מהימים בהם התמלאו רחובות מרכז העיר בזנות ועד לדחיקתה ל'סוף העולם' – איך השפיע מיקום הזנות בעיר על היחס אליה? וכיצד המרחב הפך אמצעי לרגולציה מוסרית ולקרימנליזציה של המצויות והמצויים בזנות? על ההיסטוריה העירונית של הזנות בתל אביב.

בשנות השישים עד מחצית השמונים התנהלה הזנות בתל אביב ברחובות מרכז העיר וצפונה באופן גלוי. בין חנויות, בתי קפה, ילדים ומבוגרים באזורי פנאי ומגורים. התושבים הזדעקו כנגד נוכחותן ה'מזהמת' של זונות הרחוב והקוקסינלים, כפי שכונו אז, והמשטרה יצאה ל"מסעות טיהור" וניסיונות "לבער את הנגע המתפשט".1 היא קיימה מעצרים מדי לילה ברחובות אלנבי, הירקון, ארלוזורוב, כיכר המדינה, ויצמן, שכונת רמת אביב וברחובות רבים נוספים אך ללא הועיל:

"שוטרים יצאו לא מכבר שוב למצוד על יצאניות הפעם באזור היוקרתי של כיכר המדינה בצפון תל אביב. אולם סיורי טיהור אלה, כיום כמו בעבר, הם חסרי תועלת ותכלית ורק מזיזים לשעה קלה את מפת 'מלכות הכביש', משום שהחוק הישראלי אינו נוקט עמדה לגבי תופעה זו- לא היתר ולא איסור".2

סוגיית מיקומה של הזנות בעיר משקפת את הסתירה והמוסר הכפול שלנו ביחס אל הזנות; בין היותה חוקית לבין הרצון להכחיש ולהעלים את קיומה.3 בעוד שמבחינה חוקית הזנות מותרת, מבחינה חברתית היא נושאת תיוג שלילי, נתפסת כבזויה, לא נאותה ו'מלוכלכת'. המצויות והמצויים4 בזנות נתפסים כמופקרים, לא מוסריים, סוטים ובעייתיים. עם זאת, החוק מעולם לא שלל את הזנות וצריכתה אך ביקש לפקח על מקום קיומה תוך העמדת קשיים שייתכן ויובילו לצמצומה. כך הופכת סוגיית המקום לאמצעי קרימנליזציה של המצויים בזנות.

בעוד שמבחינה חוקית הזנות מותרת, מבחינה חברתית היא נושאת תיוג שלילי, נתפסת כבזויה, לא נאותה ו'מלוכלכת'. (צילום: ליהי אבידן, מתוך התערוכה ,'היא לא כאן' 2015)

בעוד שמבחינה חוקית הזנות מותרת, מבחינה חברתית היא נושאת תיוג שלילי, נתפסת כבזויה, לא נאותה ו'מלוכלכת' (צילום: ליהי אבידן, מתוך התערוכה ,'היא לא כאן' 2015)

לדוגמא, בשנת 1962 הורשעה אישה שקיבלה לקוחות בביתה, בגין האיסור להשכרת מקום לצורך זנות. חוק זה אשר נועד במקור להגן על הנשים מפני סרסורים, באופן אבסורדי הפך אמצעי לפגיעה בהן והוביל ליציאתן לזנות במרחב הציבורי.5 בעקבות כך התמלאו רחובות מרכז העיר בזנות, בשעות היום והלילה והפכו לחלק אינטגרלי מהנוף העירוני. משעה שיצאה הזנות מן הבית אל הרחוב, הפכה לבעיה מתחום הסדר הציבורי ועמדה לפתחן של הרשויות.

בתוך אי ההכרעה של החוק והמלכוד שהוא מייצר, שיחק המרחב תפקיד משמעותי והפך אמצעי לרגולציה מוסרית. כפי שעולה מפסק הדין של השופט שטיינמיץ בשנת 1979 כנגד קבוצה של זונות וטראנסג'נדריות: "מכיוון שהזנות אינה עבירה, ואף קיימת סברה שיש להתירה, אינני מוסמך לאסר על יצאניות לעסוק ב'מקצוען'". לעומת זאת, לפיו, אסור להן להוות מטרד לציבור, ועל כן הוא מצווה עליהן להתרחק ממספר רחובות בתל אביב הנמצאים באזורי מגורים.6 כך התבססה התפיסה כי יש לייצר גבולות מרחביים קשיחים שישמרו על הפרדה ערכית, ממשית וסימבולית בין אזורי מגורים הטרונורמטיבים- השומרים על מוסר וערכים משפחתיים לבין אזורי זנות. הנחה אשר קיבלה ביטוי מרחבי עם יצירת מתחם הזנות בתל ברוך במהלך שנות השמונים.

הפרדה ערכית, ממשית וסימבולית בין אזורי המגורים לבין אזורי זנות. תל ברוך, לילה שיגרתי / "מרחב של האחר" צילום: רעות גיא

הפרדה ערכית, ממשית וסימבולית בין אזורי המגורים לבין אזורי זנות. תל ברוך, לילה שיגרתי / "מרחב של האחר" (צילום: רעות גיא)

יצירת מרחב מרוכז ומעבר הזנות ל"סוף העולם"

חוף תל ברוך, בחופיה הצפוניים של תל אביב היה בשנות השמונים בשולי העיר הבנויה. אזור מרוחק, חשוף, פראי, לא מעובד, מחוץ לסדר העירוני. המשטרה והעירייה בחרו בו כיעד מועדף להעברת הזנות. לאחר פעולות שיטור אינטנסיביות ופעולות תכנון ובנייה של פרויקט הטיילת שהוביל לחיסול 'כיכר הזונות', גדל מספרם של המצויים בזנות בתל ברוך מ-70 ללמעלה מ-350.

המעבר ל'סוף העולם' כפי שכינתה זאת ג'ולייט, טראנסג'נדרית בת 26 שנהגה לקבל לקוחות בירקון, הגביר משמעותית את רמת האלימות כלפי המצויים בזנות: "כאן הם יכולים לעשות בנו מה שהם רוצים".7 מקרי  השוד, האונס והאלימות שהתרחשו על בסיס יומי ומספר מקרי רצח, מחזקים את החיבור שעושה ג'ולייט בין התנאים המרחביים והסימבוליים לבין רמת האלימות והסכנה.

עבור הרשויות יצירת מרחב מרוכז של זנות תרם להגברת השליטה והפיקוח, הגביל את חופש התנועה של המצויים בזנות, הפחית את החיכוך באוכלוסייה ואפשר למשטרה להשליט ביתר קלות את הסדר הרצוי מבחינתה. מרחב מרוכז של זנות מאפשר להשליך את כלל התיוגים השליליים של הזנות על מרחב ספציפי וככל שתכונות המקום תורמות לתיוג השלילי (מרחב מלוכלך, מוזנח, שולי, חשוך ועוד) כך הארטיקולציה בין הגוף, המרחב והזהות מתלכדים ומזינים זה את זה בהבניית הזונה כ'אחר העירוני'.8 האברד מסביר כיצד מרחב עירוני מרוכז של זנות הופך ״מרחב של האחר״ וטוען כי יש לכך השפעה על מעמדה של הזנות, מעמדה וזהותה של הזונה ועמדתה ביחסי הכוח מול הלקוח.9

המעבר לתל ברוך לא היה האמצעי היחידי ל'ניקוי' העיר ויצירת מרכז מהוגן. למשימת "טיהור המרחב"10 הצטרפה הדחיקה של הזנות לזירות סגורות בעידודה של המשטרה ובניגוד לעמדת המחוקק. המשטרה רמזה כי לא תחטט ותחפש בתי בושת שיפעלו באזורי תעשייה ומסחר, כל עוד יתנהלו מחוץ לשכונות מגורים. בהמשך לתהליכי השיקום של מרכז העיר שהחלו בשנות השמונים ברובע לב העיר, עברה הזנות מרחובות בצלאל יפה, אלנבי ורוטשילד לאזור התחנה המרכזית הישנה. זו הפכה לרובע חלונות אדומים עירוני עם פתיחת התחנה המרכזית החדשה בשנת 1993. פעילות המין התקיימה בה עוד קודם אך גברה ככל שאיבד האזור מייעודו כתחנה מרכזית ומרכז מסחר סואן. העירייה אמנם הבטיחה כי המקום ייהפך לריאה הירוקה של תל אביב, כותב עיתונאי בתחילת שנות התשעים, אך "יש האומרים שעד שזה יקרה, היא עתידה להפוך לרובע החלונות האדומים של העיר, אם לא של המדינה כולה. וגם זה אולי סוג של הבטחה״.11 הבטחה שכידוע התממשה.

הפרק של הזנות בהיסטוריה של תל אביב משקף את המאבק לסדר ושליטה במרחב ואת האופן בו משתתף המרחב בהבניות מוסריות, ערכיות, מגדריות ומיניות. הדחיקה של המצויים בזנות למרחבים שוליים ונסתרים בעיר נעשתה תוך שימוש בשפה מוסרנית של 'טיהור' וסלידה ממיניות אסורה ומופקרת. אך למעשה, המאבק התרכז בנראותה של הזנות ולא בעצם קיומה, תוך הפללתם של המצויים בזנות. אלה הפכו בגופם לנשאים של אמת שהחברה, הרשויות והממסד מתעקשים להסתיר. לצורך כך הופעלה על גופם רגולציה מרחבית ששללה את זכויותיהם ודחקה אותם למרחבים אשר מסכנים אותם, מרחיקים אותם מהחברה ומחלישים את מעמדם ביחסי הכוח מול הלקוח. על הלקוחות ויתר השחקנים בשוק הזנות לא נכפתה אותה רגולציה אלא להפך, נוצרו עבורם מרחבים של מוסר חלופי, בהם מתקיימת השהייה של הערכים הדומיננטיים וסביבה נטולת פיקוח חברתי שיפוטי. באמצעות ניידות פשוטה אל תוך הרובע, הדירה הדיסקרטית, חוף תל ברוך או אזור התחנה המרכזית, יכולים הלקוחות לנצל את אופיים הייחודי, האנומלי של מרחבים אלה ולצאת מהם חזרה אל המרחב הנורמטיבי ללא פגע.

מרחבים של מוסר חלופי, בהם מתקיימת השהייה של הערכים הדומיננטיים וסביבה נטולת פיקוח חברתי שיפוטי. התחנה המרכזית הישנה, רובע של החלונות האדומים של העיר, צילום: אודי שטיינוול. מתוך אתר פיקיוויקי

מרחבים של מוסר חלופי, בהם מתקיימת השהייה של הערכים הדומיננטיים וסביבה נטולת פיקוח חברתי שיפוטי. התחנה המרכזית הישנה, רובע של החלונות האדומים של העיר (צילום: אודי שטיינוול. מתוך אתר פיקיוויקי)

השאיפה האוטופית ל'מרחב נקי' מתממשת בתכנית חידוש התחנה המרכזית הישנה

עוד מעלה ההיסטוריה העירונית של הזנות, את הדומיננטיות של השאיפה לסדר וניקיון והמאבק (הבלתי אפשרי) במה שנתפס כלכלוך. התכנון העירוני כדיסציפלינה מודרנית, שואף ומאדיר את הסדר הטוטאלי.12 מישל דה סרטו מתאר זאת כדחייה שלנו מכל דבר שאיננו ניתן לטיפול. הזבל והשאריות של האדמיניסטרציה הפונקציונלית: האבנורמלי, הסוטה, החולה, המוות וכן הלאה. אלה מייצגים את היפוכה של השאיפה האוטופית והאורבנית 'למרחב נקי'.13 הסוציולוג זיגמונט באומן מדגיש גם הוא את הדחף המודרני לסדר בתכנון העירוני ואת הסתירה שהוא מייצר עם מי שנכשלים להתאים לתוכנית עיצוב זו.14 אלה מוצאים עצמם בשוליים טוען באומן, אך כפי שעולה מהמחקר שוליות זו איננה 'טבעית' כי אם תוצר של תהליכים יזומים ופוליטיקה עירונית.

כעת סוגיה זו עולה שוב, עם התכנית לניקוי התחנה המרכזית הישנה. אזור זה המשמש מזה 75 שנה כ'חצר האחורית' של תל אביב, מרגע הקמת התחנה המרכזית הראשונה בשנת 1941 שחרצה את גורל השכונה,15 הפך לאזור אגירה נוח ללכלוך והבעיות העירוניות. בעשרים וחמש שנה האחרונות הוא מהווה מובלעת עירונית, מפוקחת של 'בעיות', ביניהן הזנות. בחודשים האחרונים הושלמה קניית התחנה המרכזית הישנה על יד חברות פרטיות, ובולדוזרים החלו בפעולת גריסת ההיסטוריה המלוכלכת אל עבר הקמת מרחב חדש נקי ואסתטי של בנייני מגורים ועסקים. תפיסה זו היא המשכה של התפיסה שעמדה בבסיס פרויקט התחנה המרכזית החדשה כלפי שכונת נווה שאנן, שכדברי אדריכל הפרויקט רם כרמי, "הכוונה הראשונית הייתה לעשות ספונג'ה לסביבה".16 הרצון למחוק ולהתחיל מחדש, למשמע מרחב וקהילות החורגות ומאיימות על הסדר תוך העלמה שלהן, הוא המשך תפיסה שהוכיחה עצמה ככישלון, לפחות במקרה של התחנה המרכזית החדשה.

השיח המוסרי על הזנות יידחק לטובת שיח כלכלי, נדלנ"י ותכנוני על עתודות קרקע. (צילום: ליהי אבידן, מתוך התערוכה ,'היא לא כאן' 2015)

השיח המוסרי על הזנות יידחק לטובת שיח כלכלי, נדלנ"י ותכנוני על עתודות קרקע. (צילום: ליהי אבידן, מתוך התערוכה ,'היא לא כאן' 2015)

גם כעת, כמו בעבר, הגיון השוק וערכי הנדל"ן יכתיבו את גורל השכונה. מחברת שיכון ובינוי שמתכננת להחזיר את מתחם התחנה המרכזית הישנה "לימי הזוהר", קשה לצפות שתעשה צדק היסטורי עם תושבי השכונה, הוותיקים, הארעיים ומשתמשי השכונה, הנעדרים מהשיח והמחשבה על עתידה. ראוי לשאול, האם יש להקים במגדלים החדשים מצבה, אולי שלט, לזכרם של מי שנאנסו, נחבלו, הושפלו, נקרעו בין מצוקות חייהם, מצוקות הרחוב ומצוקות החברה לילה לילה? אולי יש להקים מרכז שיקום, מרפאה חדשה למרפאת לוינסקי, אולי אפילו דירות קטנות לנשים בזנות, תכנית לשילובן במרכז התעסוקה והמסחר שעתיד לקום במקום, אולי דירת חרום לקטינים וגברים בזנות, שטרם קיימת בישראל.

השיח המוסרי על הזנות יידחק לטובת שיח כלכלי, נדלנ"י ותכנוני על עתודות קרקע, ערוב שימושים, תכנון בר קיימא, תשוקה להתחדשות ודימויים של עושר ועירוניות לא מכאן. השאלות בנוגע לזנות – היכן עליה להתקיים? לאן תעבור מכאן? מה יעולל המרחב החדש לגורל הנשים? מה המשמעות של הרחקתן מאזור התחנה המרכזית בו פועלות מסגרות טיפול ושיקום עבורן? כיצד ישפיע המעבר של הזנות על שכונות ואזורים אחרים? ומי נידונו להיות אזורי האגירה החדשים של "הבעיות העירוניות"? – אלה יוותרו ללא מענה.

* רשימה זו מתבססת על עבודת מחקר של הכותבת על ההיסטוריה המרחבית של הזנות בעיר תל אביב בין השנים 1975-1995, בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בהנחייתו של פרופ' יהודה שנהב. 

  1. יגאל לב, "אהבה בחוצות הכרך", מעריב, 18.10.74
  2. שם
  3.  רשימה זו מבוססת על עבודת מאסטר בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בהנחייתו של פרופ' יהודה שנהב. להרחבה ראו צור, 2016.
  4.  השימוש בטרמינולוגיה 'מצויים בזנות' מבקש לסמן את הזנות כמצב ולא כמהות ו/או עבודה.
  5.  פרוסט, איתי. 2004. “הזונות הנעלמות מהעין נוכחות נפקדות במשפט הישראלי"'אוניבריסטת תל אביב, הפקולטה למשפטים (דיסרוטציות), תל אביב: חמו"ל.
  6. "שופט: אינני מוסמך לאסור על יצאניות לעסוק ב"מקצוען" ",מעריב,  6.8.79, עמ' 8.
  7. ת. אדר, ר נאורי, "דאון טאון", ידיעות אחרונות", 18.5.87, עמ' 40
  8.  Hubbard, Phil. 1998. “Sexuality, Immorality and the City: Red-Light Districts and the Marginalisation of Female Street Prostitutes.” Gender, Place & Culture 5 (1): 55–76. doi:10.1080/09663699825322.
  9. שם
  10.  Sibley, David. 1995. Geographies of Exclusion: Society and Difference in the West. 1 edition. London ; Routledge: Routledge.
  11. בלום, ג. "מתחת לתרבית הבטון רוחשת רקמה חיה", העיר,  30.7.93, עמ' 42-44
  12.  Hubbard, Phil. 2013. Cities and Sexualities. Routledge.
  13. שם
  14.  Bauman, Zygmunt. 1991. Modernity and Ambivalence. New Ed edition. Polity Press.
  15. רוטברד, שרון. 2005. "עיר לבנה עיר שחורה", תל אביב: בבל, ארכיטקטורות, תשס"ה.
  16. הדר, ר. "הפיל הלבן סובל מפיצול אישיות", עיתון תל אביב, 18.9.1992, עמ' 24