האם הכיכר, הרחוב וחזיתות הבניינים, הם נחלת הכלל או שהם עוברים הסחרה לתקופות קצרות או ממושכות על ידי העירייה לטובת מיזמים שונים? והאם הסחרה זה רע? לא רק המרחב הפיזי שלנו אלא גם המנטלי הפך לסחורה בעיר. בחינה של המרחב הציבורי בתל אביב דרך שאלת נחלת הכלל

המרחב הציבורי בעיר מתוכנן, מפותח ומנוהל ע"י העירייה האמונה על שמירת זכויות הציבור בו לשימוש חופשי ומעבר פתוח לכל. בשנים האחרונות התעוררה מודעות בציבור על זכויותיו המנטליות בנוסף לפיזיות במרחב הציבורי והוא מוחה על הגבלת תנועתו ועל ניסיונות של גופים מסחריים להשתלט עליו כדי להפיץ מסרים שיווקיים. המוחים מפנים את טענותיהם כנגד העירייה, שמנהלת, לטענתם, את המרחב הציבורי כמשאב ומחלקת את זכויות השימוש בו לפי מדיניות המתעדפת קהלים חזקים ומשתפת פעולה עם הגופים המסחריים. בבחינה של טענה זו אציג שלושה אירועים שונים שהתרחשו בסביבה הפיזית של כיכר רבין בעיר תל אביב בכל אירוע בצעה או אפשרה העירייה התערבות במרחב הציבורי, שהובילה למחאה של מגזר, שחש שזכויותיו בו נפגעו.  בין אם כתוצאה מהצרה של תנועתו המרחבית או ניסיון להשתלט על תודעתו.

כיכר רבין (צילום: יפעת מור Flickr.com עיריית תל אביב)

כיכר רבין (צילום: יפעת מור Flickr.com עיריית תל אביב)

הכיכר – מחניון השריון לאוהל קניון

כיכר רבין, זירת הכינוס הדמוקרטית העירונית והלאומית לחגיגות, עצרות והפגנות, חדלה לארח לפני שנים את חניון השריון בחגים. הפגנת הערצה מילטנטית עיוורת של 'כל העם צבא' הפכה זרה ומנותקת בלב העיר הביקורתית וההדוניסטית. הארוע המסחרי השנתי של 'שבוע הספר' עם מבצעי 'שלושה במאה', לא עורר את תרעומת 'עם הספר' כמו הקמת אוהל קניון 'סמסונג' לקראת ארוע המרתון. האוהל הסגור, שנפרש על רוב שטח הכיכר, נתפש ע"י המוחים, כהשתלטות בוטה, פיזית ומנטלית של תאגיד מסחרי על המרחב הציבורי, לשם הפצת מסרים שיווקים ומכירת מרכולתו.

הכיכר הרחבה, שבמצב ברירת המחדל שלה עומדת שוממה וחשופה, מארחת מספר רב של ארועים עירוניים וארציים:"דוכני שבוע הספר, חניון הטנקים, שוק ארבעת המינים, מופעי הרוק וההפגנות מימין ומשמאל מצטרפים למחזוריות הריטואלית של היומיום וההיסטוריה. כל עיר זקוקה גם לחללים כאלה" (רוטברד 2010). אך האירועים השונים מעוררים תגובות חלוקות, הכיכר זכתה למעמד כמעט מיתי כ"כיכר הדמוקרטיה" המזוהה יותר מכל עם נחלת הכלל. על כן מיסחורה או הפרטתה מעוררת מחאה ציבורית וביקורת כלפי העירייה.

כך למשל, נוכסה הכיכר לצורך הקמת אולפן שידורים שקוף לרגל ליל הבחירות של 2006. על דפי עיתון הארץ נרשמה המחאה על מעשה ההפרטה כלשונה של נעה קזין "אם לא הייתי סולדת מסממנים של כוח ולאומנות" כתבה "הייתי מבקשת להחזיר היום לכיכר רבין את הטנקים מהתצוגה השנתית של חיל השריון. שיסלקו בשם המדינה את האולפן השקוף של ערוץ עשר, ואת שלטי הענק שמכסים את חזית בניין העירייה, ויביאו לקצו את קרנבל ההפרטה הגדול.מעניין כמה שילמו הבעלים של ערוץ הטלוויזיה לעיריית תל אביב כדי לקנות ממנה את המרחב הציבורי"1.

תגובה חריפה מכך עורר האוהל שהוקם בשנת 2014 ששימש כקניון לכל דבר תחת חסות של חברות מותג כ"סמסונג", ו"אדידאס", לקראת אירוע מרתון תל אביב. ההשתלטות הזו על המרחב הציבורי נעשיתה ברישיון העירייה, שטענה להגנתה שהתמלוגים המשולמים, נועדו לממן את אירוע המרתון שהוגדר כמטרה ציבורית נעלה, מקדש אורח חיים בריא וספורטיבי ומהווה הפנינג לתושבי העיר, המטרופולין ואף ספורטאים אורחים מחו"ל2. הביקורת  זעמו על "ההתבהמות של כיכר רבין" ההפרטה והניכוס של הכיכר לטובת מיזמים מסחריים, באצטלה של אירוע תרבותי. העיוות הוא שבמקרה הנדון לא נשמר כלל האיזון. אירוע המרתון עצמו נמשך כמה שעות, אך הכיכר כולה נלקחה מהציבור למשך שבועיים ימים ע"י השתלטות פיזית מופרזת של אוהל הקניון.

המדרכה – חיש גד לא זז, ביש גדא נדרס

דוכן הפיס ברחוב אבן גבירול (צילום: מאיר אלואיל)

דוכן הפיס ברחוב אבן גבירול (צילום: מאיר אלואיל)

המדרכה באבן גבירול צרה מלהכיל את סועדי שולחנות החוץ של הבראסרי, דוכן הפיס על מגרדיו ודוהרים על קורקינטים חשמליים, אשר דוחקים אל הולכי השתיים. לנוכח המחאה הציבורית של הולכי הרגל על הפקרת בטיחותם והגבלת תנועתם במרחב הציבורי, העיריה בוחנת מחדש את תכנון חתך הרחוב בין משתמשיו הממונעים, המדוושים והרגליים אך מתקשה לפנות את המפגעים הכתומים שממשיכים למכור חלומות כזב.

בשנת 2005 נתנה עיריית תל אביב- יפו להנהלת מפעל הפיס אולטימטום: תוך 45 ימים עליה לפנות את דוכני הפיס ממדרכות העיר. במכתב ששלח מנהל אגף נכסי העיריה למנכ"ל הפיס נטען,  כי "אין סיבה ששיווק כרטיסי המזל יעשה ברחוב ולא במבנים קבועים, כמו כל עסק אחר ולכן את הדוכנים הללו שהוקמו ללא היתר יש לסלק לאלתר אחרת העיריה תהרוס אותם בעצמה תוך חיוב מפעל הפיס בהוצאות3"(ליאור, 2011).

המוטיבציה לסלק את דוכני מפעל הפיס מממדרכות העיר לא נבעה מסלידה ממפעל ההימורים או ירידת קרנו בציבור עקב חשיפת שחיתויות בארגון וגובה משכורותיהם של מנהליו אלא מהתייקרות הנדל"ן עליו הוא יושב וההכרח שנוצר לאזן בין הולכי רגל לרוכבי אופניים.

בדיון בבית המשפט המחוזי ב-2006  הכריע השופט נגד עמדת העיריה וקבע, כי על סמך תמונות שהוצגו לו, הדוכנים אינם מסכנים את הציבור ומאפשרים מעבר מספק ובטוח של הולכי רגל על המדרכות. בית המשפט המחוזי העדיף את האינטרס הצר של הזכיינים וחשש מפגיעה בהכנסותיהם ואף גער בעירייה על חוסר מידתיות בשאיפתה לפנות את הדוכנים כדי לאפשר להולכי הרגל מרחב התניידות פנוי ובטוח ללא מכשולים ברחובות. העירייה ערערה לבית המשפט העליון ושם טענה כי הסכימה לפני עשרות שנים להציב את הדוכנים על המדרכות ללא תמורה, בכפוף להתחייבות של מפעל הפיס לסלק אותם משם אם תדרוש זאת. מפעל הפיס טען כי הדוכנים אינם מפריעים לאיש, ומהווים חלק בלתי נפרד מהנוף של תל אביב. עוד טענו כי העירייה מפלה אותו לעומת בתי קפה ומסעדות, התופסים נתח גדול בהרבה מהמדרכות. לבסוף דחה בית המשפט את הערעור ושלח אותם לקיים משא ומתן שהסתיים ללא הסכמות. לאחר תביעות אזרחיות נוספות ב-2014 הגיעו להסדר לפיו בתהליך של 15 שנה יוסרו 50 ביתנים והנותרים יעוצבו מחדש.

דוכן מפעל הפיס בפינת רחובות אבן גבירול ובלוך בצמוד מצדו האחד לשביל אופניים המסומן על מדרכה ומצדו השני לשולחנות מסעדת "בראסרי" ניצב במקומו עד היום. כל ההליכים המשפטיים, ההסדרים והמתווים לא הועילו. הוא נותר עדות למעשה קטן של הפרטת נחלת הכלל: כמעט בלתי אפשרי להחזיר את הגלגל ולהשיב לציבור את זכויותיו במרחב הציבורי. הולכי הרגל ממשיכים להצטופף במעבר הצר שנותר להם תחת הקולונדה תוך שהם נזהרים ממלצרים האוחזים מגש מחד, או רוכבים דו גלגלים הנוסעים במהירות מאידך.

בחודש יולי 2016 לאחר שנים של מאבקים משפטיים, דוכן הפיס הועתק ממקומו (צילום: מאיר אלואיל)

בחודש יולי 2016 לאחר שנים של מאבקים משפטיים, דוכן הפיס הועתק ממקומו (צילום: מאיר אלואיל)

הצורך לפנות את דוכני הפיס התעורר במקביל לרישות העיר בשבילי אופניים. פרויקט שנרקם בתחילת שנות האלפיים והוצג כפתרון פנים עירוני ליוממות ולהתמודדות עם מצוקת התחבורה והחניה הגוברת בעיר. הרעיון התקדם לאיטו עד שהפך לאינטרס אסטרטגי מוצהר של העיריה. לא היה גיבוי של הנחיות ולא היה מפרט מוסכם, עובדות נקבעו בשטח ואולתרו לפי תנאי ומגבלות המקום כמו סימון שביל אופניים על המדרכות. ברחוב אבן גבירול, לדוגמא, תכננו שביל אופניים בתת סטנדרט: ללא הפרדה מפלסית או פיזית ע"י רצועת גינון, סומן שביל האופניים על המדרכה. כך על המדרכה הצרה הצטופפו הולכי הרגל לצד יושבי בתי הקפה, רוכבי האופניים עצים, ספסלים, פחים, תמרורים ושאר "מפגעים" ביניהם גם דוכני מפעל הפיס.

שביל אופניים ללא הפרדה מפלסית או פיזית, כך על המדרכה הצרה מצטופפים לצד יתר השימושים גם רוכבי האופניים (צילום: מאיר אלואיל)

שביל אופניים ללא הפרדה מפלסית או פיזית, כך על המדרכה הצרה מצטופפים לצד יתר השימושים גם רוכבי האופניים (צילום: מאיר אלואיל)

יוזמת העירייה לרשת את העיר בשבילי אופניים מצטרפת למגמה עולמית של נסיגה מפרדגימת הרכב הפרטי וקידום הליכות ותחבורה חלופית. כל זאת טוב ויפה אך המרחב הציבורי הינו תחום מוגבל. כאשר העירייה בחרה לתת עדיפות לרוכבי האופניים היא זנחה מבלי משים את הקהל הדומם של הולכי הרגל. העיריה גם לא צפתה את הנחשול האופנתי של האופניים החשמליים שהציף את העיר. שבילי האופניים שיועדו לתנועה מתונה של יוממים כמו גם צעירים וילדים ולכן סומנו לעיתים על מדרכות או ללא הפרדה מפלסית או פיזית מהולכי הרגל, הפכו צירים מהירים של אופניים חשמליים שמגיעים למהירויות של קטנועים ומסוכנים לא פחות מהם. לפי הנחיות משטרת ישראל מקומם של רוכבי האופניים על המסעה בכביש או על שבילים שיועדו במיוחד עבורם. האופניים החשמליים היוו חידוש סוציו-טכני שחדר לשוק והחברה עדיין לא השכילה לעדכן את ההתייחסות המשפטית שלה כלפיו.

מחאת הולכי הרגל לא איחרה להגיע ונשמעה על דפי העיתונות המודפסת, בבלוגים ברשתות החברתיות. הקהילה הבועטת "מחזירים את מדרכות תל אביב להולכי הרגל" נועדה לעורר את המודעות למטרדים המתרבים והולכים על מדרכות העיר ובראשם כלי הרכב הדו גלגלי הפוגעים ברווחת הולכי הרגל שלהם נועדו המדרכות ומסכנות את חייהם. הקהילה מוחה גם כנגד מחסומי פחי אשפה, תברואת רחובות ירודה, כיסאות בתי עסק הגולשים אל מעבר לתחום שהוקצה להם, עמודים מיותרים במרכז המדרכה ועוד. הקהילה קוראת לרשויות המדינה והעירייה לפעול במהירות לשינוי המצב ומעודדת שיתוף פעולה איתם לשיפור המרחב הציבורי של הולכי הרגל.

הרחוב הפך זירה למאבק בין רווחת הולכי הרגל לבין רוכבי האופניים והצרה הלא צפויה- אופניים חשמליים (צילום: Google Street View)

הרחוב הפך זירה למאבק בין רווחת הולכי הרגל לבין רוכבי האופניים והצרה הלא צפויה- אופניים חשמליים (צילום: Google Street View)

 חולדאי שב ומצהיר כי היעדר סמכויות מונע מהעיריה מלאכוף את החוק נגד מי שרוכבים על אופניים או קורקינטים בניגוד לחוק. את האחריות הוא הטיל על המשטרה וקרא לה להגביר את האכיפה (הזלקורן 2012). ואילו בשנת 2014 הוא כבר נשמע אחרת, בסיור ברחובות העיר, בנושא פינוי המדרכות לטובת הולכי הרגל, הורה לעשות ככל הניתן על מנת לפנות את המדרכות להולכי רגל ע"י צמצום עמודים ותמרורים משפת המדרכה, הורדת אופנועים מהמדרכה לכביש, הורדת מתקני המחזור למפרצי החנייה וכיו"ב.

שלטי חוצות  – זיהום מנטלי או ליברליזם אורבני

(צילום: מאיר אלואיל)

(צילום: מאיר אלואיל)

חזיתות מבנים בשיפוץ הצופים לצומת ולכיכר מכוסים בשלטי חוצות ראוותניים. דרישת העיריה לשיפוץ החזיתות הפגישה דיירים שחיפשו מקורות מימון, עם מפרסמים שצומצמה חשיפתם בנתיבי איילון. ההשתלטות התודעתית על המרחב הציבורי, להפצת מסרים שיווקים לשם צבירת הון של מפרסמים ותאגידים, באישור העיריה המטפחת דימוי אורבני של מטרופולין עסקי ועיר עולם, עומדת להיפסק דוקא בעקבות הנחיית שעה בטיחותית של רשות הכבאות. 

באוגוסט 2015 הרשות הארצית לכבאות והצלה הפיצה הנחייה לכל ראשי הערים. עליהם להסיר תוך 90 ימים שלטי חוצות המכסים חזיתות בניינים. הנחייה זו שסיבותיה נומקו כבטיחותיות גרידא, מאיימת לסתום את הגולל על תעשייה שיובאה מחו"ל ושוכללה בארץ, התפתחה כריאקציה והתמודדות עם מדיניות עירונית, ביקושי ולחצי שוק ומגבלות משפטיות ואשר תוצריה השפיעו רבות על חזות העיר וגררו פולמוס ציבורי משפטי, ערכי ואסטתי.

כבר בשנת 2001 נכנס טרנד פרסום חוצות מעל גבי בניינים לערים הגדולות בארה"ב. עבור בעלי נכסים ברובעים מרכזיים זהו מקור הכנסה קל ונוח. עירית ווסט הוליווד תמכה בהקמת השלטים והדפה ביקורות בטענה שבנוסף למיסים שישלמו בעלי הנכס עליו יוקם השלט, תזכה גם להכנסה נוספת בשיעור של 10% מכלל ההכנסות ממכירת פרסומות של השלט האלקטרוני הענק (ג'אמבוטרון) שיוצב שם, או לפחות 100 אלף דולר בשנה. הטרנד חדר לתל אביב במספר בניינים בנקודות אסטרטגיות והמשיך לשטף אדיר ותעשייה שלמה. לפי נתוני עיריית ת"א משנת 2010, היו בעיר 48 בניינים שעליהם שלטי פרסומת גידול של פי 2 מהשנה הקודמת(מלמד 2010). הגידול נבע הודות להחלטת ועדת הכלכלה ומשרד התחבורה להסיר  את שלטי החוצות מאיילון שנתיים קודם שגרמה לחברות הפרסום לחפש שטחי פירסום ומקורות הכנסה חלופיים והחלטת עיריית תל אביב לחייב את תושבי אבן גבירול לשפץ את חזית ביתם שדחפה את הדיירים לחפש מקור הכנסה לממן את השיפוץ. החיסרון היחידי שהוזכר הוא חסימת קרני השמש לדירות הדיירים בתקופת השיפוץ. ההשפעה של השילוט על המרחב הציבורי לא נדונה וודאי שלא הזיהום הויזואלי והמנטאלי.

"לרגע (כשאני משפשפת עיניים) בכיכר רבין – נדמה לי שאני בניו יורק. עם שלטי הענק היפהפיים והתרבותיים. תרבותיים בכל המובנים – גם נעים להסתכל עליהם וגם תורמים לחוויה תרבותית אמנותית אמיתית…טיפה הומור ,טיפה סקס ומאוד מאוד ברור ויפה. זה הכל. פשוט מאוד. אני מקווה שכולם מסתכלים ומסיקים מסקנות, חיוביות" אשת הפרסום מירי דווידוביץ (2010)4. אך כמובן שלא כולם הסיקו מסקנות חיוביות ביקורת נשמעה על התופעה כזיהום חזותי וביטוי להשתלטות מסחרית על המרחב הציבורי.

גיורא בוס, אדריכל שילוט במשרד אדריכל העיר בעיריית תל אביב יפו סיפר בראיון  כי השילוט על קירות מבנים נתפס בעיריה ככורח ופשרה. כורח לאור הביקוש של המפרסמים ופשרה בין הרצון להגביל ולנתב למקום מסוים. ההכנסות השנתיות לקופת העיריה מאגרות שילוט מסתכמות בכ-60 מיליון ₪ ומהוות פחות מאחוז ההכנסות מארנונה. לדבריו מנכ"ל העיריה רואה בכך הכנסה זניחה  זאת בנוסף לעמדת אדריכל העיר המעודדת הגבלת עומסי השילוט בעיר. לטענתו המלצת אדריכל השילוט משוללת שיקולים כספיים5.

אוהל לקראת ריצת הלילה שארגנה העירייה בקיץ האחרון. ממדיו המצומצמים, החפים משילוט, הפיחו ברוחי תקווה. האם המחאה נשמעה? (צילום: מאיר אלואיל)

אוהל לקראת ריצת הלילה שארגנה העירייה בקיץ האחרון. ממדיו המצומצמים, החפים משילוט, הפיחו ברוחי תקווה. האם המחאה נשמעה? (צילום: מאיר אלואיל)

של מי המרחב הזה? הרשות, הפרסמואים או רוכבי האופניים

שלושת הדוגמאות מראות כיצד נחלת הכלל בכל פעם מנוכסת או מופרת על ידי גורמים אחרים. לרוב הצדדים השונים מבססים עמתדם על נימוקים בטיחותיים, כלכליים ואסטתים-מנטליים. הדיון על המרחב הציבורי מתגלה כדל יחסית. כמו כן 'ניכר עד כמה עולם הדימויים והרצון להידמות לערים אחרות בעולם משפיע על האופן שבו אנשים שונים קוראים את העיר, את האסתטיקה והאתיקה של השימוש במרחביה הציבוריים.

המרחב הציבורי בעיר הוא משאב מופלא, נפחו אמנם מוגדר אך יכולת הקיבול שלו גמישה בהתאם לסיטואציות ולנורמות התרבותיות. בין אם הוא משמש כצינור תנועה או אזור שהייה והתרגעות, זירה להתקהלות והפגנת סולידריות או חלל לביטוי עצמי, רקע ניטראלי לבניינים או לוח משחק לעסקים וחלון ראווה לפרסום  – מצופה  מהעירייה לשמור על איזון בין מרכיביו ועל זכויות ציבור משתמשיו.

  1.  קזין, א. "כיכר הדמוקרטיה?", אתר הארץ. פורסם בתאריך 27.3.2006
  2.  ריבה, נ. "רצים למיליון: כיכר רבין נחסמה לטובת המפרסמים של מרתון ת"א",  xnet, 17.2.2014
  3.   ליאור, א. "ת"א רוצה לפנות את דוכני הפיס מהרחובות", הארץ, 25.3.2011
  4.  דווידוביץ, מ. "אופנה בפירסום"  דה מרקר, 10.3.2010
  5. בוס, גיורא – אדריכל שילוט, משרד אדריכל העיר, מינהל ההנדסה, עיריית תל אביב- יפו 24.8.2015