לכל עיר בישראל שכונת העוני שלה ועדיין נראה שלחלץ אנשים מעוני אינה מטרה מרכזית בשדה התכנון הישראלי. האם עוני צריך להעסיק את רשויות העיר והתכנון ואת המחקר העירוני? מיכל קרומר נבו, פרופסור לעבודה סוציאלית, החוקרת את החיים בעוני מדגישה את הצורך והזכות של כל אחד מאתנו לחיות במרחב מכבד

אנשים בעוני הם לב המחקר של מיכל קרומר-נבו, פרופסור לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן- גוריון  בנגב. היא לא חוקרת 'עניים', 'מעוטי יכולת' או 'חסרי אמצעים', כינויים המגדירים את האנשים על פי החוסר שלהם, המציגים אותם כנחותים על פי מצבם הכלכלי. היא מתעקשת על המינוח אנשים בעוני אשר מקדם הסתכלות אחרת, המזכירה כי מדובר באנשים, שעוני אינו מגדיר את מהותם אלא את מצב החיים שלהם. "לאורך השנים מה שמשותף לכל המחקרים שלי זה שאני מתעסקת בעוני, הדרה ושוליות, בניסיון לתאר את החוויות של אנשים שחווים עוני. כל מה שאני עושה נובע מתוך עמדה של ביקורת חברתית ומתוך עמדה שעוני הינו הפרה של זכויות. לא פתולוגיה של פרטים כמובן וגם לא רק איזה כשל מערכתי, אלא ממש הפרה של זכויות. זה משהו יותר עמוק ובסיסי מזה".

פרופ' מיכל קרומר נבו

פרופ' מיכל קרומר נבו

המסגור של עוני בתוך שיח הזכויות מאפשר לזהות את הזכויות הרבות אשר מופרות במצב של עוני, מסבירה קרומר-נבו: הזכות לתעסוקה, הזכות לחינוך, הזכות לדיור, זכויות שמופרות על ידי פרטים, ארגונים ומוסדות שמופקעים מהאנשים שנמצאים בשוליים וחיים בעוני. נוסף על כך אנשים בעוני חווים בזירה הבינאישית באופן יומיומי הפרה של הזכות הבסיסית לכבוד, לייחס ראוי כאנשים בעלי ערך1. "אני מתכוונת לזה שהרבה פעמים בתוך רשויות המנהל השונות שאמורות לשרת אנשים בעוני מתוקף הזכויות הבסיסיות שלהם לחינוך, בריאות וכל השירותים השונים, הם לא מקבלים אותם. כי הם נמצאים בפריפריה והשירותים שם פחות טובים, וגם לא מקבלים את היחס של הכבוד שהם ראויים לקבל. הם מקבלים את ההרגשה שזה ניתן להם בחסד והם צריכים להוכיח שזה אכן מגיע להם. ואם הם מבקשים את מה שמגיע להם מאשימים אותם שהם חושבים שמגיע להם יותר מידי. הם כל הזמן מצויים במצב של מתקפה. הם כל הזמן צריכים להוכיח שהם בסדר, שהם ראויים, שהם גם מספיק נזקקים אבל לא יותר מידי נזקקים כי אז הם נתפסים כחלשים ופסיביים, שזה נתפס כדבר בעייתי".  הגדרה של עוני כהפרה של זכויות אומצה על ידי האו"ם כבר בשנת 2012. גישה זו מדגישה מעבר למחסור החומרי במשאבים, גם את המחסור בהזדמנויות חברתיות ואת המחסור בהון סימבולי, כלומר, מחסור בהכרה תרבותית וחברתית, בהכרה באנשים החיים בעוני כבעלי ידע לגיטימי ותקף, ובהכרה בערכם של אנשים בעוני.

בעבודת הדוקטורט שלה, שהתפרסמה כספר "נשים בעוני: סיפורי חיים, מגדר כאב והתנגדות", ראיינה קרומר נבו נשים ברחבי הארץ על חווית החיים שלהן. בכך ביקשה להביא קולות של נשים שלא נשמעות ולא נכללות בידע הקנוני. "חשבתי שהסיפורים האלה יהיו מטלטלים, כי הם חושפים את הכאב של הנשים מצד אחד ומצד שני את המאבק שלהן בעוני, שהוא מאבק סיזיפי מאד שהסיכויים להצליח בו הם קטנים. אנשים חושבים שאנשים מתרגלים לחיים בעוני, למחסור, לתנאים- אז לא. אנשים לא מתרגלים. זה פשוט כל הזמן נורא נורא קשה וכואב להם. כשאין אוכל, כשבאה הוצאה לפועל… אנשים שלא יודעים מה זה עוני חושבים לעצמם "אני לא הייתי יכול לחיות בעוני אבל הם יכולים, הם מסוגלים לחיות במצב שאנחנו לא היינו מסוגלים לחיות בו". זה לא נכון. כמובן שהיינו מסוגלים לחיות במצבים קשים, פשוט היה כואב לנו נורא. כמו שלהם כואב. ואת הכאב הזה קשה לזכור כשמדברים על עוני".

כפרופסור לעבודה סוציאלית שמכשירה דורות של מטפלות ומטפלים, היא מנסה  להבין מה קורה במפגש של עובדים סוציאליים עם אנשים שחיים בעוני מתוך מטרה להיטיב את המפגש הזה. "אני עסוקה כל הזמן בשאלה מה מייצר "אחרות" -את ההרחקה הזו שבין אנשים שהם לא חיים בעוני לאנשים שחיים בעוני. מה קורה שם בתוך התהליך הזה שבו אנשים שחיים בעוני נתפסים כרחוקים, נחותים, או לקויים מבחינה נפשית, קוגניטיבית או מוסרית..". על-כן בספרה היא נותנת מקום לרפלקסיביות שלה, כמטפלת, כחוקרת. היא מבטאת את הקושי להקשיב לסיפורים ובכך מנסה להנכיח את המאבק הבלתי נגמר באחרות. בכל אחד מאתנו יש את מה שהיא מכנה ה'גזען הפנימי'. "מאבק באחרות, זה כמו לצחצח שניים- צריך לעשות את זה פעמיים ביום", זה משהו שדורש רפלקסיביות מתמשכת" 2.

במחקרה היא מנסה לברר כיצד נהפכים האנשים בעוני בעייני יתר החברה ל'אחר', לנחותים ונשכחת האנושיות שלהם (צילום: Karen Flicker.com)

במחקרה היא מנסה לברר כיצד נהפכים האנשים בעוני בעייני יתר החברה ל'אחר', לנחותים ונשכחת האנושיות שלהם (צילום: Karen Flickr.com)

מנחקרים למעצבי מדיניות

במחקרים שעשתה לאחר הדוקטורט ביקשה להפוך את הנחקרים למעצבי מדיניות. בעקבות סקר שבחן מהן המערכות החברתיות המשמעותיות ביותר בישראל לאנשים בעוני, גייסה כשמונים נחקרים ויחד עימם ניסתה לפרום את הבעיות במערכות החברתיות בישראל. התוצר היה ניסוח של מסמך מדיניות. המערכות שנבחרו הן דיור, רווחה וחינוך והמשתתפים הגיעו מכלל קבוצות האוכלוסייה: בדואים, עולים מברית המועצות, מאתיופיה, וותיקים וערבים. "היה ניסיון לעשות היפוך גם בשאלה של מי אחראי על הידע, מי מכתיב את האג'נדה, מי מלמד את מי? לייצר יחסי כוח אחרים שקשורים בייצור הידע וגם להפוך את הידע של אנשים בעוני לכלי לשינוי מדיניות".

את מדברת על זכויות בסיסיות לדיור, לתעסוקה לחינוך שהמדינה כביכול אמורה לספק, אבל אנחנו בעידן ניאו-ליברלי שבו המדינה הולכת ונסוגה ממדיניות הרווחה, האם הדרישה שלך מהמדינה עדיין רלוונטית?

"זה באמת מאד מאד סכיזופרני זה בערך כמו לדבר על שלום במציאות הנוכחית. הרבה מהדברים שאני מדברת עליהם הם מאד אנטי תזה לתהליכים חברתיים, פוליטיים, וכלכליים שקורים בחברה שלנו היום. אבל המדיניות והתהליכים הגדולים הם לא קוהרנטיים, יש בתוכם המון סתירות פנימיות. יש סתירות בין אידאולוגיה לבין פרקטיקה, יש הרבה מאד אינטרסים ושיקולים שונים שמשפיעים על מה שאנחנו קוראים לו תהליכים חברתיים ומדיניות. ואני מנסה להיכנס לתוך החורים האלה."

אחד מאותם 'החורים' הוא וועדת אלאלוף למלחמה בעוני בישראל 3, שקרומר –נבו הוזמנה להשתתף בה. למרות החשש מפני ישיבה ממושכת בדיונים שדבר לא יצא מהם, היא החליטה כי זוהי הזדמנות שאי אפשר לוותר עליה. היא רואה את תפקידה כחוקרת להביא את הידע של הנחקרים, לתווך את חווית חייהם, המצוקות והכשלים המערכתיים שהם מצביעים עליהם. הדו"ח הסופי שהפיקה הוועדה, אמנם הכיל פשרות רבות ונדרש מאבק ממושך כדי להביא למימוש המלצותיו, אך עדיין הוא שם על השולחן אג'נדה שראוי שתאומץ לטענתה. הועדה פרטה את העוני לכל הנושאים הקשורים בו: בריאות, דיור, חינוך, תעסוקה, רווחה ובכך הבהירה שעוני זה לא בעיה של העניים אלא של כלל הזירות בחברה. "הדוח משקף עמדה של לקיחת אחריות מערכתית על המדיניות שמייצרת עוני ובאופן פוטנציאלי יכולה גם לצמצם אותו. זה שונה מעמדה של לשנות את העניים, שבאה לידי ביטוי כאשר מדברים לדוגמא, על תכניות שמטרתן להגדיל את המוטיבציה של עניים לצאת לעבוד. שיח של זכויות בודק כמה החברה נותנת לבנאדם הזדמנויות להצליח: הזדמנות לחינוך, לבריאות, לתעסוקה, לדיור, לרווחה. המדינה צריכה לתת לנו את ההזדמנות לממש את הפוטנציאל שלנו".

"מאסנו מאדישות והתעללות. שבענו ממחדל והתעלמות..חיינו בדוחק...עובש..אבק..פיח", הפגנה של ילדים מחוסרי דיור מול משרד ראש הממשלה, שנת  2000  (צילום: עמוס בן גרשום, ארכיון לעם)

"מאסנו מאדישות והתעללות. שבענו ממחדל והתעלמות..חיינו בדוחק…עובש..אבק..פיח", הפגנה של ילדים מחוסרי דיור מול משרד ראש הממשלה, שנת  2000  (צילום: עמוס בן גרשום, ארכיון לעם)

פריפריה מרחבית  או אנשים פריפריאליים?

תנועת העולם הרביעי, ממנה שואבת קרומר-נבו השראה ולוקחת חלק בכינוסיה, היא ארגון בינלאומי שמטרתו להיאבק בעוני. השם "העולם הרביעי" מסמל את העוני שנמצא בלב העולם השבע- זה  שחי בתוך העולם הראשון. הארגון הוקם מתוך האמונה שעוני קיצוני והדרה חברתית הם מצבים שייצר האדם ולכן מיכולתו וחובתו להילחם בהם. כל עוד כסף הוא הערך המרכזי בעולם, ימשיכו אנשים לסבול מעוני ואלימות, הם מסבירים4. "זה משהו מעניין לראות איך אין עיר בארץ שאין לה את הקטמונים שלה, את העג'מי שלה, את השכונה ד' שלה, הג'סי כהן שלה. העוני מרוכז באזורים גאוגרפיים מסוימים, והעוני הופך אותם לפריפריאלים, בלי קשר למרחק הגאוגרפי שלהם מהמרכז. יש קו גבול מאד ברור באיך שנראה הרחוב, בכמה שאתה מרגיש בטוח. עוני נמצא בכל עיר בארץ ורק צריך להסכים לראות אותו".

היא מתארת כיצד פעם לקח אותה נער לסיור בשכונה שלו, שנחשבת לשכונת מצוקה בבאר-שבע. "הוא הראה לי את השכונה מבעד לעיניים שלו. את פחי הזבל שלא מנקים אותם, את ההומלסים עם עגלת סופר, איפה יש סמים ואיפה יש שוטרים והסמים והשוטרים נמצאים בשני רחובות סמוכים, לא באותו רחוב. אחד הדברים הכי חזקים זה שבאופן מידי אתה מרגיש פחות בטוח, כי פחות נקי, כי המדרכות שבורות, כי אין תאורת רחוב. נכון שהעירייה תגיד שהתושבים גם אחראים על זה, אבל גם אם חלק מהתושבים אחראים על זה, עדיין רובם סובלים מזה, וזו תפקידה של העירייה לדאוג שזה יטופל, כי אחרת התושבים חיים באווירה של חוסר ביטחון". כל זה לא אומר שאנשים אינם חשים ביתיות, שייכות ואהבה לשכונה, אבל לתפיסתה כאשר ילדים ומבוגרים חיים ורואים מרחב ציבורי מוזנח הם מבינים משהו על הערך של עצמם בעיני החברה. "הרבה פעמים הם יגידו, אני לעולם לא אעזוב את השכונה, באופן טבעי מתפתחת גאווה שכונתית, ותחושה של שייכות מאד מאד עמוקה. אבל לפעמים זו תחושה שקשורה לניכוס של משהו שנחשב בחברה לבעל ערך נחות. כלומר, הם יודעים שאחרים רואים בשכונה שלהם מקום פחות טוב, ומכיוון שהם לא חשים שיש להם סיכוי לעזוב את השכונה, הם רואים את עצמם כמי שבחרו בה והם גאים בה. "

כאשר ילדים ומבוגרים חיים ורואים מרחב ציבורי מוזנח הם מבינים משהו על הערך של עצמם בעיני החברה(צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

כאשר ילדים ומבוגרים חיים ורואים מרחב ציבורי מוזנח הם מבינים משהו על הערך של עצמם בעיני החברה (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

מהמפגש שלך עם סטודנטים ומרואיינים, האם יש הבדל בין תחושת השוליות של אנשים החיים בשכונות של עוני בתוך ערים הטרוגניות לבין אלה החיים בעיירות פיתוח?

"אני פוגשת סטודנטים שגדלו בעיירות פיתוח והחוויה שלהם הרבה פעמים את המקום שבו גדלו היא חוויה של מקום טוב. הם אומרים שרק כשהם הלכו לצבא הם הבינו מה הערך של זה בחברה, של 'להיות מנתיבות', "אה את ממצפה? את לא נראית ככה.." יש להם פחות חוויה של שוליות, הם פוגשים אותה בשלב מאוחר יותר בגיל ההתבגרות. זה לא נעים להם תחושת הנחיתות, אבל זה אחרת מאשר בערים הגדולות כשאתה גדל עם זה כילד שמתבייש. הרבה מהתחושה של הצורך והחסך קשורה במה שאני רואה מסביב ובקבוצת השווים לי. אז לפעמים אנשים שחיים בעוני בערים גדולות יחוו יותר שוליות ופריפריאליות. ללכת לבית ספר באינטגרציה מהמקום החלש זו תמיד בעיה, בכל כך הרבה דרכים אתה מסומן כיוצא דופן, כנחות".

זמן הגאולה?! (צילום: מיכל קרומר נבו)

זמן הגאולה?! (צילום: מיכל קרומר נבו)

ואיפה המתכננים?

לתכנון עירוני יחסים מורכבים עם עוני ובישראל מערכת התכנון מעולם לא לקחה אחריות ישירה לקיטוב העירוני. השכונות החדשות בעיר לעתים רבות נבדלות ויוצרות חיץ בין האזור החדש לוותיק. אולם, רוב המתכננים לא יראו בעצמם אחראים לתהליכי סגרגציה אלא יפנו אצבע מאשימה לפוליטיקאים או לרצון האנשים. בשנות השבעים המאוחרות, השדה הפוליטי ביקש להתמודד עם סוגיית העוני באמצעות קידום של מנגנוני דיור שוויוניים יותר ופיתוח סביבות מגורים ראויות יותר, לדוגמה פרויקט שיקום שכונות. אולם, גם פרויקט זה לא השכיל לשלב את השיפור התכנוני והפיסי עם עבודה מעמיקה עם התושבים, מתכננים ספגו ביקורת נוקבת על פטרנליזם והניסיון להנדס את החברה באמצעות המרחב, וחלק מהפרויקטים הוגדרו ככישלון.

אולם כיום, נדמה שאין לסוגיה זו מענה מספיק דווקא בעידן בו העוני והפערים הולכים וגדלים והקרקע הופכת למשאב יקר ומרכזי. האם מתכננים עירוניים צריכים לעסוק בעוני? כסוגיה המצויה בתחום אחריותם? התשובה על כך היא חד משמעית כן. אולם הדרך לשם עוד ארוכה. כיום, פרויקטים נדל"נים בחסות המדינה מקודמים בשכונות עוני תחת השם 'בינוי פינוי'. הם מוצגים כהבטחה לשיפור השכונה וחיי תושביה. אולם הצלחתם או כישלונם תלוי במידה רבה ביחס של אותם מתכננים לאנשים בעוני. אם נראה אותם כאנשים בעלי ערך, בעלי זכויות, בעלי דעה ופוטנציאל להיחלץ מהעוני ונגדיר את העוני כמטרה מרכזית של הפרויקט, אזי אולי נצליח.

  1.  להרחבה ראה מראה של קרומר- נבו:  עבודה סוציאלית מודעת-עוני: פרדיגמה חדשה לפרקטיקה עם משפחות בעוני
  2. לצפייה בהרצאה שניתנה קורמר נבו בנושא
  3.  לקריאת הדו"ח המלא של וועדת אלאלוף
  4.  מתוך דברים שנישאו בכינוס השנתי של הארגון בשנת 2004.