תושבי ישראל צייתו להנחיות הממשלה אך נראה כי הציות העיוור החל להיסדק, וגם הדרישה לריחוק חברתי לא מונעת מאנשים לצאת ולמחות למען עקרונותיהם. האם במאה ה-21 האזרח צייתן או מוחה? ומתי מתחלף האמון בשלטון למחאה כלפיו?

"אין דבר שהאדם חושש ממנו יותר ממגע של הלא נודע. הוא רוצה לראות את מה שמושט אליו, ולהיות מסוגל לזהות אותו או לפחות לסווג אותו. האדם תמיד נוטה להימנע ממגע פיזי עם כל דבר מוזר. . . . כל המרחקים שאנשים יוצרים סביב עצמם מוכתבים על ידי הפחד הזה. הם מסתגרים בבתים שאיש אינו רשאי להיכנס אליהם, ורק שם מרגישים מידה מסוימת של ביטחון. . . הדחייה שנוגעת אלינו נותרת איתנו כשאנחנו מסתובבים בין אנשים; הדרך בה אנו עוברים ברחוב סואן, במסעדות, ברכבות או באוטובוסים, נשלטת על ידיה". המון וכוח, אליאס קנטי, 1960

בשבועות האחרונים היינו עדים לציות קפדני מצד אזרחי ישראל בכל הנוגע להנחיות הממשלה. אולם מצב ציות מוחלט, ואולי יש יאמרו עיוור, הוא זמני. הוא קשור לפחד התהומי של האדם מן הלא נודע. במקרה של הקורונה, המדע לא הצליח לספק תשובות ביחס למגיפה, מה שעורר חששות רבים בקרב הציבור. פוליטיקאים רבים ניצלו בהלה זו ואף העצימו אותה. ההסברים שניתנו לאזרחים היו חלקיים וניתנו ישירות על ידי קובץ קטן של מומחים. האזרחים הקשיבו וצייתו, גם במחיר של פגיעה בפרנסה וחייהם האישיים. הם האמינו לקובעי המדיניות. בעידן המודרני החילוני, המדע, הרפואה המודרנית, והמדינה הם מוסדות כל יכולים אשר בידם לפתור כל מזור. אולם, כפי שהסתבר במשבר האחרון, לא כך הוא. כך, המומים ומבוהלים הסתגרו ההמונים בבתיהם, בתקווה לשביב של מידע. כל מידע.

הציות העיוור החל להיסדק כבר בשבוע האחרון. סנונית ראשונה היתה של אנשי מחאת "הדגלים השחורים" שמחו כנגד הפגיעה בדמוקרטיה בחסות משבר הקורונה, והפגינו בכיכר הבימה בתל אביב. המפגינים ציירו איקסים על הרצפה במטרה לסמן את המרחק שעליהם לשמור זה מזה, בהתאם למגבלות. ושמרו על מרחק כמובן.

הפגנה שנייה של מחאת הדגלים השחורים, בכיכר רבין בתל אביב, מחאה תוך שמירה על ריחוק חברתי בעת הקורונה(צילום באדיבות מחאת הדגלים השחורים)

מחאות בעידן העכשווי

מחאה היא מעשה תרגום – מעשה המתייחס לתרגום של תנאי מסוים – המוצג בפומבי. כל בני האדם יכולים להשתתף במעשה התרגום הזה, תוך הדגשת הגבולות והגבולות הקיימים של פרדיגמה קיימת, במקרה של היום, הנחיות ופעולות הממשל ביחס למשבר הקורונה.  המוחים מונעים על ידי הרצון לשנות נורמות קיימות וקוראים קריאת תיגר על הסדר הקיים. משימה זו  אינה פשוטה. זו משימה קשה שבמהלכה האדם מוותר לפעמים על ההגנה שמספקים בעלי השלטון, המדינה או דעת הקהל; בכך הם מוותרים גם על תחושת הבטיחות וההגנה שלהם בעולם. אין ספק, שהפגנות הן סיטואציות בהן האדם מסתכן ביצירת חוסר יציבות, ובתורו להיות מבודד ולא מוגן.

ככל שהאדם חושש לאתגר את בעלי הכוח, הסבירות שלו להתנגד תקטן. אכן, כל עוד איננו מציית, לפי הנורמות המקובלות, הוא מעולם לא מבודד או טועה, שכן בעלי הכוח מכתיבים את הכללים ואת המסגרת החברתית. כאשר האדם קורא תיגר או לא מציית לשליט, הוא מוענש ואינו נתון לחסדם של בעלי השלטון. לציות יש יתרונות; הוא שומר על הסדר החברתי ועוזר לבני אדם ליהנות מיציבות ולדמיין את המחר. הציות גם מאפשר לאדם להפוך לחלק מהכוח שהוא מציית לו ובכך מעצים את עצמו.

דיווחים על מחאות בתקשורת הכתובה משנת 2000-2019 במדינות העולם המערבי (איור: טלי חתוקה, כל הזכויות שמורות)

אך בבחינה של המחאות בעולם בציר הזמן, ניתן לראות כי המגמה של הציות העיוור היא נחלת העבר. הציות יכול להתקיים באופן זמני, כמו במקרה של הקורונה, אך הוא לא נשאר לאורך זמן. האיור למעלה משקף את הדיווחים על מחאות פוליטיות בחמש מדינות שונות בעולם המערבי, וממחיש את ההתחזקות של ההשתתפות האזרחית משנת 2000 ואילך. שינוי זה קשור למהפכה של התקשורת והמדיה החברתית אך בעיקר למודעות הגבוהה של האזרחית ביחס לזכויותיהם, וביחס לכוחם להשפיע.

מרחק והשימוש במקום

אחרי פרק הזמן שניתן למדינה ומוסדותיה להתארגן סביב משבר הקורונה, סביר להניח שנראה מחאות רבות של ארגונים שונים ברחבי העולם. הדילמות העיקריות בכל משטר דמוקרטי הן כיצד ניתן לשמור על הסדר מחד, ולהגן על זכויות הדיבור מאידך. הפתרון במשטרים דמוקרטיים הוא יצירת מרחבים מוסכמים, תוך מתן חופש ביטוי: מרחבים מוסכמים אלו הופכים לחלק מן הזיכרון הקולקטיבי של החברה. בדרך כלל לכל חברה יש אתרים אייקונים המזוהים עם מחאה, אולם הפגנות יכולות להתרחש גם בפרברים, או בסמיכות למבנים כמו מפעלים. חשוב לזכור כי במשטרים דמוקרטיים השליטה והבקרה אינם על התכנים של המחאה, אלא על המרחב שבו היא מתרחשת. שינוי זה הופך את החלל לגורם מרכזי בתכנון ההפגנות ובמשא ומתן (אם הוא מתרחש) בין המשטר למפגינים.

למעשה מחאה יכולה להתרחש בכל מקום ובכל צורה. הרפרטואר של המחאות הוא בלתי מוגבל, כפי שראינו גם במחאות האחרונות עם ההגבלות של המשטרה ביחס למרחק בין המשתתפים. מחאות אלו אינן פחות אפקטיביות. להיפך, הן יצרו דימוי יוצא דופן, מעין מופע, שייזכר בזיכרון הקולקטיבי וסביר להניח שיעודד נוספים לצאת לרחובות.

++

האזרח של המאה ה-21 הוא אזרח מודע. אכן הפחד מן הלא נודע יכול לסייע באופן זמני למשמע אותו.  אך לא לאורך זמן. טוב יעשו פרנסי המדינה אם יקשיבו לקולות מן השטח.