סגירתם של מתקני השעשועים ומרחבי הפלסטיק בעקבות מגפת הקורונה הפכה את החורשות למקום מפלט אידיאלי עבור רבים והזכירה לתושבים מהו מרחב ציבורי "חופשי" ומאפשר. מה לימדה אותנו המגיפה על המרחב הציבורי

לאחר ההכרזה להימנע מלהתקהל בגנים הציבוריים, סגירתם בסרט של מתקני השעשועים ונוכחותם של רכבי המשטרה במרחבים הציבוריים, הגיע שעתן היפה של החורשות. אלו שבימי היום יום אינן מהוות מוקד משיכה. הן נתפסות כדלות. עצי אורן, שביל אספלט ומספר פחים, הם המאפיינים המובהקים שלהן. ביום יום, הן עומדות זנוחות מעט. הנטייה של הציבור היא להתקהל סביב מתקני השעשועים הצבעוניים והרעשניים, יחד עם עוד משפחות רבות.

אולם, עתה החורשה הפכה למקום מפלט עבור רבים. ההיעדר והאפשרות להגדיר את מרחב הפעולה בחורשה הפך אותה למקום עבור רבים. בודדים נחים לקרוא ספר, זוגות מתיישבים על הקרקע, נחים ומשוחחים, ילדים מאלתרים נדנדת משחק, בונים "מפקדה" משחקים בתופסת, מבוגרים פוסעים לאורך שביל האספלט בהליכותיהם האיטיות. כל קבוצות הגיל מגדירות נהנות מהפריחה האביבית המתפרצת של החרציות.

עבור רשויות מקומיות, התחזוקה של החורשה היא בסיסית, זולה. עבור התושבים החורשה היא מקום מצוין לחוש את העונתיות המתחלפת. אבל הכי חשוב, החורשה היא מקום בו יכולים התושבים להיזכר במה שהם אוהבים לעשות במרחב הציבורי ולא להיות מתועלים לגני משחקים שהונדסו במפעל כזה או אחר.

לפני כשלוש שנים פורסם הספר ארץ-גנים,1 במסגרתו קראנו לפתח את מה שכינינו את "המרחב העגול".2 החורשה היא מרחב עגול. הנה תזכורת לקריאה זו. אנא החזירו את החורשות לעיר, נקו את המרחב הציבורי ממתקני השעשועים ותנו לילדים ולאנשים את המקום לנוח ממרחבי הצריכה וליהנות מהטבע.

+++

המרחב העגול

המרחבים הציבוריים סובלים מהמאפיינים הבאים:

א. תכנון יתר. הגנים הציבוריים מוקפדים ועשויים, הומוגניים ומבוקרים, מתעלים את פעולות המשתמש ומציפים אותם ברעש קולי וחזותי.

ב. השטחה. הגנריות של עיצוב השטחים הפתוחים באה לידי ביטוי גם בעיצוב דו-ממדי, גרפי, ובשפה עיצובית אחידה המתעלמת מההקשר והאקלים המקומי.

ג. ראווה. המרחב הציבורי הוא כלי מיתוג שיש להבינו בהקשר כלכלי ופוליטי המשפיע על מגמות של פיתוח מהיר ונראות גבוהה.

[…]

ללא ספק הגנים, הפארקים והכיכרות, נראים "נוצצים" יותר (בין השאר גם בגלל תחלופה גבוהה של תשתיות), אולם מהי החוויה שהם מציעים? כיצד לאתגר את הנוף השטוח, המאופיין בפרוגרמה נוקשה, בסטטיות, שאינו רגיש לעונות השנה? האם ניתן להימנע מתעשיית הפלסטיק והגומי בגנים ובפארקים הציבוריים? האם זהו ה"טבע" שפרנסי העיר רצו להכניס לעיר בראשיתה? האם תושבי העיר נהנים מסביבות אלו, מקבלים אותן כגזירת גורל? והאם ניתן לייצר מרחב שאינו סגור, לא רק פיזית באמצעות גדרות, אלא גם רעיונית, שאינו מגדיר כל פרט אלא מאפשר שינוי ופרשנות אישית?

מתקני שעשועים נעולים, תל אביב. (צילום: יורם שורק, ויקיפדיה)

המרחב הציבורי הוא ככל הנראה הזירה האחרונה שבה ניתן ליצור מציאות (על ידי שינוי תודעתי ומאבקי) לפי מערכת חוקים אחרת, כזו המתנגדת להלך הרוח הצרכני. אולם, קידומו של סדר יום אחר צריך להתחיל בהכרה שמרחבי הפנאי בעיר הם מרחבים שטוחים, צעקניים, המציעים דימוי ריק. נקודת מוצא לחיפוש סולם ערכים אחר עשויה להיות חיפוש אחר מרחב המאתגר את סדר היום הפרגמטי, המרחב העגול. בהשאלה מהספרות,3 המרחב העגול הוא נוף המוצג במגוון תכונות, הוא מורכב, מתפתח, משתנה, יש בו עומקים המתוארים מזוויות שונות. זאת בניגוד למרחב השטוח, המאופיין בדימוי מרכזי, בשימוש בולט או במקבץ של שימושים המשתלבים לכדי אפיון חד-ממדי. זהו מרחב של קונפליקטים, מרחב מתפתח.

המרחב העגול דומה יותר למציאות. יש בו מכלול עשיר של תכונות, שחלקן לא בהכרח מתיישבות זו עם זו. לפעמים הוא מרחב פתוח, לעתים סגור, לפעמים גלוי וחשוף, לעתים סבוך; זהו מרחב שאינו עקבי, שיש בו קונפליקטים. המרחב העגול הוא מרחב דינמי של שינויים, שאינם נעשים באמצעים מלאכותיים אוטומטיים שתוכננו על ידי אדריכל (למשל אמצעי תאורה או אלמנטים מכניים), אלא באמצעות המשתמשים שמשפיעים עליו. זהו מרחב אשר מאפשר מנעד של חוויות – אישיות, קבוצתיות ובין קבוצות שונות – במטרה להחזיר למרחבים הציבוריים את מקומם כמייצרים חוויה משותפת והון משותף. מנעד החוויות אינו מוגדר על ידי "מספר יודע כול", קרי האדריכל, הפוליטיקאי או השוק, אלא על ידי היחיד. תכנון המרחב העגול מבוסס על מגוון רחב של אמצעי אפיון: ישירים, כמו למשל ההגדרה של שימושים, אופי המרחב והעיצוב. אולם לאלו יתווספו אמצעי אפיון עקיפים כגון סמלים, מוטיבים חוזרים, ניגודים, אנלוגיות, אלמנטים של טקסיות. המרחב העגול יכול להיות מינימליסטי בשפתו העיצובית, אך הוא לעולם לא שטוח. יש בו מורכבות המבוססת על שימוש מצרפי באמצעי אפיון. אותם אמצעי האפיון יכולים להיות בודדים אך הם עצמם יעובדו באופנים שונים, וגילומם בנקודה מסוימת במרחב לא ישווה לנקודה אחרת. חשוב לציין כי המרחב העגול מתאפשר בכל תא שטח. אין צורך בפארק רחב ידיים כדי להשיג את המורכבות. מה שעשוי להשתנות הם אמצעי האפיון והאופן שבו נעשה בהם שימוש.4

אם כן, המרחב העגול מבוסס על שלושה עקרונות יסוד:

א. משתמש הנוף כזירה של פרשנות אישית. המרחב העגול מתבסס על צמצום הפעולה התכנונית והעיצובית, ומתאפיין בשקט חזותי ומאפשר חוויות של גילוי, סקרנות, טקסיות אישית, שעמום, מבט אחר על המוכר. הטבע הוא שחקן ראשי, והגן, כמו הטבע, הוא מקום שאפשר ללכת בו לאיבוד, להתנתק. יישום הלך רוח זה מחייב התנערות מפרוגרמה מוטת פעילות, כימות של שטחים ושימושים, ואימוץ של פרוגרמה איכותנית המבוססת על יצירה של מנעד חוויות נוף, חוויה שהיא רב-גילאית ורב-תכליתית. כל הפעולות בסביבה זו – למשל, שהייה, התכנסות, אינטימיות, התנתקות, טקסיות – מוגדרות על ידי המשתמשים עצמם, הן ברמת היחיד והן ברמת הקבוצה.

ב. עיצוב הנוף כמרחב רבממדי. עיקרון זה מבוסס על שימוש באמצעי אפיון מגוונים, שילובי חומרים וצמחייה, במטרה להפעיל את החושים. זאת בהתייחס לכמה ממדים היכולים להתקיים יחדיו: (1) מסגור הנוף בכלים שונים (נרטיב, חומריות, צמחייה, גיאומטריה); (2) גילוי והסתרה באמצעות התייחסות תלת-ממדית לנוף; (3) חשיבה על הדינמיקה והשינוי של המרחב הנופי (מופעים משתנים לאורך עונות השנה ושעות היממה) – תנועה בזמן ובמרחב; (4) הפעלת החושים – שמיעה, מישוש (למשל על ידי עבודה במשטחים שונים). עיקרון זה מבקש להשיב לנוף את הנוחות האקלימית, את התלת-ממדיות, את המסה הקריטית של חומרים טבעיים, כך שהנוף יצליח לספק גם משחקי גילוי וכיסוי, ולא ייחשף לעיני כול במבט אחד. סדר יום זה אין פירושו אקלקטיות או ריבוי, אלא גיבוש של שפה מורכבת הממירה את התכנון הפרגמטי ואת החלוקה הנוקשה בין השימושים השונים בעיצוב מרחבי גמיש. נוף לעולם אינו סטטי כי אם מתהווה. לכן הבסיס של כל מערכת אקולוגית הוא האפשרות להתפתחות, לצמיחה, לשינוי. במובן זה האדריכל אינו "ממציא מחדש" את הנוף, אלא עורך אותו, מתערב בו באופן שמאפשר לטבע, או לגן בעיר, להתהוות ללא צורך לרסנו ולשלוט בו כל הזמן.

ג. ניהול הנוף כמרחב של רווחה. עיקרון זה מבוסס על פיתוח נוף עירוני שמעמיד במרכז את רווחת התושבים. משמעות הדבר היא תכנונם של מרחבים מורכבים בחשיבה לטווח ארוך ושינוי מאזן הכוחות ברשויות המקומיות בין הדרגים הפוליטי והמקצועי בפיתוח השטחים הפתוחים, כך שלדרג המקצועי תהיה אפשרות ההובלה בחשיבה על תכנון השטחים הפתוחים בזיקה לצורכי התושבים ובשיתופם. יחד עם זאת, שיתוף אין פירושו הטמעה לא מבוקרת של אלמנטים במטרה לרצות את הציבור. השקט החזותי, הפרשנות האישית וההתרחקות מהאופי הצרכני והאקלקטי של המרחב הציבורי הם עקרונות יסוד.

השקט החזותי, הפרשנות האישית וההתרחקות מהאופי הצרכני והאקלקטי של המרחב הציבורי הם עקרונות יסוד. (צילום: אבישי טייכר, ויקימדיה)

נקודת המוצא בפיתוח המרחב העגול היא נורמטיבית, והיא מציבה את המשתמש והטבע במרכז. האדריכל, הפוליטיקאי או היזם הם שחקני משנה בכינונו של המקום. גם התיאוריות והרעיונות הגדולים שעליהם נסמכים, למשל, האורבניזם הנופי או האקולוגי, העוסקים בתהליכי עיור ובשינויים אקלימיים וסביבתיים, הם משניים. המרחב העגול מתמקד בפעולה ובחוויה של התושב בתוך המערכת הגדולה. דרך שינוי חוויית המשתמש בנקודת זמן-מרחב נתונה, תשתנה המערכת בכללה. כל נקודה במרחב שתציע ניתוק, זמני ככל שיהיה, מחוויית העומס וההצפה של העידן הדיגיטלי, מהרעש הבלתי פוסק שנוצר מחוויית הזמינות התמידית, תסייע בקידום רווחתו של התושב בעיר. "כיסים" אלו של שעמום ויצירתיות, דמיון ובחירה, כחלופה לתכנון "פארקים על סטרואידים", כלשונה של אדריכלית הנוף ברברה אהרונסון, יקדמו את המערכת בכללה. מערכת של ההתרחשויות שאינן קבועות ומוגדרות במרחב ובזמן.

תכנון המרחב העגול מותנה בהיכרות עמוקה עם המרחב. היכרות אשר מתעלה אל מעבר להיכרות הטכנית של תנועה, ממשקים, שימושים וייעודי קרקע. היכרות טכנית פרגמטית בלבד תוליד פיתוח פרגמטי הנשען על שפה צורנית שטוחה, של ראווה. בשונה מכך, תכנון המרחב העגול, הנשען על ניתוח של חוויות קיימות ועתידיות במטרה ליצור רצף של חוויות ומבטים חדשים במקום ועל המקום, מחייב ניתוח אחר, פנומנולוגי, כזה המתייחס לסוגיות של תרבות, מרחב, זמניות ואקלים. הניתוח יציע מענה לשאלות כגון: כיצד הנרטיב ההיסטורי של המקום עשוי לתרום למבט אחר על התרבות ועל הנוף המקומי? כיצד חוויית הנוף נותנת מענה מגוון בזמנים שונים ומאפשרת פרשנות של המשתמש? כיצד המאפיינים הפיזיים של המקום עשויים לתרום לפיתוח התלת-ממדיות והפלסטיות של חוויית הנוף? מהם המאפיינים של האקלים המקומי וכיצד ניתן להשתמש בהם כדי לקדם שקט חזותי וחוויית נוף?

במענה לשאלות אלו, ובהשאלה מז'ורז' פרק:5 לא לנסות למצוא מהר מדי הגדרה לנוף, לגן, לפארק. זה גדול מדי, לכן יש את כל הסיכויים לטעות. ראשית, יש לערוך רשימה של מה שרואים. לערוך מפקד של מה שבטוחים בו. לקבוע הבחנות יסוד, למשל בין מה שהוא הגן, הפארק, המרחב הציבורי, לבין מה שאיננו הגן, הפארק והמרחב הציבורי; ולזכור, כפי שכתב ז'וזה סאראמאגו, כי מה שיש הכי הרבה על פני האדמה זה נוף. ואין ספק שהנוף קדם לאדם. כך, ולמרות הבקרה, הוויסות וההסדרה, הנוף הוא של כולם. גם היום, בעידן של בקרה וצריכה, הפארקים והגנים הציבוריים הם עדיין מקומות של חופש ובחירה, והם מרחבים שראוי להילחם עליהם ועל צביונם.

  1. https://urbanologia.tau.ac.il/eretz-ganim/
  2. חתוקה, טלי, יעקובסון, מיכאל, חנני, כרמל, רוזנק, חן, גת, יונתן, ארץ-גנים, תל-אביב: רסלינג, 2017, ע"מ 179-173
  3. בספרות מקובל להבחין בין דמות עגולה לדמות שטוחה. דמות עגולה נתפסת כדמות מורכבת ומתפתחת שעשויה להפתיע ולהשתנות, דמות שמעוצבת לעומק ומגלה תכונות אופי מובהקות ואיכות אנושית ייחודית. דמות שטוחה היא חד-ממדית וחסרת לבטים, אינה מתפתחת במהלך העלילה ולא חלים בה שינויים.
  4. דוגמאות למרחבים עגולים הן גן העצמאות בתל אביב ובפתח תקווה, גן יעקב וכיכר רבין בתל אביב. מרחבים שטוחים הם כיכר התזמורת וגינת קריית ספר בתל אביב.
  5. זורז' פרק כותב על העיר: "לא לנסות למצוא מהר מדי הגדרה לעיר; זה גדול מדי, יש כל הסיכויים לטעות. ראשית כל לעשות רשימת מצאי של מה שרואים. לערוך מפקד של מה שבטוחים בו. לקבוע הבחנות יסוד: למשל בין מה שהוא העיר למה שאיננו עיר". זורז פרק, חלל וכו': מבחר מרחבים. תל אביב: בבל, 1998, עמ' 83.