נראה כאילו כל קטסטרופה אמריקאית בעשור האחרון, לאחר שפרצה, התגלתה כמונחת על מבנה בסיסי של אי שוויון חריף.  הקורונה תצטרף להיסטוריה של 'אסונות טבע' מסוגים שונים שפוגעים בעיקר באוכלוסיות עניות של מיעוטים. על תפקידם של סוציולוגיים עירוניים בניתוח 'אסונות טבע' ועל מצבי החירום שהפכו לשגרה

המגפה פוגעת בכולם, היא פוגעת במפורסמים ואנשים פשוטים, דתיים וחילוניים, כולם שווים בפני הקורונה. זה המסר שמועבר לנו בימים אלו. אך כיום, הולכות וגוברות העדויות לכך שקיימות קבוצות פגיעות יותר. על פי המתרחש בחלק מהערים בארצות הברית, נראה שקיימת זיקה בין המגיפה לאי שוויון, העניים נפגעים באופן קטלני יותר מהמחלה.

אחת הסיבות לכך היא שלמחלות רקע עצמן יש הטיה אתנית וסוציו-מעמדית ,ובמקרה של ארצות הברית הן לרוב תלויות זו בזו. עם פרסומם של נתונים דמוגרפים על מקרי המוות בארצות הברית, עולה כי הקהילה האפרו-אמריקאית מתגלה כפגיעה ביותר. השחורים בארצות הברית סובלים יותר מלחץ דם גובה, סכרת והשמנת יתר, מצבים שהופכים את הקורונה למסוכנת יותר. מערכת הבריאות הפרטית בארצות הברית גורמת לכך שאוכלוסיות בעוני אינן מקיימות אורח חיים בריא וסובלות ממחלות כרוניות בלתי מטופלות.  כך למשל, בדטרויט 79% מהאוכלוסייה הם שחורים ו36% חיים מתחת לקו העוני ואחוז חולי הסכרת הוא כפול מהממוצע בארצות הברית. על אף שהם מהווים 14% בלבד מהאוכלוסייה בדרום מישיגן הם מהווים 41% מהחולים בקורונה  ואחוז גבוה מהמתים מהמגפה.

פרופ' לבריאות הציבור, אבדול אל-סעיד, מהעיר דטרויט מצביע על הגאוגרפיה של האי שווין באמריקה ומראה כיצד המחלה תוקפת וגובה מחירים שונים בערים שונות בהתאם למעמד ומצבה הבריאותי של האוכלוסייה. בשלב הראשון של התפשטות המגיפה, הערים בהם היו אחוז חולים גבוה היו ערי החוף הליברליות והגלובליות: סיאטל, עמק הסיליקון, ניו יורק ובוסטון. ערים עם אוכלוסיות יחסית צעירות ובריאות ממעמד בינוני גבוה. הסיבה לכך פשוטה,  מדובר באוכלוסיות שנוטות לטוס יותר במסגרת העבודה ובכלל. למעט ניו יורק שנפגעה קשות, אבדול אל-סעיד  טוען שהפגיעה בערים בתוך ארצות הברית שבה אוכלוסיות פחות בריאות וממעמדות נמוכים תהיה קשה יותר. 1

בניו יורק מצביעים על נתונים דומים, לפיהם אוכלוסיות של אפרו אמריקאים והיספנים מהווים אחוז גבוה, ולא פרופורציונלי, ממקרי המוות. 2 גופי תקשורת ופוליטיקאים תחילה הסתירו זאת אך נוכח קריאות גוברות לפרסם את הנתונים הדמוגרפיים התמונה הלכה והתבהרה. הסבר נוסף שמוצע להיותם פגיעים יותר הוא שאינם יכולים להרשות לעצמם להישאר בבית והם יוצאים לעבוד, משתמשים בתחבורה ציבוריות ולכן חשופים יותר להדבקות. מי שמשתייכים לסקטור השירותים החיוניים, עובדים בעבודות לא מאורגנות וחסרי רשת ביטחון, אינם יכולים לתת קדימות לבריאות והתגוננות על פני פגיעה כלכלית.

(צילום: Metropolitan Transportation Authority of the State of New York, Flickr)

היסטוריה של 'אסונות' ואי שוויון

כפי שכתב עיתונאי הניו יורקר, נראה כאילו כל קטסטרופה אמריקאית בעשור האחרון, לאחר שפרצה, התגלתה כמונחת על מבנה בסיסי של אי שוויון חריף.  הקורונה תצטרף להיסטוריה של 'אסונות טבע' מסוגים שונים שפוגעים בעיקר באוכלוסיות עניות של מיעוטים. על כן, חלק מהחוקרים הביקורתיים מבקשים לערער על המושג 'אסון טבע', המתרחש כאשר ה'טבע' פוגש את המבנה החברתי תרבותי. לטענתם, תוצאות ההרס, אובדן החיים, הפרנסה, הרכוש קשורים במבנים חברתיים שהם תוצר ידי אדם.

כך למשל ב'גל החום' שפקד את העיר שיקגו בשנת 1995. בשבוע של גל חום מתו מעל שבע מאות שלושים איש, מספר שנשמע נמוך בייחס למספרים של המגפה הנוכחית. אך בפרק זמן כה קצר ובשל תופעה שניתן להתגונן פניה (מזגן, קירור, מים) מספר המתים הגבוה היה מזעזע וחשוב מכך, נמנע. המערכת העירונית לא הייתה ערוכה להתמודד עם מצב זה ולא עם כמות המתים. משאיות קירור ובהן מאות גופות הפכו לסמל של גל החום וממדי האסון.

הסוציולוג העירוני אריק קליינברג  (Eric Klineberg), יליד העיר שיקגו חקר את גל החום ובספרו הוא מציע ניתוח (חברתי) שלאחר המוות בשיקגו (Heat Wave, A social autopsy of Disaster in Chicago). בניגוד למחקר אפידמיולוגי ולשיח הרפואי הוא מציע ניתוח חברתי ומוכיח את התרומה של מחקר בכלים סוציו-מרחביים למיפוי והבנת האסון החברתי שנגרם כתוצאה מגל החום. הניתוח שלו מראה כיצד מקרי המוות לא רק שהיו בעיקר מקרב הקהילה האפרו-אמריקאית, אלא גם תלויי הקשר גיאוגרפי, ומשכונות ספציפיות במזרח ודרום העיר בניגוד לחלקיה העשירים שלה העיר. בעוד בשכונות המבוססות אנשים יכולים להצטנן באמצעות מזגנים, בריכות שחייה, לשהות במוסדות קהילתיים או חנויות ממוזגות ולהתגונן מהחום. בשכונות העוני התנאים הללו לא קיימים. לאנשים אין מזגן בבית,  חנויות גדולות ממוזגות, מוסדות ציבור ממוזגים או פארקים מוצלים להצטנן בהם. יותר מכך הדבר החמור שהוא מצביע עליו, הוא שרוב האנשים שנפטרו חיו בחדרים קטנים ללא חלונות או שהו בביתם עם חלונות סגורים.

הסיבה לחלונות הסגורים קשורה במה שהוא מכנה האקולוגיה הסביבתית של השכונה. צריך  להבין את התנאים החברתיים והסביבתיים בכדי להבין מדוע אנשים העדיפו להינמק בחום ולא לפתוח חלון. הסיבה היא שחשו לא בטוחים, אנשים מבוגרים אפרו-אמריקאיים שחיים בגפם בשכונות של פשיעה חשו לא בטוחים וחששו מביזה או פריצה. בבחירה בין ביטחון לחום בחרו בביטחון, שהוביל בחלק מן המקרים למוות.

בספרו הוא בוחן ומשווה בין שתי שכונות עוני שרחוב אחד מפריד ביניהן וכך גם מספר המתים במגיפה. כלומר לא מספיק לומר שאנשים בעוני הם פגיעים יותר אלא צריך להבין גם את ההיבטים המרחביים והחברתיים. שכונה אחת של אפרו אמריקאים והשנייה של הספנים. במחקר הוא מראה כי מרבית המתים היו אנשים מבוגרים שחיים לבד, בשביל להבין מדוע דווקא בשכונה אחת מתו יותר מבוגרים הוא ניסה להבין מה קרה לקשרים החברתיים, מוסדות חברתיים בקהילות השונות. וכך הוא נכנס לסיפורה של כל אחת מהשכונות, סיפור של הזנחה, של התפרקות של קהילה, של מרחב שרוקן משימושים, שירותים וחיי קהילה.

הספר מצביע באופן עמוק ומרתק על הזיקה בין מרחב לבריאות, ידוע שמערכת הבריאות הפרטית בארצות הברית יוצרת באופן חד משמעי גופים שונים עם תחלואה ואורך חיים שונה (הבדל של עד 15 שנה באורך החיים). אך בספר רואים כיצד הפכו שכונות עוני בעיר "למדבר של אוכל" (food desert) מושג שהפך למוכר: מקומות שבהם לא ניתן להשיג אוכל בריא, מזין ואיכותי, בעיקר ירקות ופירות. 3 לא ניתן להשיג א. כי לא מוכרים בשכונה ב. זה יקר מידי. חנויות ורשתות לא פותחות בשכונות הללו ואנשים שחיים באמצע עיר מרכזית ועשירה, חיים ברמת תזונה לקויה שמובילה לכל אותן מחלות כמו השמנת יתר, סכרת ולחץ דם גבוה.

הזיקה בין בריאות ומרחב, תוחלת החיים של תושבי השכונות העניות הן 15 שנה פחות מאשר בשכונות האמידות. מרחב שעבר ריקון, שכונות בדרום שיקגו (צילום: UIC Library Digital Collections Flickr )

שתי נקודות לסיום:

חוסן עירוני- התכוננות למצבי חירום או מניעת מצבי חירום שבשגרה?  בסרט דוקומנטרי שעוסק בגל החום בשיקגו (cooked), הבמאית מטילה ספק בפרדיגמה של חוסן עירוני כהתכוננות למצבי משבר, חירום ומצבי קיצון. הרי מה שפגע באותן אוכלוסיות שמצאו את מותן בגל החום הוא מצב החירום שהפך לשגרת חייהם: פשע, עוני, הזנחה, ריקון המרחב, פירוק הקהילה וממנגנונים קהילתיים, מערכת בריאות פרטית, תזונה שאינה בהישג יד, סגרגציה מרחבית בין שחורים ללבנים. אלו הם מבני עומק בפוליטיקה, החברה והגאוגרפיה האמריקאית. לכן אולי כדאי במקום להתכונן למצבי חירום, הכרוכים בהשקעה של מיליונים, ברכישת ציוד יקר, הקמת מערכי שו"ב, הצטיידות ותוכניות גרנדיוזיות, לבנות חוסן עירוני חברתי שיציל את האוכלוסיות מהאסון שמתרחש בחיי היומיום.  אסון שנוטים לא להסתכל עליו בשגרה אבל גילויי הקיצון שלו נחשפים לכולם בעיתות משבר.

מאמר ברוח דומה פרסמה השבוע הסופרת זיידי סמית', שבו היא כתבה שהשחורים רגילים למות, משוטרים, מעוני, מאפליה. המערכת האמריקאית בכל ממדי החיים הופכת את החיים שלהם לפגיעים וזולים יותר, מדוע אנחנו מזדעזעים או נבהלים ממידי המוות של הקורונה? הם רק עוד גורם מוות בשקט בשורה של גורמי מוות המאיימים על חייהם.

על מקומם של סוציולוגיים וחוקרים אנושיים במצבי חירום- קליינברג בספרו החשוב ויוצא הדופן מדגיש עד כמה חוקרי חברה יכולים לתרום להבנה וניתוח של תופעות שלרוב מי שזוכים לדון בהם הם אפידמיולוגיים, רופאים, חוקרי אקלים. אך הוא מראה כי ללא הזווית החברתית נתוני המוות שטוחים, הסיבות והתנאים שהפכו אוכלוסיות מסוימות במרחבים מסוימים לפגיעים יותר, נותרות מחוץ לשיח. ניתוחים שכאלה מחזקים את הדימוי של אותם אירועים כ'אסונות טבע' ומסירים אחריות מידי אדם ומשיח משמעותי יותר על המבניים החברתיים-מרחביים שמאפשרים אותם. ושאולי צריכים להשתנות בכדי למנוע אסונות עתידים. בכלל בעיתות משבר שכאלה תופס 'המדע' קדימות ומשתיק שיחים אחרים.

בעידן שאליו אנחנו נכנסים, עשורים של התחממות גלובלית שיובילו ל'אסונות טבע' נוספים, חשוב לשמור על מקומם של מדעי החברה וחלקם של מדעני חברה בצוותים, מחקרים, גיבוש מדיניות ותכניות פעולה בתחום. על פי צוות המל"ל (המטה לביטחון לאומי) שהוקם להתמודדות עם מגפת הקורונה, שרובו המכריע גברים, ללא ייצוג לנשים, ערבים ואוכלוסיות מגוונות נוספות, גם בהביט הדיסציפלינרי נראה שמדינת ישראל עדיין לא שם. מרבית הצוות הם פיזיקאים וכלכלנים בלי ייצוג לתחומי רווחה, טיפול וחברה. ייתכן שחובת ההוכחה לחיוניותנו, היא עלינו החוקרים.

  1. Benjamin Wallace-Wells , Inequality Intensifies the Coronavirus Crisis in Detroit, 7.4.2020
  2. David Robinson, In New York state, the black and Hispanic populations are at higher risk of dying from coronavirus, preliminary data shows, USA TODAY 8.4.2020,
  3. an urban area in which it is difficult to buy affordable or good-quality fresh food.