כולנו חווינו על בשרנו את הקיץ הים תיכוני: שמשי, חם ולח. האם וכיצד המתכננים ואדריכלי הנוף מתחשבים בתנאים אקלימיים אלו בעת תכנון השטחים הציבוריים שלנו? הקלימטולוגית הדס סערוני מספרת על הפארק החדש (והרותח) של עיר התיירות הצרפתית ניס, ובעזרתו מצביעה על כשלים ביצירת נוחות אקלימית במרחבי הפנאי של העיר הים תיכונית.

ארבעים מיליון אירו הושקעו בשדרה הירוקה והחדשה של עיר התיירות הצרפתית ניס, שדרה שתחגוג בחודש אוקטובר הקרוב שנתיים להקמתה. העיר נמצאת בדרום-מזרח צרפת לחופי הים התיכון, ונהנית מאקלים ים תיכוני, עם עונת חורף מתונה ועונת קיץ חמה ויבשה, כשעומס החום נתרם משילוב של קרינה חזקה, טמפרטורה גבוהה ולחות גבוהה. ניס הינה אחד ממוקדי התיירות החשובים בריוויירה הצרפתית, והיא מושכת אליה בכל שנה כחמישה מיליון תיירים (מקום שני במדינה אחרי פאריס הבירה).

פארק חדש ומרשים, אך חם ומהביל (צילום: SarahVstk, Wikimedia Commons)

פארק חדש ומרשים, אך חם ומהביל (צילום: SarahVstk, Wikimedia Commons)

מזרקות משוכללות המתיזות ערפילי מים. האם הן תורמות לנוחות האקלימית של המשתמשים? (צילום: Paul Rysz, אתר flickr)

מזרקות משוכללות המתיזות ערפילי מים. האם הן תורמות לנוחות האקלימית של המשתמשים? (צילום: Paul Rysz, אתר flickr)

השדרה החדשה, "La Promenade du Paillon", תוכננה על ידי משרדו של אדריכל הנוף הפריזאי מישל פנה, והוקמה מעל אפיק נחל קיים בעיר, נחל הפיילון, הזורם לים התיכון. בחורפים ובעונות המעבר הגשומים, הנחל זורם במערכת ניקוז מיוחדת שנבנתה מתחת לשדרה החדשה. במסגרת עבודות ההקמה של השדרה ננטעו והותקנו בה כאלף ושש מאות עצים, ששת אלפים שיחים, חמישים אלף שתילים, מזרקות דקורטיביות, אפיקי מים מפכפכים ומרבדים אינסופיים של דשא. פרופ' הדס סערוני מהחוג לגיאוגרפיה ולסביבת האדם באוניברסיטת תל אביב חזרה לאחרונה מכנס בעיר, ומשתפת אותנו במחשבותיה לאחר הביקור בפארק.

"נתחיל בכך שמדובר בשטח ציבורי מושקע ומאוד מרשים", פותחת ומציינת סערוני, "השדרה ממוקמת בתוואי הנחל המוזנח שעבר במקום. מדובר במבצע הנדסי מאוד מורכב שהתוצר שלו הוא גן חדש שמושך את תושבי העיר ואת התיירים להתרשם מן האסתטיקה שלו ולבלות בו. המקום הומה אדם. אני, כקלימטולוגית, מתעניינת כמובן בהיבטים האקלימיים של תכנון הפארק, שלצערי הוזנחו בתהליך התכנון. לא צריך תואר אקדמי כדי להבין שנעשו כאן טעויות מהותיות שפוגעות בנוחות האקלימית של המשתמשים, טעויות שיש להן כמובן גם משמעויות כלכליות, אנרגטיות וסביבתיות".

דשא, דשא, ועוד קצת דשא. הפארק החדש בניס, צרפת (צילום: הדס סערוני)

דשא, דשא, ועוד קצת דשא. הפארק החדש בניס, צרפת (צילום: הדס סערוני)

הטעויות הן מגוונות אך אולי הבולטת שבהם היא הבחירה בשתילה רחבה מאוד של כרי דשא. "יש שם משטחי דשא אדירים וחשופים ללא הצללה ראויה, שמונעים שימוש בהם בדעות היום, החצי השנה החמה. נקודה חשובה נוספת היא שמשטחי הדשא הללו צורכים כמויות אדירות של מים, מה שיוצר עלויות גבוהות של השקיה ובזבוז של משאב המים, שהינו משאב מוגבל בכל אגן הים התיכון. צריך לזכור שמדובר בעיר ים תיכונית חמה, וללא הצללה מתאימה, עומס החום לאדם החשוף לקרינה כבד וגורם לעקה אקלימית. הנה לדוגמה, נוצר מצב אבסורדי שהמבקרים בפארק מסתתרים תחת רצועת צל צרה שמטיל אחד מפסלי החוצות. בכנס בו השתתפתי נשמעה אף הטענה שלא נעשתה בפארק חשיבה מקיפה וראויה ביחס לסוגי העצים ולתנאים הדרושים לכל עץ. פשוט בחרו לנטוע ולגדל את כל סוגי הצמחייה האפשריים, משיחים ועד דקלים, מבלי להבין את האינטראקציה בין הצמחים ואת הצורך שלהם בבתי גידול ראויים לשורשים, גומות השקיה ותנאי אוורור טובים, מה שכנראה יגרום לצמחים הצעירים לגסוס מאוד מהר. אך הטענה שלי מעט שונה: יש אזור מסוים וספציפי בפארק בו ניתן למצוא שפע של צל, המתכננים הקצו שטח ולתוכו דחסו הרבה מאוד עצים בקרבה רבה זה לזה, כך שנוצרה רצועה מוצלת ונעימה. העניין הוא ש״שכחו״ להציב ספסלים וריהוט ציבורי באותה רצועה, כך שהמרחב המוצל והאיכותי לא מציע למשתמשים לשהות בו לאורך זמן, אלא רק להתבונן בו או לעבור דרכו. אי אפשר באמת ליהנות מהצל הזה".

מחפשים צל מתחת לפסל (צילום: הדס סערוני)

מחפשים צל מתחת לפסל (צילום: הדס סערוני)

המזרקה היא לא רק אטרקציית פנאי, אלא גם דרך יעילה להתקרר בקיץ החם (צילום: הדס סערוני)

המזרקה היא לא רק אטרקציית פנאי, אלא גם דרך יעילה להתקרר בקיץ החם (צילום: הדס סערוני)

השאלה המרכזית היא כמובן איך מתרגמים את כל התובנות הללו לעקרונות תכנוניים. לתפיסתה של הדס, "נכון וראוי לעודד יצירה של תנאי נוחות אקלימיים באזורים מסוג זה בהם הקיץ חם ועומס החום ממושך. שימוש בהצללה טבעית, על ידי עצים נשירים למשל – היא פתרון עדיף על יצירה של משטחים חשופים. אמנם ידוע שיש קושי גדול בלהציב עצים מצילים לצד משטחי דשא, אבל גם בהיבט הזה קיימים פתרונות; התאמת סוגי דשא המתאימים לצל (ולו חלקי), יצירת מרווחים, או הצללה לאורך נתיבי ההליכה והמנוחה. השאלה היא שאלה של מינון, מה היחס, כמה משטחי דשא אנחנו מעוניינים ליצור. עלינו לזכור תמיד מה המחיר האמיתי של מרבדי הדשא העצומים, שהוא גבוה ממה שנוטים בדרך כלל לחשוב".

אין ספק שהתפיסה שמציגה סערוני מקבלת חשיפה ומודעות בשנים האחרונות.1 יחד עם זאת, למרות הצבירה של הידע וניסיון בתחום התכנון האקלימי, דווקא הפרויקטים הגדולים אינם עוקבים או מיישמים הרעיונות הללו – אין ספק שלפוליטיקה יש משקל רב בעיצוב המרחב הפתוח ויישום העקרונות של התכנון האקלימי. "ראש העיר מעוניין לרצות את התושבים, ולרצות אותם במהירות. לעץ לוקח שנים לצמוח, אבל ראשי רשויות רוצים לייצר את הנראות כאן ועכשיו. דשא רואים מיד, השינוי מהיר ויעיל. את ראשי הרשויות לא מעניינים השיקולים התכנוניים והאקלימיים העמוקים, שיקולים שמפנים את המבט שנים קדימה. במחקר שערכנו עם ד"ר טלי חתוקה חקרנו היבטים של נוחות אקלימית בפארק מדרון יפו, שגם בו מרבדים אינסופיים של דשא.2 גם כאן בישראל הרשות מעוניינת לרצות את התושבים במהירות, באופן שלא נותן מספיק דגש לעקרונות האקלימיים והתכנוניים הראויים. סיפרו לנו שתושבי יפו מעוניינים בדשא "כמו לאנשים מהצפון", כמו בפארק הירקון. אנחנו חייבים ללמד את עצמנו להשתחרר מהדשא כמשטח היחידי או העיקרי. כשפנינו למשתמשים, למתכננים ולרשויות ושאלנו האם לאור העלויות הגבוהות ומצב משק המים הבעייתי בישראל יסכימו לצמצם את שטחי הדשא העצומים הללו, קיבלנו שוב ושוב תשובה שלילית".

גם כאן בישראל, הדשא מתפרש עד האופק. פארק מדרון יפו (צילום: avishai teicher, ויקיפדיה)

גם כאן בישראל, הדשא מתפרש עד האופק. פארק מדרון יפו (צילום: avishai teicher, ויקיפדיה)

הרבה דשא, מעט צל. פארק מדרון יפו (צילום: avishai teicher, ויקיפדיה)

הרבה דשא, מעט צל. פארק מדרון יפו (צילום: avishai teicher, ויקיפדיה)

מעבר להתקפה על הדשא, חשוב לזכור שתכנון תואם אקלים לא מתמצה רק בו. ישנם נושאים רבים נוספים שיש לתת עליהם את הדעת, כמו למשל משטחי הגומי בגני השעשועים. לפי התקן, הרשויות מחויבות להשתמש בהם כאמצעי בטיחות, אך הפרדוקס הוא שהם מתחממים במהירות לטמפרטורות קיצוניות ועלולים להוות מפגע בטיחותי עבור הילדים. כפי שמספרת סערוני, "באחד מימי השרב האחרונים יצאתי לסיור בכמה גינות שעשועים, ולא שמחתי לגלות שאם ילד היה צועד יחף על המשטחים הללו – שמלכתחילה אמורים להגן עליו, הוא היה נפגע ונכווה. משטחי הגומי הכהים הללו עלולים להגיע לחום של שבעים מעלות צלזיוס". סערוני מדגישה כי הדוגמאות למפגעים שאנו יוצרים בנוף הפתוח הינם רבים. ההיבט האקלימי נדחף שוב ושוב לתחתית סולם העדיפויות, כך שלמעשה כולנו משלמים על כך ביוקר. בין אם בניס שבצרפת או במגרש המשחקים השכונתי כאן אצלנו בישראל, אי אפשר להתחמק מהמגבלות האקלימיות האופייניות למדינות ים תיכוניות ולאזורים חמים בעולם. האתגר הוא להשתמש בתנאים האלה ולייצר מרחבים ציבוריים איכותיים ומותאמים אקלימית.

  1. בימים אלה מוצגת במוזיאון העיצוב בחולון התערוכה "צל ערים" העוסקת במשמעויות ובהשלכות של מחסור בהצללה במרחבים הציבוריים בערים שונות בישראל.
  2. ראו:  Hatuka, Tali, and Hadas Saaroni. "The Need for Advocating Regional Human Comfort Design Codes for Public Spaces: A Case Study of a Mediterranean Urban Park." Landscape Research 39.3 (2014): 287-304.