אדריכלי-העל משרתים את גחמותיהם של דיקטטורים הבונים ערים בדמותם

“דיסנלינד על סטרואיידים לאומיים” כינה חוקר את האדריכלות החדשה של ערי אסיה, הנשיאים שרוצים לעלות על מפת התיירות מגייסים את פוסטר, חדיד ומשרדים בנילאומיים נוספים שיחוללו התחדשות עירונית. לשם כך תושבים מפונים בכוח ומבנים נהרסים.למי זה טוב? והאם זו אדריכלות מוסרית?

הנשיאים בערבות אסיה (קזחסטן, טורקמיניסטן אזרבייג’ן) רוצים להפוך את בירותיהם לערי עולם גדולות, מונומנטליות, מתקדמות ומרשימות. במהלך שני העשורים האחרונים, מאז שזכו לעצמאות, עוברות ערי מזרח אירופה מהפכה תכנונית המנסה לחקות את ערי המערב  ויותר מזה, להציב אותן בחזית הקדמה, והמודרנה. לשם כך, בדומה למדינות המפרץ, ולסין, הם מגייסים אדריכלי על, מפנים תושבים, ברצון ובכוח, משקיעים מיליארדים בחברות תכנון בינלאומיות. המטרה ברורה – להתברג למפת התיירות העולמית ולהפגין עוצמה ועושר. כסף אינו מהווה מכשול מאחר והם נהנים מרווחי של תעשיית הנפט. את הסכמת הציבור אין צורך לבקש, לא מדובר במשטרים דמוקרטים. מדינות אלו, אזרבייג’ן וקזחסטן, הנמצאות משני צדדיו של הים הכספי, השתחררו מהמשטר הסובייטי בשנת 1989 ופועלות כרפובליקות נשיאותיות. כך למשל, בקזחסטן הנשיא המכהן פועל מיום שזכתה לעצמאות ובאזרבייג’ן הנשיאות עברה בירושה לבנו של הנשיא. ההתנהגות הנשיאותית שלהם מלווה בסממנים של שליטים דיקטטוריים וכוללים תמונות ענק ברחבי המרחב הציבורי והקמתם של מבנים על שמם ושם בני משפחותיהם.

בתוך החגיגה הזו, משתתפים השחקנים הידועים. נורמן פוסטר התבקש על ידי נשיא קזחסטן לבנות פירמידה ענקית בעיר הבירה של אסטנה, ולזהה חדיד ניתנה החירות לבנות בניין גדול ויקר בכניסה למרכז העיר באקו שבאזרבייג’ן. כיצד משרתים אדריכלי העל את האסטרטגיות של הנשיאים לבנות ‘ערי עולם’ או ‘ערים גלובליות’? איך זה משנה את העיר ומשפיע על התושבים? והאם יש מקום לדיון בדבר מוסריותם של האדריכלים?

העיר העתיקה של באקו וברקע בנייני הלהבה שהוקמו ובלילה מוארים בצבעים משתנים (צילום: הדס צור)

באקו, אזרבייג’ן – עיר עולם בעשייה

במציאות העכשווית של “תיירות הערים” המתכון להפיכת עיר עולם או לפחות עיר אטרקטיבית לתיירות הוא די ברור (הפניה לרשימה על שטוקהולם) ונראה כי באזרבייג’ן פועלים נמרצות בכדי לממש זאת: בניה של מדרחובים עם חנויות אופנתיות, קניונים במרכז העיר, בניינים אייקונים של אדריכלים ידועים, פארקים מגוננים היטב, שיפוץ של שווקים, שיפוץ של עיר עתיקה או משהו ‘אותנטי’ לצד פתיחה של עסקים מערביים ואופנתיים, והשקעה מאסיבית במרכז העיר. כך בבאקו ובגנג’ה ¹ חלקי הראווה לתייר עוברים שיפוץ ואילו שלושה רחובות משם אפשר למצוא כבישים מבוקעים, ללא מדרכות ומים זורמים ברחובות.

במסגרת תהליכי ההתחדשות העירונית בבאקו נהרסו אלפי מבנים מהתקופה הסובייטית ולעומת זאת שופצו בניינים מתקופות עתיקות יותר. הממשלה פועלת לבנות את “העיר הלבנה” שנועדה להחליף את “העיר השחורה” כפי שכונתה באקו בעבר, על שם פועלי הנפט הרבים שהיו חוזרים מלוכלכים לשכונות העיר מעבודתם בשדות הנפט הסמוכים. השימוש במונח ‘העיר הלבנה’ והניסיון ‘להלבין’ את העיר נאמר בבאקו ללא התנצלות. לצורך כך הם שכרו שלושה משרדי אדריכלות בינלאומיים כשותפים ויועצים לבניית תכנית המתאר העירונית. משרד:   Foster & Partners (UK) ,Atkinks (UK), F+A Architects (USA) ואת האדריכלית זאהה חדיד לבנות בניין בכניסה לעיר שנקרא על שם המנהיג היידר אלייב האב.

מה לאדריכלים ולזכויות אדם?!

הפרויקט של חדיד בבאקו עורר ביקורת רבה. הבניין הענק והמרשים והגן שנבנה למרגלותיו, עם בריכות ומזרקות, נבחר בשנת 2014 לעיצוב הטוב של השנה על ידי מוזיאון העיצוב בלונדון. הוא הוגדר כנקודת המפנה בפורטפוליו של חדיד “יצירה ארכיטקטונית שעוד ידברו בה שנים.”² אך הפרויקט עלה לכותרות גם בהקשרים שליליים של פגיעה בזכויות אדם וזכויות עובדים. כאשר התגלה כי בפרויקט עבדו עובדים שהוברחו באופן לא חוקי מבוסניה וסרביה והועבדו בתנאים מחפירים תוך אלימות פיזית ופסיכולוגית והחרמת דרכוניהם. כאשר נשאלה על כך חדיד השיבה שמה לה ולעובדים באתר? תחום זה אינו קשור אליה וודאי לא באחריותה, הקבלן והממשלה הן שאחראיות לכך. מקרה דומה התרחש בפרויקט של חדיד בדובאי (להרחבה ראה). לא כל האדריכלים יסכימו עם חדיד וחלק טוענים כי בכוחו ואחריותו של האדריכל לדאוג לזכויות העובדים ותנאי העבודה באתר ובמיוחד כאשר מדובר באדריכל חזק ובעל שם כמוה.

לצורך הקמת הבניין בתוכננה של חדיד, הפארק והברכות שלמרגלותיו פונות תושבים רבים (צילום: הדס צור)

כמו כן לצורך הקמת הבניין פונו בכוח 250 בתים על משפחותיהם. באלימות קשה וללא פיצוי הולם. אלה מצטרפים לפינויים המאסיבים והאלימים שנעשו בבאקו לצורך ההתחדשות העירונית, למעלה מ- 2,524 דירות מגורים ובנייני מסחר נהרסו.³ מאות דיירים פונו בכפייה על ידי הממשלה כדי לפנות מקום לבניית פארקים, כבישים, ובניית מגורי יוקרה, זאת מבלי לקבל פיצוי הולם או חלופה.⁴

כדי לפנות את הדיירים מהאזור שחיו בו שישים שנה הממשלה ניתקה אותם מחשמל ושירותים ואחר כך  הגיעו הבולדוזרים, חלקם החלו לפעול כאשר עוד התגוררו שם אנשים. חלק מן התושבים המשיכו לגור בבניינים הרוסים למחצה ואז הפכה העירייה את הבניינים למזבלה העירונית והחלה לשפוך כמויות אשפה בבניינים. לבסוף נכנעו התושבים וללא שום מימון נאלצו לעזוב את קורת הגג הצנועה שהחזיקו בה.

פוסטר מסתבך בקזחסטן

סיפור דומה ניתן לספר על העיר אסטנה. נשיא קזחסטן נורסטולטן נארזאבייב (Nursultan Nazarbayev), פועל בכדי להפוך את העיר למרכז של אדריכלות עכשווית. אירוח אירועים בינלאומיים, אירועי ספורט או אומנות, הם הזדמנות מצוינת לבנייה מאסיבית, פינוי תושבים, שפיכת תקציבים, והנעה של פרויקטים תשתיתיים גדולים. אירועים אלו מהווים אירוע חשיפה לעיר, כך בבאקו עם אולימפיאדת החורף ובאסטנה עם אירוע האקספו שהתקיים השנה (2017Astana Expo ). “לאדריכלים יש חולשה לגברים חזקים והמשרדים הגדולים מפוסטר ועד חדיד- נרתמים לעזור לדיקטטור של קזחסטן לבנות לעצמו עיר-מקדש”, נכתב בגרדיאן ⁵.

כמו באזרבייג’ן שבה מבקשים למחוק את העבר הסובייטי אבל לחזק באמצעות הארכיטקטורה סמלים מתקופות אחרות קדומות יותר שמייצגות את המורשת האזרית, כך גם בקזחסטן. ספר חדש על אסטנה: “אדריכלות, מיתוסים וגורל” ( Astana: Architecture, Myth and Destiny), שכתב פרנק אלבו (Frank Albo), טוען כי אין מנהיג בעידן הנוכחי שיודע טוב יותר מנזרבייב להשתמש בכוחה של האדריכלות ליצור מיתוסים כדי לבנות זהות לאומית. כפי שהוא כותב, “מה שרואים כאן זה עירוב של פוסטמודרניזם, אומנות של מרכז אסיה, עיצוב מוסלמי, ברוק רוסי, ניאוקלסיציזם, אוריינטליזם, הכל מוּתָּךְ ביחד לכדי משהו שנראה כמו דיסנילנד על סטרואידים לאומיים”.⁶

מנהיג קזחסטן מנצל את הכוח של האדריכלות לבנות מיתוסים, האקלקטיות האדריכלית הופכת את העיר לדיסנילנד על סטרואידים לאומיים (צילום: Ken and Nyetta, Wikimedia)

בתכנון מתחם האקספו זכו אדריאן סמית’ וגורדון גיל שאחראים לבניין הגובה ביותר בעולם שנבנה בדובאי. אך על המשימה התחרו זאהה חדיד, משה צפדיה ואחרים. קלטרבה אמור לתכנן בניין בעיר, האדריכל האיטלקי מנפרידי ניקולטי עיצב את אולם הקונצרטים בעיר וכך גם נורמן פוסטר. כפי שנכתב בגרדיאן, ‘במדינה נעצרים עיתונאים ואקטיביסטים, נסגרים עיתונים וחופש הביטוי מוגבל אבל האדריכלים בשלהם. מתחרים על פיסת הקרקע שיוכלו למשש בה את שפתם’.

בניין האוהל בתכנונו של נורמן פוסטר (צילום: Ninaras, Wikimedia)

נורמן פוסטר התבקש על ידי נשיא קזחסטן לבנות פירמידה גדולה במיוחד ונענה. בנוסף, הוא החליט להיות מעורב בפרויקט שחברת BIG עזבה באמצע נוכח ההתנהלות בקזחסטן. היה זה בניין הספרייה, שאמנם ניתן להצדיקו כמטרה ראויה של ידע ודעת, אך בפועל הספרייה הוסבה לבניין הפתוח לציבור ומציג את זיכרונות הנשיא.  כך גם הבניין של חדיד בבאקו נקרא מוזיאון, אך מה הוא מציג? מכוניות שבהן נסע  הנשיא ועוד זיכרונות מפוארים מעברו. כך שלפחות יש התאמה בין הצורה לפונקציה -שתיהן נועדו בעיקר לפאר את המנהיג.

יום אחד התקשר פוסטר לאחד השותפים הבכירים במשרד ואמר הם רוצים פרמידה, גדולה ככל שאפשר, תחשוב איך לעשות זאת. בניין הפרמידה בתכנונם פוסטר ושותפים (צילום: Ninaras, Wikimedia)

מה נשאר לאדריכלים היום? האם אין להם שום אחריות מוסרית? בעוד תקציבים כה רבים מוזרמים להקמת הפרויקטים הגרנדיוזיים ותחזוקתם, במרחק כמה קילומטרים מהעיר יש עיירות שלא מחוברות לחשמל, אין להן כבישים או שירותים אזרחיים בסיסים. התקציב של בניית האקספו הגיע לשלושה ביליון דולר במדינה שבה מרבית האוכלוסייה חיה על 70 דולר לחודש בלבד.