רשמים מביקור בבית התמחוי של עמותת “לשובע” בדרום תל אביב.
בית לשובע- מוקד מרכזי ברשת העזרה הארצית והמקומית של עמותת לשובע.
יום שישי, 9:00 בבוקר, קבענו להיפגש בכניסה לבית התמחוי של עמותת “לשובע” ברחוב צ’לנוב 18 בדרום העיר. כבר בנסיעה בקו 25 מרחוב אלנבי לרחוב העלייה ניתן היה לחוש במעבר שבין שתי סביבות שונות לחלוטין: מרכז תל אביב ודרום תל אביב, הנכללות בעיר אחת. ישנם אילו אשר יגדירו את המרכז כמלאכותי ומצליח ואת הדרום כמציאותי וקשה. בעוד המחלוקות לגבי שני האזורים מרובות , ההבדל העצום בנוף העירוני שבין שני האזורים ישנו ולא ניתן להתעלם ממנו, והכל במרחק נסיעה או הליכה קצרה.
מהתחנה ברחוב העלייה, רחוב תוסס מלא דוכני פיצוחים וירקות לכיוון רחוב צ’לנוב עברנו לרחוב וולסון הכולל את המבנה הנטוש של השוק הסיטונאי, בתים זנוחים ומגרש חניה גדול מאולתר הממתין ליזם שיבנה בו. בלב אזור זה, בצומת הרחובות וולסון וצ’לנוב, מתגלה מבנה מרשים ומחודש השונה מאוד מסביבתו.
מבנה בית התמחוי שברחוב צ’לנוב הוא למעשה בית כנסת הגדול “בית ישעיהו” ע”ש הרב ישעיהו שפירא, שהוקם בשנות ה-40 של המאה הקודמת. בשנות ה-70 החלו לקום באזור בתי מלאכה ומסחר במקביל לעזיבתם של תושבי שכונת פלורנטין, אילו מבניהם שהיה ביכולתם הכלכלית לעשות זאת. כך, נותרו בשכונה בעיקר קשישים חסרי יכולת ואוכלוסיה קשת יום. בתקופה זאת פחת עד מאוד מספר המתפללים ב”בית ישעיהו”, עד אשר נסגר באין מתפללים. במשך כ- 20 שנים היה הבניין נטוש, כל מתקניו חרבו או נבזזו והבניין שימש בעיקר כמאורת סמים, בדומה ליתר המבנים הנטושים הקיימים עד היום ברחובות הסמוכים.
בשנת 2009 לנוכח ריבוי הנזקקים המתגוררים בשכונה, פנתה עמותת “לשובע” לעיריית תל אביב-יפו ובקשה לקבל לחזקתה את הבניין הנטוש ולהכשירו כמרכז רב שירותים לנזקקים כאשר עבודות השיפוץ נעשו באמצעות כספי תרומות תוך שימור קפדני של אופי הבניין ולוחות הזכרון.
עמותת “לשובע” הינה עמותה אשר הוקמה בשנת 1985 על ידי עוה”ד שרונה וגיל-עד חריש, המפעילה 27 סניפים ברחבי הארץ. העמותה פועלת להבטיח לכל נזקק באשר הוא, ללא הבדל גזע מין ודת וללא תשלום, את הצרכים הבסיסים ביותר לאדם: מזון, מחסה וביגוד. בנוסף, הקימה העמותה ברחבי הארץ את רשת בתי הנוער “קדימה” לחינוך משלים של ילדים ובני נוער בסיכון. חשוב לציין כי העמותה איננה נתמכת מתקציב הממשלה ופעילותה ממומנת מכספי תרומות של גורמים עסקיים ופרטיים.
מאז פתיחתו בשנת 2010 משמש בית “לשובע” מרכז הכולל בתוכו מטבח מרכזי בקומת המרתף, חדר אוכל רחב, “מעון גגון” בו מתגוררות כ-20 נשים דרות רחוב, מרכז לחלוקת בגדי יד שנייה ובית כנסת. בנוסף לכך, המקום משמש כמרכז אספקה של מזון המגיע ל-950 הילדים ובני הנוער בבתי הנוער של עמותת לשובע ברחבי הארץ ולפליטים ומהגרי עבודה שאינם מגיעים לבית עצמו. למעשה בית לשובע ברחוב צ’לנוב 18 מהווה דוגמה מובהקת לניצול יעיל של מבנה נטוש אשר איבד את שימושו המקורי וכעת משמש לטובת תושבי העיר החלשים בדרכים מגוונות.
בזמן צילום שלט העמותה בכניסה לבניין פנה אליי (שלי) גבר צעיר בשאלה, “באת להתנדב??..” עניתי והסברתי את מעשיי במקום, והוא בחיוך אמר שייתן לי את כל המידע שאני צריכה והכניס אותנו דרך הדלת האחורית של הבניין, הבחנו כי הדלת הראשית הייתה נעולה במנעול גדול והכניסה הצדדית מוקפת בגדר תיל.
אודי בן ארויה, גבר בשנות השלושים, יחד עם היותו אב צעיר, אדם נמרץ ואיש מעשה, הינו מנהל התפעול של כל סניפי העמותה ועובד בה זה למעלה מעשור. אודי סייר איתנו בבניין והסביר לנו את המורכבות של המקום מבחינה פונקציונאלית ורגשית. הוא התגאה בעמדת השליטה שלו המצלמת את המבנה מכל זווית אפשרית במטרה לשלוט במתרחש. דבר ראשון שהדגיש הוא שבית “לשובע” “איננו בית תמחוי – זו מסעדה בלי כסף”, אמירה שמורגשת מאוד בפועל דרך צורת ההגשה והיחס במקום לסועדים. בקצרה,המוטו של אודי הוא “להגיע לאנשים שאלוהים שכח אותם”.
במספר מילים, תיאר בפנינו אודי כי אופן ההתנהלות ביחס לסביבתו של בית “לשובע” הינו לשמור על פרופיל נמוך על מנת לא לעורר אנטגוניזם אצל השכנים בסביבה, שכן אף אחד לא באמת מעוניין בבית תמחוי כשכן, גם לא דיירים החיים בעצמם בדוחק במיוחד כאשר עולה הטיעון של “עניי עירך קודמים”. העלייה בכמות הפליטים והמסתננים האפריקאים בשנים האחרונות בשכונה השפיעה על פעילות בית לשובע מאחר ויצרה עומס אדיר בדרישה למזון. על מנת למנוע תור ארוך והצטברות קהל רחב של נזקקים מחוץ למסעדה החליטו להקים עמדות לחלוקת מזון מטעם העמותה בגן לוינסקי. ההחלטה נבעה בעיקר במטרה לא להבליט את פעילות העמותה בעיני השכנים, אך גם עבור הנזקקים וכבודם, בכדי שלא יאלצו לעמוד בתור מחוץ לבניין, סיטואציה הגורמת להעצמת תחושת המסכנות ואף למניעת הגעתם למקום מבושה – היבט שהעמותה מנסה להעלים באמצעות מסעדה נקייה ומרווחת ומבנה מושקע, יפה נקי ומכובד אשר איננו מצטייר כבית תמחוי.
לאחר ההכרות עם אודי הבנו שקבלת הפנים החמה שקיבלנו והקדשת הזמן היקר דקות לפני פתיחת המקום לסועדים קשורה למחסור במתנדבים בהגשה. כך, באמצעות קסם אישי וקבלת פנים חמה לא יכולנו לסרב לבקשתו להישאר ולעזור בחלוקת האוכל. אנקדוטה זו מייצגת יותר מכל את המקום ואת אודי – השימוש בכל משאב זמין – למען הצלחת והמשך הפרויקט. בזמן חלוקת האוכל, נחשפנו לזהויות השונות והמצטלבות של האוכלוסייה הנזקקת, האנשים שעבורם פועל הפרויקט. מסביב לשולחנות המסעדה סעדו נשים, גברים, טרנסג’נדרים, קשישים, מבוגרים, בני נוער, ילדים, פועלים, דרי רחוב ובעלי מוגבלויות. ריבוי הזהויות ממחיש את העובדה כי הנזקקות בישראל 2013, אינה פוסחת על שום זהות בין אם היא מגדרית, אתנית, תרבותית או גילאית.
בית לשובע ברחוב צ’לנוב, הוא מוקד מרכזי ברשת העזרה הארצית והמקומית של עמותת לשובע. השירותים, המשאבים והאנשים המגיעים לבית מכל רחבי העיר יוצאים ממנו בחזרה לרחובותיה תוך ייצורו של “פידבק חיובי”. הבניין הנטוש שחזר לשימוש, האוכל שמגיע על ידי מתנדבים בניידות “אסיף בעיר” ממסעדות ברחבי העיר, הבגדים המשומשים שנאספים מרחבי העיר, ריהוט מיד-שנייה המגיע כתרומה ממוסדות, חברות שפשטו רגל ואנשים פרטיים, אסירים העובדים במקום כחלק מעבודות השירות והמתנדבים שמגיעים לעזרה, כל אלה הם משאבים ללא עלות המנוצלים לטובת נזקקים.
למעשה, בית לשובע משמש כמעין רַכֶּזֶת (Hub) ברשת עירונית נשכחת של סיוע, עזרה וחמלה (ללא טיפת ציניות) כאשר היא נפרשת על פני כלל העיר ומעבר לכך. המבנה מזמין אליו נזקקים המגיעים כמעט מכל קצוות העיר. הם נודדים אליו לקראת שעות הארוחה לקבל מזון ובגדים המגיעים בעצמם ממקומות שונים בעיר כאשר במקביל, רכבי החלוקה פועלים לחלוקת מזון המתפזר בעיר ואף ברחבי הארץ. נשים באות לקבל בו הגנה ואסירים באים לתרום את חובם לחברה. זוהי אמנם רַכֶּזֶת נשכחת, כזו שאיננה נראית ביומיום אך תפקידה מורכב וחשוב מאין כמוהו, בעיקר בימים אלו בהם המגזר המסתמך עליה הולך וגדל בקצב מהיר ומבהיל.
לתרומות והתנדבות: עמותת לשובע