סדרת הרשימות הקרובה בנושא דאגה/טיפול (care) תסקור מניין צמח תחום זה כסוגיה מחקרית, כיצד משתנה הגאוגרפיה של הדאגה והנוף של הטיפול באוכלוסיות שונות. הרשימה האחרונה תציג את מה שמכונה ‘אתיקה של דאגה’ המציעה תפיסה מוסרית ואף חזון לחברה אחרת המושתתת על סולידריות והדדיות.

טיפול או דאגה הן חוויות בסיסיות וחיוניות לחייו של אדם. כל אדם עם היוולדו זקוק לטיפול. אנו נולדים חסרי אונים וביחסי תלות עם אחר שיזין, ידאג ויטפח אותנו. לאורך החיים נמצא עצמנו זקוקים לטיפול ומעניקים טיפול לאדם קרוב בעת ינקות, מחלה, זקנה ולאנשים בדרגות קירבה שונות בתנאים שונים. לכן דאגה/טיפול היא חוויה אוניברסלית שמכילה ערכים של רגישות, אמון, הדדיות, אחריות, הקשבה והענות לצרכים של אחר. Care הוא מושג שניתן לתרגמו בעברית לאכפתיות, דאגה וטיפול. לכן בעברית ישנם כותבים המתייחסים אליו כטיפול/דאגה (ראה פילק 2012). שכן המושג דאגה מתייחס אל המישור הנפשי רגשי של אכפתיות כלפי מישהו, ואילו המושג טיפול מדגיש את ההיבטים הפרקטיים, הגופניים של דאגה. טיפול פיזי, עבודה גופנית, הם הפרקטיקה של הדאגה. המושג ‘טיפול’ מכיל את העבודה במישור הפיזי ובמישור הרגשי. בכל עבודת טיפול (בילד, חולה, קשיש, נכה, אדם במצוקה) יש מימד של טיפול רגשי ופיזי הכרוכים זה בזה. לכן תיאורטיקנים בתחום הדאגה/טיפול מדגישים את ייחודיותו של הטיפול/דאגה (care) כפרקטיקה וערך בה בעת.

את הדאגה/טיפול כערך (Value), יש לתפוס כמו ערכים אחרים: צדק, הוגנות, שוויון. בספרות המחקר שצמחה בעשורים האחרונים טוענים שבדאגה/טיפול חבויים ערכים רבים שאף יוצרים תפיסה מוסרית של ממש המכונה ‘אתיקה של דאגה’. זוהי תפיסה מוסרית המציעה אלטרנטיבה, מבטיחה, לתפיסות מוסריות דומיננטיות שאותגרו בשתי המאות האחרונות (לדוגמא ליברליזם, דת, תועלתנות). 1 נקודת המוצא של ‘אתיקה של דאגה’, קובע דני פילק,  היא הפגיעות המשותפת לבני אנוש.2 פגיעות זו משמעותה איום מתמיד על הבריאות, נוכחות קבועה של מחלה וסבל אפשריים. הטיפול/דאגה הוא הניסיון התמידי (שנדון לכישלון כי הפגיעות היא קיומית) לרפא את הפצע. בעקבות בודן 3 מציין פילק כי היעדר היכולת שאנו חווים במצבים פגיעים (מחלה, נכות, ינקות, זקנה, התמכרות, חוסר תפקוד) חושפים את גבולותינו האינהרנטיים ואת התלות שלנו ביחסים עם אחר. תלות זו היא הבסיס לכינונה של חברה אנושית, של קהילה פוליטית. במובן זה הוא ואחרים, רואים באתיקה של דאגה פוטנציאל משמעותי לכינון חברה אחרת וטובה יותר לפרט. בניגוד לאסכולות אחרות, כמו הליברליזם המודרני, תפיסה זו איננה מושתת על התפיסה שהאחר מסמל את האיום שלי. כלומר קהילה הפוליטית המכוננת מתוך תפיסת האיום של האחר. להיפך, מפרספקטיבה של אתיקה של דאגה/טיפול, כינון הקהילה הפוליטית נובע מן ההכרה בתלות ההדדית, בצורך שלי בזולת, והדאגה שלי אליו, הנובעת מפגיעותנו המשותפת.

אל היכולת של ‘אתיקה של דאגה’ לחולל שינוי חברתי, ועל הביטויים האפשריים שלה בשדה החברתי נחזור בהמשך (רשימה 3). אולם תחילה חשוב להבין את הרקע לצמיחה של העיסוק בדאגה/טיפול כשדה מחקר אקדמי והתרומה של גאוגרפיים לנושא. החשיבה על ההקשרים הגאוגרפיים של טיפול/דאגה מראים עד כמה הוא שזור בכל זירות חיינו. על פניו טיפול/דאגה נדמים כמשויכים לזירה הפרטית, לבית והיסטורית גם לאישה. טיפול בילדים, קשישים, חולים, זקנים היה נהוג להתקיים בזירה הביתית. אך כיום אנחנו חיים במציאות מגוונת ומורכבת הרבה יותר מבחינת הארגון המרחבי והכלכלי של עבודת הטיפול/דאגה.

הגאוגרפיה של הטיפול/דאגה משתנה והיום אנחנו חיים במציאות מגוונת ומורכבת הרבה יותר מבחינת הארגון המרחבי והכלכלי שלה. עובדת זרה המטפלת בקשיש, עבודת הטיפול עברה מהבית אל המדינה ובהמשך אל השוק הפרטי (צילום: Michael Summers, Flickr)

משבר הטיפול בעידן הניאו ליברלי

בעידן הניאו ליברלי, שלאחר המהפכה הפמיניסטית (שלא הסתיימה), אנו מפקידים את ילדינו לטיפול בתשלום, שמים את הורינו במוסדות חוץ ביתיים לקשישים ולחולים סיעודיים, מאשפזים חולי נפש, ומשאירים ברחובות חסרי בית. תהליך הטיפול מתקיים בחלקו בשוק הפרטי (גנים ובתי אבות או אחים סיעודיים בבית), בחלקו בתמיכת המדינה (מוסדות אישפוז, פנימיות, גנים ציבוריים) ובחלקו נותר ללא מענה בצילה של מדינת הרווחה המצטמקת ואז אנחנו פוגשים באותן אוכלוסויות ברחוב או לא פוגשים כלל.

ננסי פרייזר טוענת שאנו בעיצומו של משבר בטיפול/דאגה (crisis of care), כאשר מרבית עבודת הטיפול שלמעשה בונה את יסודות החברה שלנו ובלעדיה לא ניתן להתקיים, היא לרוב לא מוכרת ולא מוערכת. מספיק לחשוב על שכר המורים, האחיות, הגננות, העובדות הסוציאליות, הרופאים, הסייעות והמטפלות הסיעודיות בשביל להבין את דבריה. מי שעובדים בעבודות הטיפול/דאגה ובלעדיהם השוק והמשק לא יכולים להתקיים ברמה הכלכלית, אך גם לא יכולים להתקיים ברמה הפיזית והרגשית, נמצאים בתחתית דרגת השכר ומשקפים את הערכים וההערכה של החברה לאותם מקוצעות חיוניים (הקורונה הוכיחה והציפה זאת בדיון ציבורי). השיום הנשי הבולט בשיח הציבורי של מקצועות אלו  (גננות, עובדות סוציאליות, אחיות וכו’) איננו סתמי. הוא קשור בכך שמקצועות הטיפול נתפסים ‘כנשיים’, כ’טבעיים לאישה’ וכהרחבה של נטייתה ‘לטפל’ בבית אל עבר הספירה הציבורית. זו אחת הסיבות לשכר הנמוך באותם מקצועות.

הספרות הפמינסטית ביקרה נחרצות את אותה נטייה ‘לטבען’ (להציג כטבעית) את עבודת הטיפול הנשית שכן זה מאפשר להשאיר אותה שקופה. כלומר כזו שלא משלמים עליה. עקרות בית נתפסות כמי שלא עובדות אלא ממלאות את ייעודן וכך גם אחיות או עובדות סוציואליות. לכן זה מאפשר לנצל נשים, לעשות את עבודת ה– caring עבור הילדים, המשפחה, הקשישים- ללא תשלום וכדבר מובן מאליו. ולא רק בתחום הביתי אלא גם בספירה הציבורית, עבודות שמערבות care יש בהן מימד ריגשי, אחריות אישית ותפיסה ש’דיבור על כסף’ במקום של רגש, אינו נאות. למשל הבקשה שמורות או עובדות סוציאליות, יעבדו מעבר לשעות העבודה וללא תשלום נוסף, משום שהן עוסקות במשהו חשוב, חינוכי, טיפולי. כמו הבקשה “שייכנסו מתחת לאלונקה” בעיתות משבר. בקשה שלא הייתה מתקבלת על הדעת בתחומים גבריים ולא טיפוליים כמו היי-טק, תעשייה, הנדסה וכו.’

לכן תחילה, הספרות הפמיניסטית ביקשה להאיר את עבודת הטיפול כסקטור של ניצול נשי, ולפרק את הטבעון של עבודת הטיפול. כלומר להראות שזה לא טבעי לנשים יותר משזה טבעי לגברים, אלא שמדובר בחלוקת עבודה מגדרית שמדכאת ודוחקת את האישה אל הספירה הביתית. עם השינויים שהתחוללו במעמדה של האישה ובעיקר ביציאתה לעולם העבודה וכניסתה לספירה הפוליטית, חלוקת התפקידים בתוך הבית השתנתה. אך עדיין נשארה לרוב עבודה נשית, רק שכעת אנו קונים טיפול/דאגה מנשים אחרות, או מפקידים במוסדות שיצרה המדינה עבור טיפול/דאגה (למשל גנים, בתי אבות, אחיות סיעודיות).

ננסי פרייזר מראה איך הארגון של הטיפול/דאגה השתנה לאורך ההיסטוריה של הקפיטליזם, כאשר היא מבחינה בין שלושה משטרי הון    :(regimes of accumulation)הקפיטליזם הליברלי, הקפיטליזם המדינתי או הסוציאל דמוקרטי, והקפיטליזם הניאו ליברלי. אפשר להבחין בין צורות הקפיטליזם הללו דרך שאלת הטיפול/דאגה ומקומה בחברה. בכל תקופה יש לבחון עד כמה עבודת הטיפול(care work)  ממוסחרת  ?עד כמה היא נתמכת על ידי המדינה או דרך אירוגנים? כמה מעבודה זו ממקומם בתוך משק הבית? בשכונה או בחברה האזרחית?

גלויה של ארנסט איבצ’סון מ -1910, ובה קבוצת מטפלות וילדים עוזבים את הייד פארק  (צילום Leonard Bentley, Flickr)

להלן, החלוקה שמציעה פרייז.

הקפיטליזם הליברלי במאה ה-19 הפריט את הטיפול החברתי. הייתה זו תקופת התיעוש והעיור. אנשים כבר לא חיו במשק בית עם ילדיהם ועבדו בשדה, אלא היו צריכים לעבוד במפעל והילדים נותרו ללא טיפול והשגחה או עבדו ביחד עם אימותיהם במפעל או במכרות. לכן באותה תקופה הוקמו לראשונה בתי הספר שנועדו לשמור על הילדים (לקריאה על ההיסטוריה של בתי הספר ראה כאן, וכאן). במקביל צמח המעמד הבורגני  שבניגוד לאיכרים (שהפכו לפועלים חסרי כל) שילדיהם ונשותיהם עבדו במכרות, גידלו את ילדיהם בבתיהם על ידי האם. הבית הבורגני ניתפס כהיפוכו של השוק, שם נשמרים הערכים של דאגה/טיפול, ערבות הדדית בניגוד לשוק האינטרסנטי והתחרותי. כלומר הבית והשוק ניתפסו כ”ספרות הנפרדות”.4

הקפיטליזם המדינתי (של המאה העשרים אחרי מלחמת העולם השניה) חיברת את הטיפול/דאגה באופן חלקי. הוקמו מוסדות ומערכת חינוך המנוהלים ומתוקצבים תחת המדינה, שלקחה תחת חסותה את גידול הילדים תוך הקניית הערכים של המדינה. במדינת הרווחה גם טיפול בנכים, אוכלוסיות בסיכון, ילדים וחולי נפש עברו לידיה של המדינה. הם עברו להתקיים במוסדות חוץ ביתיים מחוץ לתא המשפחתי כשהתפיסה היא שהמדינה אחראית לספק טיפול לאותן אוכלוסיות. המודל הסוציאל דמוקרטי של “משכורת משפחתית” שקיבלו הפועלים השאיר את האישה בבית כאחראית לגידול הילדים לצד מוסדות המדינה.

בקפטילזם המאוחר, הניאו ליברלי, שבו אנו חיים כיום, נשים עובדות כגברים (כמעט, אך לא מרוויחות בהתאם), ומשפחות רבות חיות במודל של שני מפרנסים. עבודת הטיפול/דאגה עברה מיסחור והרבה ממנה מתקיים על ידי השוק (מעונות פרטיים, סיעוד לקשישים ועוד). כמובן שעל אף שנשים יצאו לעבוד הן עדיין מחזיקות במרבית האחריות לעבודת הטיפול/דאגה בחיק המשפחה וחיי הקהילה (ילדים, זקנים, ועדי הורים, הסעה לחוגים, בישול, כביסה וכו). חוקרות רבות עדיין מבקרות את מה שמכונה ה‘משמרת השנייה‘ של האישה העובדת, זו שמתחילה בבית כאשר היא חוזרת מעבודתה, ונותרת דבר מובן מאליו ובלתי נראה.5 בעיתות משבר (קורונה, מחלה, מלחמה) נשים הן הראשונות להידחק בחזרה אל תפקידן כספקיות טיפול/ דאגה (Care providers) לכן טוענות חוקרות וחוקרים כי המאבק על חלוקת העבודה בתחום הטיפול/דאגה והמהפכה הפמינסטית לא תמו. 6

אם כן, לכל משטר הון  צורה מסוימת של התארגנות חברתית אשר יוצרת חלוקת עבודה מגדרית ואידיאל משפחתי שונה: מהחזון הליברלי של “ספרות נפרדות” ועד המודל הניאוליברלי של “שני מפרנסים”. מעבר לכך לכל אחד מהאידאלים הללו היה ביטוי מרחבי שונה שתאם את התפיסות הטיפוליות והמוסריות ששלטו באותה עת. הן בזירה הפרטית והן בזירה החברתית. הרשימה הבאה תעסוק בהקשרים הגאוגרפים ובשינויים שהתחוללו בנוף של הדאגה/טיפול בשדה החברתי. למשל הטיפול בפגועי נפש, בנכים, בקשישים, בילדים ובאוכלוסיות בסיכון עבר תחילה תהליך של מיסוד ואחריו דה מיסוד. העברתו מטיפול ביתי לטיפול מוסדי בידיה של מדינת הרווחה  ועד הפרטתו והחזרתו אל הקהילה בעידן הניאו ליברלי

לרשימה הבאה בסדרה.

 

  1. Virginia Held, The Ethics of Care: Personal, Political, and Global (Oxford University Press, 2005); Peta Bowden, Caring: Gender-Sensitive Ethics (Routledge, 2008). ↩
  2. פילק,דני 2012 בריאות, כתב העת מפתח עמ’ 5-20 ↩
  3. Peta Bowden, Caring: Gender-Sensitive Ethics (Routledge, 2008) ↩
  4. דוגמא לדימויים שנקשרו בבית מול השוק ובאישה האם המטפלת או האחראית על הספריה הביתית: “the haven in the heartless world,” and “the angel in the house,” ↩
  5. Arlie Hochschild, Anne Machung, (1989), The  Second Shift, Viking Penguin ↩
  6. למשל  Ulrich beck and Elisabeth Beck-Gernsheim (2002), Individualization: Institutionalized Individualism and its Social and Political Consequences ↩