מגפת הקורונה והאופן בו שינתה את הדרך בה אנו חיים

גיליון חדש של כתב העת Built Environment מנתח את החיים בתקופת הקורונה והלקחים שלימדה אותנו על העיר ותכנון העיר העתידית. זהו גיליון אקלקטי באופן מכוון שמציע כיוונים שונים לחשיבה על ההשפעות של הקורונה על עתיד הסביבה הבנויה.

הדבר שהיכה בנו במגפת הקורונה, היא ההכרה כי כולנו קשורים ותלויים האחד בשני. בעידן העירוני והניאו ליברלי, בו כל אחד עושה לביתו, פתאום קנה המידה של השכונה, השירותים הניתנים בשכונה, חשובים. גם מה שקורה בעיר הסמוכה רלוונטי. האשליה הגדולה ביותר שהתנפצה, היא אשליית האינדיבידואליזם. הרעיון שכשם שאני עובד כך אני עושה לביתי ומיטיב עם עצמי וסביבתי, אינו עובד ברגעי משבר.¹ במצבי קיצון, יש חשיבות לקהילה, להתארגנויות קבוצתיות, למקום. כל זאת במיוחד כי המקומות אינם שווים, ערים אינן דומות, ובוודאי גם מדינות נבדלות זו מזו, במשאבים וביכולת שלהן לנהל משברים. מי שחי במקום מנוהל טוב, שמספק משאבים ואורח חיים אדפטיבי, זכה. מי שלא, חווה זאת במלוא העוצמה במהלך התקופה האחרונה.

לפתע ערים גדולות וצפופות, נחשקות בימים כתיקונן, התגלו כמקומות פחות נוחים. פתאום הסְפָר, הבורגני ולעיתים המבודד, נתפס כזכייה במפעל הפיס. כך או כך, ולמרות השונות הגאוגרפית, התרבותית, והחברתית בין מדינות, המשבר הזה היה קריאת השכמה עבור רבים. במיוחד ראשי רשויות, מתכננים וקובעי מדיניות. אלה החלו לשאול עצמם האם נצלח את המשבר הבא? האם התושבים והעיר מוכנים לכך? מה יש לשנות ובאיזה היקף?

מאמרים רבים נכתבו בשנתיים האחרונות ביחס למגמות אלו, בתקשורת המסורתית ובמדיה החברתית. ² מדינות רבות כבר מתחילות להיערך למשברים הבאים. זה אינו סדר יום חדש, אבל אין ספק שמגיפת הקורונה היא ניסוי בקנה מידה גלובלי, לאומי ועירוני לעמידות והתמודדות של בודדים וקהילות עם מצבי קיצון. הלך רוח זה מתיישב היטב עם סדר היום של החוסן העירוני  אבל לא רק.

כיום, חוקרים שונים אינם עסוקים בשאלה, האם הקורונה השפיעה על מגמות הפיתוח והחיים בעיר, אלא מה ניתן ללמוד מהמשבר וכיצד עלינו לתכנן את המרחב העירוני בעתיד. כל העיסוק הזה, מתחולל כאשר אנחנו עדיין בעיצומו של משבר, במצב שבין מעבר מתקנות חירום למצב של “לחיות עם הקורונה”. בנקודת זמן זו בחרו עורכי כתב העת Built Environment להוציא גיליון מיוחד שעושה חשבון נפש לתקופה הנוכחית בשם: Covid-19: how it changes the way we live. הם ביקשו מחברים, עורכים אורחים של גיליונות אחרונים של כתב העת, לכתוב מאמרי חשיבה על נושאים שיש להם לקחים וחשיבות לעירוניות בתקופת המגיפה. ככותבת אורחת בגיליון, הבקשה היתה להתמקד בסוגיות להן השפעות עתידיות על הסביבה הבנויה. הטווח, כפי שמציינים העורכים, אקלקטי ורחב במודע, ואינו מתיימר להיות מקיף, אלא לפתוח שיח בנושא. לא אדון במאמר שלי בגיליון אלא בסוגיות שעלו על ידי אחרים ועל התפקיד שלנו כמתכננים בתוך הדינמיקה הזו.

++

העורכים של הגיליון פותחים ומזכירים לנו ממד מאוד חשוב ומרכזי בעיצוב הסביבה הבנויה, זמן. השינוי בעיר מתרחש במקצבים שונים, תנודות מהירות כמו למשל, בתנועה, דרך שינויים כלכליים, חברתיים וטכנולוגיים בטווח זמן בינוני-קצר, ועד לתנודות איטיות יותר הנוגעות למבנים ותשתיות. מה שמאפיין את המגיפה הוא שהשינויים והתנודות התרחשו בו זמנית בכל התחומים ובכל קני המידה.  תקנות חירום ממשלתיות הגדירו מחדש כללי התנהגות, כמה לקוחות יכולים להיכנס לחנות, איך כדאי להתנועע במרחב הציבורי וכולי. אבל זו גם היתה הזדמנות. תקופת המגיפה אפשרה לרשויות ליישם תוכניות שאחרת היו עלולות להתמודד עם יותר מדי התנגדות ציבורית, לקדם צירי תנועה איטיים וירוקים יותר, ולהסיר “מרחב תנועה” כדי ליצור יותר “מרחב מקום”.

במובנים רבים כל כך לאנשי המקצוע –  אדריכלים, מהנדסים, מתכננים, מעצבים עירוניים ואדריכלי נוף – יש תפקיד משמעותי בעיצוב איכות החיים בעיר, הם יכולים לקדם את בריאות הציבור, טוענים העורכים. עיצוב עירוני יכול להיות כלי לקדם רפואה מונעת – אספקת שטח ציבורי פתוח, פיתוח נוף הרחוב העירוני (עם מרחב נוסף להתרחקות חברתית); תחבורה (תכנון וניהול תחבורה ציבורית); ומתן שירותים מקומיים בעיר במרחקים קצרים. למעצבי המרחב השפעה דרמטית על הקביעה היכן אנשים חיים, עובדים וקונים. לכן לעיצוב המרחב העכשווי יהיו השלכות על הגיאוגרפיה הכלכלית, ועל העתיד הלא ברור של מרכז העיר.

אין ספק שהמגיפה הפכה את האזורים העירוניים ל”מעבדות חיות”. במונחים אבולוציוניים, אנו יכולים לפרש את המגיפה כהפרעה או הלם למערכת התכנון, שעשוי לבטל פרקטיקות עירוניות פחות רלוונטיות, ולעודד חדשות. לתפיסתם העורכים זהו תהליך בריא של מגמות והתפתחות העיר ושדה התכנון. הרי העיר היא זירה של תנועה רעיונית, היא ממושגת ונבנית מחדש בתהליך המשכי.

אז מה בגיליון? תחילה הגיליון כולל הסתכלות רחבה על עתיד הערים. מחשבות של יאסר אלששטווי על תהליכי בנייה במצבי קיצון לעומת ‘עסקים כרגיל’. המאמר כולל סקירה קצרה של השינויים שחלו בעירוניות ברחבי העולם, ועד כמה ערים מנצלות את ההזדמנות להגדיר מחדש את המרחב העירוני כאדפטיבי יותר.  החוקר איאן ריי מתייחס ל”יצירתיות, העיר והעתיד”, ודן בשימוש הנרחב של טכנולוגיות מקוונות במהלך המגיפה, המחליפות מגע אנושי, ושואל כיצד ערים עשויות להתפתח בתגובה לאלו. ג’ונתן רידס ומרטין קרוקסטון, מסתכלים כיצד חיי העבודה והעסקים של ערים “גדולות” יתפתחו וטוענים כי הקשר היומיומי הכולל מפגשים פנים אל פנים הם עדיין חלק חיוני ממה שהם מציעים. למרות השינויים המחברים מסכמים כי ערי העולם צפויות להמשיך להיות דומיננטיות.

סדרה נוספת של מאמרים עוסקת בנושא של תנועה ועבודה. קירון צ’טרג’י ופיונה קרופורד בוחנות את שינוי דפוסי העבודה ונסיעות הקשורות לעבודה במקרה של בריטניה. הם חוקרים כיצד נוהלי העבודה והן נסיעות שונו בעקבות המגיפה אבל למעשה האיצו מגמות טרום-מגיפה, ומגיעות למסקנה כי התערבויות בתחום המדיניות צריכות זהירות ומותאמות סביבתית ובריאותית. בזיקה לנושא זה קבוצת חוקרים בדקה את השפעת המגיפה על מגזר הדיור באזור טורונטו רבתי. הם גילו  שכאשר העבודה מהבית הפכה לנורמה חדשה עבור קבוצות כלכליות מסוימות, גל חדש של פרבור הואץ. במאמרה על המעבר לעבודה מהבית פרנסס הוליס טוענת כי יש להסתכל על זה כניסוי ענק שעשוי לשנות את הפרדיגמה בתכנון, מהפרדה ואיזור למרחבים מעורבים. המאמר גם מפנה את תשומת הלב לאי-שוויון חברתי ומרחבי הנובע מהמגיפה, כאשר העניים והצעירים מושפעים באופן לא פרופורציונלי; ומציע סדרי עדיפויות לחוקרים ולקובעי מדיניות.

ארבעת המאמרים האחרונים מספקים תמונת מצב של נושאים ספציפיים הנוגעים למרחב הציבורי:  ‘השיתוף’; עיצוב המרחב הציבורי; גישה לשירותים ציבוריים; ו’פסטיבליזציה’. בהקשר של שיתוף שואלים ג’פרי צ’אן וי ג’אנג כיצד המגיפה השפיעה על פעילויות ושיטות שיתוף באזורים עירוניים, תוך התייחסות  לצמיחה של הדיגיטל, הכולל בו זמנית האצה של מעקב, וצורך אזרחי בשיתוף. הם מסיקים שלמרות הכל, אין זמן טוב יותר לגלות מחדש ולהגדיר מחדש את הנושא של מערכות השיתוף בערים. נושא השיתוף בהקשר הפיזי, הוצג במאמר שלי על  מרחבים ציבוריים בו אני בוחנת את העתיד של המרחב הציבורי ומציעה כי מתכננים ומעצבים צריכים להתייחס ל’בלתי צפוי’ בעת עיצוב מרחבים ציבוריים ולהתייחס למצבים של שלום ורוגע כמו גם למצבי לחץ ומשבר. מאמר חשוב לא  פחות נוגע לשירותים ציבוריים (בתי שימוש).  ג’ו-אן ביצ’רד וגייל רמסטר דנות באופן שבו המגיפה השפיעה על היכולת לגשת לשירותים הציבוריים, בחנויות ובתי קפה. המאמר מפנה לאישי, הקטן, האנושי ועד כמה חיונית ‘נוחות הציבור’, לא רק לתפקוד התברואתי אלא כדי לאפשר השתתפות מלאה ושוויונית בסביבה הבנויה. לבסוף, ב’העולם התהפך?’, ג’ון גולד ומרגרט גולד מתייחסים להשפעת המגיפה על ה”פסטיבליזציה” של ערים. במאמרם הם מתייחסים לריבוי הפסטיבלים והמגה-אירועים שאירחו ערים ברחבי העולם בעשורים האחרונים, שנקטעו על ידי מגיפת הקורונה. בהסתמך על דוגמאות כמו הביאנלה של ונציה, פסטיבלי אדינבורו ואולימפיאדת טוקיו, המחברים טוענים לחשיבות המתמשכת של אירועים מסוג זה גם בעידן הדיגיטלי.

מכלל המאמרים עולים שלושה נושאים תכנוניים/גיאוגרפיים:

• המתח בין העיר המרכזית לפרברים.
• ניהול הזמן בין הבית/עבודה/פנאי.
• מי מקדם את המדיניות הציבורית בעיר ועבור מי.

אין ספק שהמגיפה, שעדיין בעיצומה, מזמנת חשיבה ורפלקציה. בשונה ממשברי קיצון אחרים, כמו למשל רעידת אדמה מקומית או צונאמי, המגיפה היא אירוע חובק עולם, מתמשך, המאפשר לשאול שאלות אוניברסליות ולא רק מקומיות. זהו רגע שמזכיר במידה מסוימת את הזמנים בזירה התכנונית שלאחר מלחמת העולם השנייה, בו מדינות רבות נדרשו לתת מענה למשבר הפליטים והדיור, במקביל לשינויים מהותיים באורח החיים ובצורות הממשל שהתרחשו במדינות רבות. הקורונה היא כמובן אירוע מתון יותר אבל אסור להיכנס לשאננות ולהמשיך ב”עסקים כרגיל”, זוהי הזדמנות לבחון פרדיגמות ולהיפטר ממה שאנו יודעים שאינו עובד אבל לא העזנו למחוק מסל הכלים התכנוני.