טלי חתוקהבישראל אוהבים לתכנן אך בפרויקטים רבים – במיוחד כאלה הנעשים בפריפריה הגיאוגרפית – התכנון נעשה ללא הכרות עם הזירה הממשית ולכן בסופו של דבר אינו משרת את תושבי המקום. איך הגענו עד הלום וכיצד ניתן להיחלץ מהמצב הזה?
אחת התופעות השכיחות בה אני נתקלת שוב ושוב הם פרויקטים ותוכניות המבוססים על מידע חלקי ביותר על הזירה בה הם מבקשים לפעול. בפגישות אני נדהמת שוב ושוב לגלות כי חלק מן המתכננים כלל לא מכירים את האתר או את הנפשות הפועלות במקום בו הם מבקשים לפעול. המצב מחמיר בפרויקטים תכנוניים שנעשים עבור ערים הנמצאות בפריפריה הגאוגרפית של ישראל. שם המדינה היא זו שלרוב מגייסת את המתכננים ואלו מרגישים מחויבים למשרדי הממשלה יותר מאשר לערים בהן הם פועלים. התוצאה היא פרויקטים המבוססים על בורות, הנחות מוטעות וכמובן ניסיון לרצות את המעסיק (משרד השיכון, משרד הכלכלה, מנהל התכנון, משרד התיירות וכן הלאה). כך יוצא שלעיתים קרובות המטרות המושגות בפרויקטים כלל אינן משרתות את התושבים אלא את פקידי הממשלה, שגם הם מכירים את הזירה הממשית באופן מוגבל ביותר. איך הגענו עד הלום? וכיצד ניתן להיחלץ מהמצב הזה?
למצב העגום אליו נקלעה הפרופסיה התכנונית, אחראים כמה מגזרים, שכל אחד תורם בתורו לכישלון המובנה של פרויקטי התכנון: משרדי התכנון (מגזר פרטי), הרשויות והמדינה (ציבורי). אז מהם השיקולים בבחירת מתכנן לעבודה על ידי המדינה? מהם האינטרסים של המדינה? ומהו התפקיד של הרשות המקומית בכל אלה?
האם בשביל לתכנן חייבים לצאת מהמשרד?! התשובה הברורה היא כן! אבל מסתבר שלא כל המשרדים עושים זאת במידה מספקת (צילום: JL G from Pixabay)
נתחיל עם משרדי התכנון. רוב משרדי התכנון הגדולים הזוכים לעבודות ממשרדי הממשלה נבחרים על בסיס מגוון פרמטרים, בעיקר כמותיים. גובה ההצעה שלהם במכרז וגם היקף העבודות של המשרד. מיותר לציין כי אף אחד לא בוחן את איכות העבודות של המשרדים. כלומר, יכול להיות מצב שבו משרד עושה עבודות מאוד לא איכותיות ואף מוביל פרויקטים בעיתיים, אך בכל זאת יגויס על ידי משרד ממשלתי כזה או אחר לפרויקטים תכנוניים. פרדוקס? לא במדינת ישראל. אין תגמול על איכות רק על כמות.
למשרדים, עם קבלת העבודה, אופן התנהלות קבוע. לכל משרד יש שר חוץ שתפקידו למכור ולשווק את המשרד, לרוב בעל המשרד. בפגישות ראשוניות, יגיע בדרך כלל בגפו. בשלב מאוחר יותר כאשר מתכנן יהיה מעורב בפרויקט, הוא יגיע עמו לישיבות. לבעל המשרד אין בקיאות בפרטים, תפקידו לשמר את יחסי החוץ. למתכנן אחריות לבצע את העבודה ולהראות התקדמות בפגישות. אולם בשום מקום בחוזה, אין חובה “ללמוד” את המקום או לבקר באתר. הבעיה מורכבת שבעתיים באתרים מרוחקים גיאוגרפית. אז איך נעשה לימוד המקום? ממקלדת המחשב. מה המשמעות של הדברים בהקשר תכנוני? ניתוח המבוסס על ידע נגיש וזמין באינטרנט, קרי ניתוח סטטוטרי וכמותי. ניתוחים אלו לא ממש מסייעים או עוזרים. לראיין את אנשי המקום? שחקני מפתח? לבקר מספר פעמים במקום? הצחקתם אותי. האיכות של התוצר התכנוני נמוכה מאוד. אני שומעת שוב ושוב את אותה אמירה ממהנדסי ערים: אין בתוכנית הזו כלום, היא לא יכולה לעזור לנו. כמובן שדינמיקה זו מוציאה שם רע לתכנון, אבל לא בהכרח מונעת ייזום של תוכניות נוספות.
משרדי תכנון נבחרים על בסיס כמותי ולא איכותי, גם משרד שאמון על תכנית בעייתיות ימשיך לקבל פרוייקטים. בניינם בצידי הדרך (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
המעסיק הראשי בחלק גדול מישובי הפריפריה הוא משרדי הממשלה. רשויות מקומיות רבות אינן יכולות לעמוד בהוצאות הכבדות של תהליכי התכנון, שעשויות להגיע למיליוני שקלים, ולכן הממשלה היא זו ששוכרת עבורם את המתכננים לביצוע העבודה. במשרדי הממשלה יושבים אנשי מקצוע מוערכים מאוד. אולם מאחורי כל פקיד ממשלתי יש פוליטיקאי שנושף בעורפו ורוצה לראות הישגים. הפוליטיקאים אינם מגיעים ממש מהתחום ולכן מבינים מספרים. אנשי המקצוע במשרדי הממשלה (ואני מכירה כמה) מתחילים עם הרבה אידיאלים, אבל חלקם נשחקים לאורך זמן. חלק מהם נוטשים, אחרים נשארים ומפתחים קהות. גם הם מוגבלים ומחויבים לשכור את שירותיהם של אדריכלים ומתכננים מסוימים, כאלו שעמדו בתנאי המכרז. לעיתים הם מלווים את התכנון, אך גם הם אינם מכירים לעומק את הזירה הממשית או העיר. לזכותם יאמר שזה אינו תפקידם. תפקידם הוא להנחות באופן כללי, אולם גם להיות פתוחים למשוב על המטרות שלהם מצד המתכננים והעיר. הבעיה היא שלרוב המתכננים מבקשים לרצותם. כך הרבה פעמים אנשי המקצוע מהמגזר הפרטי ואנשי המקצוע במשרדי הממשלה מדלגים מעל לראשם של אנשי המקצוע בעיר.
ומה עם הרשויות המקומיות? איפה הן? כאמור, רוב הרשויות הנמצאות בפריפריה הגיאוגרפית של מדינת ישראל אינן עצמאיות. המשמעות היא שחלק גדול מעבודת התכנון שנעשית בשטחן מנוהלת וממומנת על ידי המדינה. הבעיה היא שהמדינה בוחרת עבור הרשויות את המתכננים, ולעיתים קרובות גם את המטרות. היא מנתבת ועוקבת אחרי תהליך התכנון. כך יוצא שלעיתים קרובות אנשי המקצוע ברשויות עומדים בפני שוקת שבורה, ומתקשים לקדם את הסדר יום בו הם מאמינים. גם הם אחראים לחלק גדול מן הקשיים. בערים אלו כוח האדם העוסק בתחום מצומצם מאוד, ולעיתים קרובות גם חסר סדר יום מתכלל, מה שמקשה על כל הנוגעים בדבר לפעול.
++
בישראל אוהבים לתכנן. בשנים האחרונות, במסגרת המחקרים שלנו, אני נדהמת לגלות כמה תוכניות מקדמים על אותו אתר (דרך אגב, יישום זו כבר שאלה אחרת לגמרי). תשאלו למה לי להתמרמר על כך? ובכן מדובר בכספי ציבור, מליונים. המטרה טובה, הדרך עקומה. כזו שמוציאה שם רע מאוד למקצוע התכנון. כדי לא לייתר את המקצוע, משהו חייב להשתנות מהותית. אני מציעה שמשרדי ממשלה שמבקשים להעסיק מתכננים ישנו את אופן המכרז. חשוב שמתכננים יגישו למכרזים מתווה רעיוני, שיכלול את סדר היום הרעיוני והמתודולוגי אותו הם מבקשים לקדם במסגרת הפרויקט. וחזון. או, כמה חסר חזון. בכל התכניות שבהן אני נתקלת.
חזון מושכל ומתווה מוצלח חייבים להיות מעוגנים בביקורים במקום ורשמים משחקני מפתח. כיום רשויות הממוקמות בפריפריה הגיאוגרפית נוזפות ומבקשות מן המתכננים שיבקרו בעיר, שיכירו את המקום. זה אינו תפקידן. מתכנן שמבקש לקבל עבודה, בבקשה שיעבוד. כל פעולה של מתכנן, כל קו, כל המלצה, משפיעה על המוני אנשים. זו אחריות כבדה. כדאי שמתכננים יזכירו זאת לעצמם.
הרעיון של מתווה רעיוני כחלק מן ההגשה למכרז אינו חדש או יחודי. עיריית תל אביב מבקשת מתווים מסוג זה שנים רבות. אולי בשל כך מצבה טובה יותר. נכון, יש לעירייה מחלקת הנדסה מפוארת וגדולה. אבל בכל הנוגע למתודולוגיה ואיכות תכנון, מה שטוב לתל אביב טוב גם לנתיבות, ירוחם, כרמיאל, טבריה וקרית שמונה.
לסיכום, תכנון חייב להתחיל בהכרות מעמיקה עם המקום. הכרות מעמיקה אינה ביקור אחד או שניים באתר. היא מצריכה הרבה יותר מכך. יש להפסיק להשתמש בשיטת העתק הדבק בתכנון בכל הנוגע לאיסוף נתונים. אם רוצים שפרויקטים בתכנון יצליחו חייבים לשנות את האופן שבו מתחילים את עבודת התכנון. מתכננים שרוצים לזכות במרכזים מטעם המדינה חייבים להציג חזון וסדר יום מתודולוגי. עליהם להסביר איך הם מתכוונים לאסוף חומר, מה הם מתכוונים לעשות ולפרט את התהליך. זוהי דרך טובה לשמור על הקופה הציבורית ולא ליצר אלפי תכניות מיותרות וגם אמצעי לקפוץ מדרגה בתחום התכנון בישראל.