ביקור במרסיי, צרפת: עירוניות מסורתית מול צמיחה דמוגרפית.

"החומרים העיקריים של תכנון ערים הם השמש העצים הברזל והמלט, בסדר חשיבות זה של הדברים", קבע לה קורבוזייה, והוסיף, "הרחוב כפי שהכרנו אותו עד עתה נעלם. כל הפעולות שאנו מכירים מתרחשים בביתם של האנשים, בפארקים, בינות לעצים, בעיר הירוקה". בהמשך אף קבע סדר יום חד משמעי, "כל התושבים צריכים לגור בסביבות שיש בהן שמש ואפשרות להביט החוצה לעצים, לנוף". האם יש מי מן המתכננים כיום שיחלוק על סדר יום כזה?

לאדריכלים ומתכננים יחסי אהבה-שנאה למשנה ולפרויקטים של לה קורבוזייה, אך מעטים יחלקו על תרומתו לעיצוב והסדר המרחבי של רבות מן הערים בארץ ובעולם. אולי יותר מכל מעוררת מחלוקת תפיסתו של לה קורבוזייה את המושג החמקמק ""עירוניות", מושג שקשה להגדירו ולתחמו. אך החמקמקות לא מונעת ממקבלי ההחלטות ומתכננים לקדם כלים ופרויקטים אשר הם מאמינים כי הם מקדמים את ה"עירוניות". זאת על שום שה"עירוניות" מעלה את ערכי הנדל"ן, מסייעת בשיווק אורח חיים נחשק, טובה לכלכלה העירונית ונוחה לראשי הרשויות הנדרשים למלא את הקופה המדולדלת.

באופן גס ניתן לקבוע כי כמו בשנות השלושים של המאה העשרים, גם כיום מקודמות במקביל שתי אג'נדות בולטות: האחת מבקשת לקדם את העירוניות המסורתית של קנה המידה האנושי, הרחוב, החוויה העירונית והשנייה מבקשת לראות את העיר דרך המודל הקורבוזייני הקורא להתמודד עם הצמיחה הדמוגרפית, אספקת דיור ואיכות חיים העכשווית. הויכוח בין שתי תפיסות עולם אלו אינו חדש והשאלה אינה רק מה עדיף, אלא גם ובעיקר, מה ניתן ומה רלוונטי לדפוסי ההתפתחות של העיר במאה ה-21.  רוב הערים לעולם לא יוכלו להיות פאריס, לונדון או תל אביב ולכן השאלה היא האם הן צריכות להיגרר לתוך המתח בין שתי התפיסות הללו או למצוא להן סדר יום עצמאי.

ביקור בעיר מרסיי, העיר השנייה בגודלה בצרפת (כ-800,000 תושבים), משקף היטב את המתח הזה. בעיר מבני שיכון מונומנטליים לצד בינוי רקמתי מן המאה ה-19. ביקרנו בשני פרויקטים הראשון, Unite d'habitation שנבנה על ידי לה קורבוזייה בשנות השישים והשני פרויקט של התחדשות הנמל הישן עליו הופקד האדריכל נורמן פוסטר בשנים האחרונות.

ה"בלוק של קורבו", מכנים התושבים את ה-  Unite d'habitation פרויקט שנבנה כחלק מתנופת הבנייה של לאחר מלחמת העולם השנייה. יוזמה של המדינה ומשרד הבינוי ותכנון ערים (MRU) שביקשו להגדיר מדיניות מגורים שתקדם בו זמנית מסורת וחדשנות תוך כדי האצה של תעשיית הבניין. הבחירה להזמין את לה קורבוזייה לממש את מה שהוצע עד אז כמודל רעיוני, היתה אסטרטגית – קידום של מודל חדשני ושימוש בשם של לה קורבוזייה כאמצעי למיתוג של תהליכי ההתחדשות בעיר. המודל שהציע אורח חיים אחר וחדש לתושבי מרסיי לאחר המלחמה נבנה כאב טיפוס ויושם בעוד כארבעה אתרים (3 מהם בצרפת ורביעי בברלין).

ההבטחה הגדולה של הבניין היתה לארגון מחדש של הקהילה, מרחב המגורים וחשיבה רדיקלית של המרחב  העירוני. הבניין מציע מגוון של צורות מגורים כ- 23 צורות של דירות, מחללי סטודיו לדירות למשפחות ובסך הכל כ- 337 יחידות דיור, שטחים משותפים הכוללים מרכז קניות וחללי משרדים, גן ילדים. תמהיל מורכב של סביבות וחיים הבא לחקות את העיר, להציע מגוון. עם זאת, ולמרות המונמנטליות הפיזית, החללים בתוך הבניין אינטימיים ובקנה מידה אנושי. על גג הבניין, ילדי הגן הילדים, מתרוצצים על הבטון החשוף המשמש כמרחב משחק. זהו המתח המובנה בבניין המבטא היטב את הקשרים בין האנושי למונומנטלי, בין החשוף למופנם, בין החזרתי לחד-פעמי.

כיום הבניין מאוכלס בעיקר על ידי מעמד הביניים. אמנם הדור הראשון של הדיירים היו ברובם עובדי ציבור. אך כיום רבים התחלפו וחלק גדול מן הדיירים הם בורגנות ואקדמיה, שינוי שנגרם בשל ההכרזה של הבניין כבניין לשימור והשם הבינלאומי של לה קורבוזייה. מעל הכל מציע המבנה סדר יום עירוני חדש, כזה המפרק את הרקמה העירונית המסורתית ומציע מודל של עיר עתידית המתמודדת עם האתגרים של צמיחה ודיור. הפרויקט של לה קורבוזייה לאורך שדרות מישלה (Michelet), היה קריאת כיוון ראשונה למבני שיכון רבים, מונומטליים ברובם הפרושים לאורכה.

ובמרכז העיר, האדריכל נורמן פוסטר הופקד על פרויקט התחדשות עירונית של הנמל הישן (הנמצא עדיין בבנייה). הפרויקט המינימליסטי של פוסטר מצליח היטב לייצר מרחב עירוני קריא ובהיר. זכות הדרך הוגדרה בו מחדש, והוא כולל בעיקר טיפול בפרטי ריצוף, ריהוט רחוב מעודכן ועבודה עם חומרים קשיחים היוצרים נוף עירוני חסכני ומדויק. באתר הוקם מבנה עם גג-מראה בו משתקף הנוף האנושי והפיזי שישמש בעתיד את השווקים המתארחים בנמל. בנמל, הפעיל בכל שעות היממה, תמצאו את מוכרי הדגים, העובדים הממהרים לעבודה, את התיירים הבאים לפקוד את המקום, התכנסויות ומחאות מקומיות.  זהו פרויקט קלאסי של עדכון הרקמה העירונית כמרחב של תנועה וחיי יום יום המספק גם חוויה עירונית נעימה. אך האם זה מספיק?

זהו כל העניין, מרסיי זקוקה להתחדשות של הנמל הותיק, היא זקוקה לתיירים, היא זקוקה למשאבים כלכליים. כמו שאומרת לי קטיה, בעלת החנות והוצאת ספרים מקומית בבניין של לה קורבוזיה, "ברמה האזורית, מרסיי ממוקמת באזור עשיר, פרובנס, אבל שום דבר מן המשאבים הללו אינו מגיע לכאן. העיר ענייה ואינה נותנת משאבים ליוזמות. המדינה רואה בפאריס העיר המובילה וכאן אין כלום." אך האם האם מרסיי שאימצה את סדר היום המודרניסטי חוזרת בה ומחפשת את הדי.אנ. אי שאבד לה במלחמת העולם השנייה, הרקמה המסורתית של המאה העשרים?  האם ה"עירוניות" שאנו תרים אחריה אינה אלא לוקסוס שאיננו יכולים להרשות לעצמנו? האם ה"עירוניות" אינה אלא מנוע של צריכה תיירותית?

אני מתלבטת בשאלות הללו תוך כדי ישיבה בבית הקפה/מסעדה של בית המלון של לה קורבוזייה, בבניין של האדריכל שהואשם יותר מכל אדריכל אחר ביצירה של ניכור עירוני. בבית הקפה אני מבקשת עוגיות או עוגה. "אין לנו עונה לי המלצרית אבל אם תיגשי במהירות למאפייה ליד, תוכלי לקנות לך, היא נסגרת בעוד כ-15 דקות". ואין שום מניעה שאוכל אותן כאן? אני שואלת? "אני לא יכולה למכור לך עוגיות אז אין שום בעיה". ניגשתי למאפייה, אדם מבוגר שבשערותיו זרקה שיבה מביט בי ותוהה לפשר רצוני. אני מתאמצת לבקש ממנו עוגיות בצרפתית ובוחרת כמה מהן. הוא מחייך מעריך את הניסיון שלי לתקשר. אחרי עשר דקות אני חוזרת לקנות עוד. מבטו זועף, הוא  סוגר את המאפייה. אני מבקשת ממנו עוד עוגיות, הוא מחייך ואומר שאלו העוגיות האהובות עליו אבל הוא סכרתי וחייב להימנע. אני יוצאת מן החנות ומביטה באשה מבוגרת מאוד הניגשת לתיבת הדואר הצהובה, היא מתרוממת על קצות אצבעותיה, מנסה להוציא את המכתבים. בחזרה לשולחן הקפה בבית המלון, אני מהרהרת ומחליטה כי בין המרחב המהוקצע, והיפה יש לומר, של הנמל המתחדש, אני מעדיפה את סדר היום הקורבוזייני הנדמה כי ניסה לפחות להתמודד עם האתגרים של העיר העכשווית, גם אם לא בצורה מושלמת.