לטפל מהשורש בבעיית הדיור

אנשי המקצוע נכשלו בהתמודדות עם משבר הדיור והפיתרון שהם מציעים כעת צפוי רק להחמיר את המצב. על קובעי המדיניות לשנות את סדר היום ולגבש חזון לסביבת מגורים אחרת. 

IMG_7994

התמקדות בתא המשפחתי. שכונת נוה סביון, אור יהודה. צילום: המעבדה לעיצוב עירוני

שלב חדש מאפיין את הדיון על הדיור בערי ישראל, והוא כולל את כל הגורמים המאפיינים קונפליקטים עירוניים עכשוויים: מתחים חברתיים ולאומיים, יוקר מחיה, מדיניות תכנון אסימטרית המשפיעה על הצמיחה של קהילות ומגזרים, שאיפות אישיות לעתיד טוב יותר לילדים וחשש גובר בקרב מקבלי ההחלטות והמנהיגות שהמדיניות שהם מקדמים (או היעדרה) תגבה מחיר כלכלי ותדמיתי גבוה. אך הבעיה המרכזית העומדת לפתחה של מדינת ישראל בכל הנוגע לפתרונות הדיור אינה רק "כישלון התכנית ליצירת דיור בפריפריה", כפי שקבע לאחרונה משרד הפנים, אלא ההצעה העומדת לסדר היום: הרחבה של יישובים לתוך שטחים פתוחים במרכז הארץ. השינויים המתוכננים בתמ"א 35, כפי שפורסמו השבוע, צפויים להגדיל את היקף הבנייה המתוכנן באזור המרכז ומשמעותם זניחת פיתוח אזורי הפריפריה. החלטה זו תעמיק את האי שוויון באופן שישתקף גם במרחב הגיאוגרפי.

על כל אלו תוסיפו את הגישה המקובלת כיום לפיתוח ותכנון של סביבות מגורים- המתחם. מתווה המתחם, מאופיין בבנייה רוויה התורמת ליצירתן של סביבות מגורים אוטונומיות ומופנמות. המתווה המתחמי נוצר בזיקה לעלייה ברמת החיים, תרבות צרכנית מפותחת, ניידות גבוהה והתפתחות טכנולוגית מואצת. את התפשטותו של מודל זה החל משנות ה-90 בישראל ניתן לראות כתוצר של המעבר ממשק ריכוזי סוציאליסטי למשק ניאו-ליברלי, המתיימר להיות חופשי ופתוח. אמנם האיתור והתכנון המתארי של סביבות המתחם נעשה על ידי המדינה, אך הקרקע משווקת ליזמים ולקבלנים פרטיים שאחראים לתכנון המפורט של הבתים ולשיווקם לציבור. מבחינה מרחבית, גבולותיו הברורים של המתווה המתחמי מייצרים הבחנה מובהקת, מתבדלת, בינו לבין סביבתו הקרובה. כך למשל במקרה של שכונת נווה סביון באור יהודה ושכונת קרית האמנים ברמלה, אשר תושביהם אינם רואים שום קשר בינן לבין תושבי העיר. אלו הן דוגמאות בלבד, המתווה התכנוני המתחמי מתקיים בכל רחבי הארץ ללא חשיבה מעמיקה על השלכותיו החברתיות.

למעשה, תצורת נוף המגורים העכשווי בישראל היא שיקוף של עקרונות ביזור והתבדלות והתמקדות בתא המשפחתי ה"ישראלי" (כיחידת ייחוס עיקרית נורמטיבית). עקרונות אלו משתקפים בתכנון פיזי שבסופו של דבר תורם לתהליכי התבדלות בתוך החברה הישראלית. זוהי תפיסה תכנונית ומדינית המקדמת קבוצות שונות ומגזרים שונים – אנשי צבא וחוק, משפחות בנות מעמד הביניים, המגזר הערבי והמגזר החרדי – כישויות נבדלות. כל אחד והמתחם שלו. אם אפשר, במרכז הארץ.

אין פלא שכאשר מדיניות ותפיסת עולם כזו מקודמת בכל רחבי הארץ, במרכז (אך גם בפריפריה) קמות יוזמות של צעירים כדוגמת יוזמת נוח, המבקשת "להביא את המדינה להעניק לצעירים קרקעות מדינה בחינם במסגרת פרויקט…מגורים צעיר רחב-היקף, עם חזון לבניית עיר צעירה חדשה בישראל". בקרקעות אלה כך נכתב, "הצעירים יוכלו לזרוע את שורשיהם בעת שהם מתחילים את דרכם בחיים הבוגרים, משתלבים במשק העבודה ומקימים משפחות. מדיניות סדורה זו שעל פיה יחולקו הקרקעות צפויה להביא הן לביטחון במשק הבית האישי של הצעירים והן לפיתוח וצמיחה של המשק הישראלי בכללותו". זה החזון. תפוס כפי יכולתך. אך אולי צעירים אלו אינם אשמים, הם "רוצים ממה שיש", ממה "שיש לשוק כיום להציע", ומושפעים מהאופן שבו קבוצות אינטרס שונות מצליחות בהצלחה רבה לגייס משאבים מן המדינה. אז למה לא.

הבעיה בהלך רוח זה היא עמוקה ואינה רק בעיה סביבתית. זוהי בראש ובראשונה בעיה חברתית. מדינת ישראל מייצרת פערים שניתן לאמוד אותם לא רק על פי רשויות המס והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה,  אלא גם בהיררכיות גיאוגרפיות ומרחביות. האופטימיים יאמרו כי למתווים אלו השפעה מוגבלת על הדינמיקה החברתית ויש לראותם כשיקוף של תהליכים רחבים יותר המאפיינים את החברה בישראל ובכלל. הפסימיים יראו במצב עניינים זה תהליך מסוכן של התבדלות מרחבית הצפוי להעצים את האלימות והקונפליקטים בחברה. הפרגמטיים יבחרו לתאר את המצב כשלב בהתפתחות החברה הישראלית כחברה מעמדית.

מה ניתן לעשות? לשנות את סדר היום, להכריז על נושא הדיור כפרויקט לאומי, המתמקד קודם כל בעיבוי של רקמות קיימות בפריפריה. לחשוב באופן יצירתי על פתרונות דיור ולא להשתמש בפתרונות מדף. לתת תמריצים לצעירים ולמשפחות לעבור לפריפריה. פתרונות תחבורתיים כמו הרכבת וכביש 6 משנים את היחסים בין המרכז לפריפריה, וכיום חלק גדול ממה שאנו מכנים "פריפריה" אינה פריפריה גיאוגרפית אלא חברתית.

החברה הישראלית זקוקה ללכידות חברתית, זהו חוסנה. אם החברה הישראלית תמשיך לבנות סביבות מגורים "מתבדלות", במרכז הארץ, היא מאיצה את קיצה. כישלון להתמודד עם נושא הדיור, לגבש חזון, לא יהיה נחלתו של שר כזה או אחר, אלא של כולנו. כפי שקבע זיגמונט באומן, "התרחקות והיפרדות הפכו לדרכי ההישרדות העיקריות בכרכי הענק בני זמננו. כבר אין צורך להכריע בין אהבת רעך או שנאתו: השארת הרע במרחק בטוח אמורה לתור את הבעיה ולהפוך את הברירה למיותרת; היא מסלקת את ההזדמנויות שבהן צריך לבחור בין שנאה לאהבה".

IMG_1930

סביבות מגורים מתבדלות. שכונת נאות אשלים, ראשון לציון. צילום: המעבדה לעיצוב עירוני

לקריאה נוספת:

איפה נגמר המרכז ומתחילה הפריפריה?, מאת יוברט לו-יון