זרקור על גגות מוגבהים לשימוש הציבור – היקף התופעה ויסודותיה ההיסטוריים

הדיון בשימוש בגגות כמרחב ציבורי מלווה את התכנון העירוני והאדריכלות מאז ראשית המודרניזם, וזוכה בשנים האחרונות להתעוררות מחודשת בעולם על רקע תהליכים של ציפוף עירוני ומשבר האקלים. עם זאת, בישראל הדיון בגג כמרכיב בעל חשיבות במרחב העירוני, עדיין מוגבל ומתמקד בעיקר בהיבטים האקלימיים של גגות. רשימה זאת בוחנת את המשמעויות של הגג כמרחב ציבורי בראייה היסטורית, כבסיס לדיון עכשווי במקומו של הגג במרחב הציבורי בעיר ההולכת ומצטופפת.¹   

הגג כמרחב ציבורי – מדיניות מהעולם

גגות שמיועדים לרווחת הציבור הם נעלם משמעותי בתכנון עיר ואזור, באדריכלות ובעיצוב המרחב. “נעלם משמעותי” שכן שימוש חברתי בגגות, כמקום שהות, מפגש, ויצירת קהילה, לא זכה למקום מרכזי במדיניות בישראל, וגם לא בפרקטיקה.  

גגות אשר מיועדים לרווחת הציבור, לשימושו ולתועלתו, נתפסים בתקופה המודרנית כתופעה אירופאית. בשנת 1927, פרסם לה קורבוזיה את חמש הנקודות של האדריכלות המודרנית,² כאשר אחת מהן אומרת כי לפיתוח של גגות שטוחים עם טרסות גן יש ייעוד אסתטי ושימושי וביכולתו לשמש כשכבת בידוד טבעית לגג הבטון ולייצר מרחבי שהייה. גישה זו מתייחסת לגגות כסלון חיצוני, ולא רק כמרחב מגונן עם צמחים או עצים. אכן, בשנות ה-90 מספר מדינות במרכז אירופה כבר התחילו לעגן ברגולציה גגות כמרחב שמיש ונגיש³ כחלק ממהלך אשר הכיר בגגות לא רק כחזית חמישית אסתטית ויפה, או כזו המהווה שטח פונקציונלי לאחסון או להצבת תשתיות. מהלך זה הכיר בחשיבותם של גגות כחלק מהורטיקליות של הסביבה הבנויה, אשר רואה בגג התפשטות טבעית ואורגנית של העיר כלפי מעלה.

חלק ניכר מהמחקר העכשווי שעוסק בגגות כמרחבים ציבוריים, קהילתיים ופעילים, מגיע מהמזרח הרחוק. הספרות המקצועית והאקדמית מצביעה על סינגפור (איור 1) והונג קונג כמובילות את המגמה תוך התמקדות בסביבה האנכית של ערים. למעשה, התופעה אינה מוגבלת רק למזרח הרחוק. ניתן למצוא במקומות רבים בעולם תפיסה ורטיקלית מורכבת של ערים, אשר רואה בשכבתיות של העיר חלק בלתי נפרד מחיותה ומיכולתה לתפקד. במסגרת זו, גברה ההכרה כי תת הקרקע כמו מרחבים על קרקעיים (גגות, פודיומים, מרפסות), יכולים לייצר הזדמנויות עבור העיר במובנים רבים: חיסכון משאבים, ייצור אנרגיה, תרומה לקיימות, אך גם לתפקודיות של העיר. מרחבים אנכיים, על פי תפיסות אלה, מייצרים הזדמנויות לבני האנוש להיפגש, להגיע ממקום למקום, ולשהות.

דוגמאות אחרות כוללות מערכות הולכי רגל ומרחבים מוגבהים בבריטניה ובצפון אמריקה, כמו גם פיתוח גגות מעורבי שימושים (גג ירוק שמשמש לבידוד אקלימי ומנהל מי נגר, גג חקלאי עם פאנלים סולאריים ועוד). כתופעה, גגות פעילים לשימוש ציבורי או משותף מוזכרים בעיקר במסגרת שיח על התחדשות עירונית, קיימות, צפיפות עירונית או מבנים היברידים. בערים כמו סינגפור⁴  והונג קונג⁵ פותחו גגות ציבוריים כחלק מאג’נדה תכנונית רחבה, אך ברוב המדינות והערים, מרחב הגגות כמקום פעיל פותח רק באופן ספורדי או מקרי.

ככלל, אם קיימת מדיניות בנוגע לבנייה, עיצוב, תחזוקה ושימוש של גגות כמרחבים ציבוריים היא משתנה מעיר לעיר כפועל יוצא מנסיבות מקומיות. בוונקובר, למשל, קיימת מדיניות המוכוונת לקדם  טיפולוגיה של רחוב עירוני ובו חזית רחוב בנויה ורציפה עם חצרות משותפות על פודיום בעורף המגרש. ערים אחרות אימצו מדיניות לגגות ומקומות מוגבהים בעיר כדי לקדם חוסן עירוני, כמו למשל בברצלונה, או כמקומות מפגש חברתי או גינון קהילתי, למשל ברוטרדם. לצד זה, ניתן למצוא ערים, טוקיו לדוגמה, המקדמות מרחבים מוגבהים להולכי רגל עם גינון וצמחייה.

במקביל להצטופפות הערים ולמגמת עירוב השימושים הוורטיקלי, נבנים מבנים מורכבים מבחינת הפרוגרמה. פרט לעירוב שימושים,  כוללים מבנים אלה גם חללים שאינם עונים בהכרח להגדרה של שטח פתוח או סגור, אלא מהווים שילוב של השניים, כגון חללי לובי פנימיים גבוהים  בתוך המבנה. במקביל, וכחלק ממגמת הציפוף, נעשה שימוש במרחבים גבוהים לשימוש הציבור על גבי גגות, שחלקם פרטיים ואחרים ציבוריים.   

 כדי לאפשר היווצרותם של מקומות מורכבים, אנכיים, ומעורבי שימושים אלה, יש צורך במדיניות משלימה. ואכן,  ניתן להצביע על מסמכי מדיניות ותכניות בנין עיר במגוון ערים בעולם, אשר מעלים על נס את גגות המבנים, כחלק אינטגרלי מהסביבה הבנויה וכמקומות שהיה חברתיים.⁶ בזמן בו ערים בנות זמננו מחפשות דרכים להגביר את ניצול הקרקע ולהשמיש את כלל משאבי העיר, אין להתפלא כי הגג הפך לנושא חם בשיח העירוני-מרחבי.

הגג כמרחב ציבורי במבט היסטורי מקומי

ערים מערביות בעולם לא “המציאו את הגלגל” (או בפרפרזה, את הגג). בפועל, העיסוק בגגות הינו עתיק יומין: כבר לפני מאות שנים היה תפקיד חברתי וקהילתי לגגות ולמרחבי ביניים מוגבהים והתנהלו בהם מגוון מפעילויות היומיום. תושבי ערים עתיקות ברחבי העולם הערבי ובמזרח התיכון, ראו במרחב הגגות המוגבה חלק אינהרנטי מהמשאב הבנייני- העירוני.⁷ מרחבים מוגבהים מגוננים נבנו בגנים התלויים של בבל בסביבות שנת 600 לפנה”ס, ובתורכיה קיימים גם שרידים משנת 700 לפנה”ס של יישוב ובו בתים שמוקמו ברצף ועל גגותיהם נהגו הדיירים לישון ולבשל. באירן, בעיירה ההררית מסולה , נבנתה במאה העשירית מערכת רחובות ושטחים פתוחים על הגגות. בעיראק, אלג’יריה וערב הסעודית, נהגו אנשים נהגו לישון על הגגות, לגדל בעלי חיים, לכבס את בגדיהם, ולהתנייד ממקום למקום. בתימן, נבנו מבנים עם גגות מרובי מפלסים אשר חלקם סביב חצרות פנימיות וחלקם מקורים.  בכל אלה, התקיימו פעולות היומיום של משק הבית. בדומה לכך, כיום עדיין מגדלים במצרים יונים בחקלאות הכפרית על גגות מבני המגורים, ובירושלים חלק מגגות העיר העתיקה משמשים לשהייה וניתן אף לעלות על טיילת הגג הבלתי פורמלית מעל לשווקים של העיר העתיקה.

יחד עם זאת, כאשר מבקשים לבחון את מרחב הגגות כחלק מהסביבה העירונית בישראל, המחקר מצומצם למדי ורובו בוחן גגות בעיקר דרך עדשה של היבטים סביבתיים וקיימות, כמו הסתגלות לשינוי אקלים, הפקת אנרגיה, היבטים בוטניים, הסתגלות צמחית לאקלים צחיח, הפחתת אי החום העירוני וחקלאות גגות.

היעדר מחקר ותיעוד מסודר של פעילות אנושית על גגות בישראל לאורך ההיסטוריה מעורר תהייה, שכן כבר בתנ”ך ישנם תיאורים של התרחשויות על גגות העיר (דוד צופה בבת שבע רוחצת על הגג⁸, רחב מעלה את המרגלים על גג ביתה ועליו פשתי עצים⁹). דיונים במקורות היהודיים ובספרות חז”ל מלמדים שעל מרחב הגגות התקיימו התרחשויות מעניינות ונוהלו חיים מגוונים. למעשה, מספר הנחיות ואזכורים במקרא הובילו ישירות או בעקיפין לדיונים מרתקים של חז”ל שעוסקים בצורה נרחבת בסוגיית הגגות: אזכור חובת המעקה על גג בית המשמש למגורים (דברים, פרק כ”ב , פסוק ח’), ההנחיה לא להוציא בשר החוצה (שמות פרק יב’, פסוק מו’), הקמת סוכות על גגות ירושלים (נחמיה פרק ח, פסוק טז’) והעיסוק בזבח, מובילים לדיוני עומק בתלמוד הבבלי ובמשנה על המהות של הגגות כמרחב פעיל.

לפי הגמרא (רמב”ם, הלכות קרבן פסח) ‘גגין ועליות’ הם שטחים גדולים המתאימים לבני חבורה שלמה להסב ולאכול בהם את ארוחת הפסח. בהמשך לכך, חז”ל מתארים פעולות שנעשות על ‘גגין ועליות’ (מסכת זבחים, מסכת פסחים, מסכת מידות, מסכת עירובין ומסכת חולין). הם מציינים  שהעלייה לגג נעשתה כדי לומר הלל כולם יחד בצוותא , ומסבירים כי אחת הסיבות לעלות לגג היא בשל הצפיפות הגדולה בירושלים. רש”י אף מפרט כי בפסח הגגות היו מתפקעים לקול המולת ההמון וההלל ונראה שה”המון” אינו מסתכם ביושבי גג אחד מסוים, אלא הכוונה לכל המון ישראל. כיוון שצפיפות הבינוי בחלקים שונים בירושלים הייתה גבוהה, היו רחובות בהם בית נשק לבית בצמידות והגגות והקמרונות היוו מפלס חיים פעיל בפני עצמו, שנידון כקומת קרקע ולא כ’גגין ועליות’.¹⁰

גם נושא הבעלות ורשות הרבים על גגות נידונה בגמרא: האם גג, אכסדרה ומרפסת הם רשות אחת מבחינת מעבר מטלטלין? האם גג הוא רשות הרבים אם יש אליו סולם? מה הדין לגבי חצרות מוגבהות? מתי מותר להעביר רכוש בין מקומות שונים על גג ומרפסות?¹¹ מעבר לכך, מרחב הגגות מוזכר בתלמוד הבבלי כמרחב רוחני וסימבולי: דיון ער מוקדש להעלאת זבחים מגג בית המקדש, והגג עצמו מתואר כמקום ממנו עוזבת השכינה בעת חורבן בית המקדש, ודרכו היא תשוב בחזרה. 

בנוסף למקורות היהודיים, גם יומני מסע של עולים לרגל מלמדים שמרחבי הגגות בישראל היו לאורך שנים חלק משכבה עירונית פעילה ומגוונת: עולי רגל גרמנים שהגיעו לירושלים בשנת 1175 מתארים את גגות מבני העיר השטוחים ברובם או עם קמרונות, בעוד גגות עם כיפות וצריחים היו בנויים בעיקר על כנסיות ומגדלי שמירה. טיילים שביקרו בארץ ישראל ההיסטורית מצאו כי רוב הבתים בין החומות היו בני קומה אחת בלבד, בנויים מאבן גזית ולהם גגות אבן שעליהם מרזבים המובילים מים לבארות המים בחצרות האחוריות¹² (אכן, גם ניהול מי נגר מגגות אינו המצאה חדשה…).

בתקופה העות’מאנית רוב הבתים בירושלים היו בני שתי קומות לפחות, עם כיפה מעל כל חדר. לצידם, מבנים גבוהים יותר שהגיעו עד לגובה של 4 קומות ונבנו סביב חצר פנימית מוקפת גגות גדולים וקטנים. הכיפות לא תפסו את מירב שטח הגג וניתן היה להלך סביב, לקיים מפגשים, לבלות בשעות הפנאי, ולשאוף אויר צח בייחוד בשעות הבוקר והערב.¹³

עם היציאה מחומות ירושלים, בשלהי התקופה העות’מאנית (1875-1917), גגות ומרפסות העיר שימשו כמקומות מפגש בלילות הקיץ החמים. עם סלילת הדרך לירושלים בסמוך לשנת 1869, ניתן כבר היה לנייד אל העיר קורות עץ גדולות שנדרשו להקמת גגות רעפים על מבנים שנבנו בסגנון אירופאי- בעיקר במנזרים, בכנסיות ובמלונות. לקראת סוף אותה תקופה החלו כבר להשתמש ברעפים שהונחו על מבני עץ קלים, ועם תחילת המנדט הבריטי נבנו עוד ועוד מבני גגות רעפים. כל אלו הפחיתו את הדומיננטיות של  מבנים בעלי גג שטוח המאפשר פעילות.

גם גגות העיר צפת תוארו ביומן מסע של נוסע אנגלי משנת 1821 ובו נכתב שהרוכבים ברחובות העיר עוברים על גגות אבן שטוחים של בתים העומדים בקצה הסלע. חלק מהכניסות לבתים נעשו דרך אותם גגות המשמשים למעשה כרחוב. גגות הבתים התחתונים משמשים בחלקם למעבר ציבורי ולמעבר הולכי רגל . גם כאן ניתן למצוא תיאורים של איסוף מי נגר מגגות. כמו כן, מתוארים גגות מבני השוק שעליהם הילכו אנשים ועל חלקם גודלו גפנים. בשנת 1913, עם סלילת דרך גישה נוחה יותר לעיר, התאפשר מעבר זמין לעגלות עם חומרי בניה נוספים, וכך גם בצפת החלו להופיע בתדירות גבוהה גגות רעפים משופעים.¹⁴

לסיום, נזכיר כי גם בספרות ובתרבות העברית קיים תיעוד של חיים על הגגות. אלי עמיר מתאר שינה על גגות בלילות הקיץ החמים בבגדד של סוף שנות הארבעים (“…בלילה ההוא נשבה רוח שרבית. כבר היינו צריכים לישון על הגג, כנהוג בבגדאד בקיץ, אבל אמא עדיין לא הוציאה את המיטות מן החדרים, ולא חיתלה אותן בכילות, ולא הציבה את הג’רה על מעקה הגג לצנן את מי השתייה) “.¹⁵ שנים לאחר מכן תיאר מאיר שלו גידול יונים על גגות ירושלים (בספרו “יונה ונער”), וריצה על גגות של רפתות (“פעמים רבות עליתי אל גג הרפת ורצתי בעיניים עצומות על שיפוע הרעפים התלול”).¹⁶ גם ש”י עגנון מספר:  “עמד לו אביגדור קרא על גג ביתו והשקיף על העיר. בית בבית נוגע, וגג בגג. יכול אדם לעבור מסוף ירושלים ועד סופה דרך גגות בתיה. ‘כעיר שחוברה לה יחדיו’, קָרָא אביגדור בלשון התהלים, ונתאנח אנחה גדולה ומרה. מחוברת היא ירושלים על ידי בתיה ומחולקת על ידי יושביה”.¹⁷ באופן דומה, גגות הרעפים של העיירות היהודיות מתוארת בציוריו של מארק שגאל כמקום מפלט לעבר חיי חופש ורוחניות, והם שימשו גם השראה למחזמר היהודי הגדול של כל הזמנים-  “כנר על הגג”.  

כל אלו מלמדים על חיוניותו של מפלס הגגות כמפלס של חיים עירוניים. נדמה כי הגיעה העת שמתוך הכרת יסודותיו ההיסטוריים, מתכננים ואדריכלים בני זמננו יכירו במפלס הגג כמקום שהייה חיוני עבור הפרט והציבור גם במאה ה-21. מוסדות התכנון ומסמכי המדיניות בישראל ממעטים לבחון את מרחב הגגות בהקשר האורבני שלו. לאור מצוקת השטח והצפיפות הגוברת בערים, חשוב לבחון חלופות לשטחי פעילות, פנאי ושהייה שאינן בהכרח במפלס הרחוב, ומודלים חדשים של בעלות, תפעול ותחזוקה של גגות במרכזי אוכלוסייה, בהם יש תחרות רבה על כל מגרש.  תפיסה ורטיקלית שלמה של העיר, מולידה כיום תכניות מתאר רבות אשר רואות בתת הקרקע כמרחב אסטרטגי חיוני. בשלה העת, להרחיב את נקודת המבט ולקדם מדיניות המאפשרת שימוש נרחב בגגות לשימוש ולתועלת הציבור.