אוטופיה, ביקורת, הגירה, מדיניות תכנון הם חלק מהמושגים הנדונים בספר החדש “המתכננים”.
עטיפת הספר “המתכננים”, בהוצאת רסלינג
בינואר 2010 החליטו ד”ר טלי חתוקה ופרופ’ טובי פנסטר להזמין חוקרים ואנשי מקצוע לסדנה קצרה בה, במרכז הדיונים, עמדה השאלת התמטית: השיח התכנוני בישראל, לאן? המוזמנים הציגו את תפיסת עולמם והתמקדו בשאלות כמו: כיצד מתמודד השיח התכנוני עם הצמיחה הפיזית והדמוגרפית של הערים ועם השינויים הפוליטיים-מרחביים? מהם התיאוריות, המתודולוגיות והמודלים העומדים לרשות המתכנן כיום? מה חסר בשיח ובעשייה בתחום התכנון היום? ועוד. השאלות הקשות עוררו ויכוחים שחלקם הגיעו למבוי סתום. מתוך כך נולד הצורך לנסח את המושגים המרכזיים המשפיעים על השיח והעשייה התכנונית כיום בישראל. כל משתתף התבקש לנסח מושג מתוך עולם המחקר והעשייה האישיים שלו, וכך גובשו 18 מושגים על העשייה התכנונית בישראל, המופיעים בספר “המתכננים”, בהוצאת רסלינג שראה אור לאחרונה.
בין המושגים שבהן דנים המאמרים בספר: אוטופיה, ביקורת, הגירה, ידע, מדיניות תכנון, התחדשות עירונית, תנועה ועוד. על האוטופיה כותבת טלי חתוקה כי היא “מושג חבוט בשדה התכנוני” וכי שנות ה-50 וה-60 מסמלות את השבר וההתנתקות מהאימוץ של השיח האוטופי ככךי בעיצוב של חברה חדשה ומסמנות את תחילתו של העידן האנטי-אוטופי. יוברט לו-יון כותב על ביקורות ומסביר כי לביקורת פנים רבות וכי הוא מציע פירוק המושג לביקורת כפרשנות, ביקורת כבקרה, ביקורת כמחאה ועוד. דקלה יזהר, מחדדת ומנתחת את מושג “בנה ביתך” ומסבירה כי בדיון הציבורי הוא נתפש כפרוייקט חברתי שפותח והופעל על ידי הליכוד כחלק מנסיונות העצמה של המזרחים בני הדור השני בעיירות הפיתוח לאחר 1877. איריס לוין עוסקת במאמרה בהגירה וטוענת כי בישראל היתה ההגירה מאז ומתמיד כלי מרכזי לעיצוב האוכלוסייה, אשר איפשר את תכנון אופן פרישתה על פני המרחב. היא גם מרחיבה וטוענת כי ההגירה בישראל היא תופעה ייחודית בקנה מידה שאין לו אח ורע בעולם. לוין אף מנבה להסביר כיצד משפיעה ההגירה על העיר הישראלית. אפרת איזנברג כותבת על התחדשות עירונית שהיא כהגדרתה תהליך של השקעת משאבי תכנון בפיתוח ערים קיימות, בעיקר בפיתוחן של שכונות ותיקות, ברובן מדורדרות, בעלות פוטנציאל התפתחות גדול יחסית. ח”כ הטרייה וחברת מועצת עיריית תל אביב, תמר זנדברג כותבת על טובת הציבור שהיא להשקפתה סך כל האינטרסים הציבוריים המבקשים להתממש בתכנון, אשר נפגשים לדיון פוליטי בזירה הפוליטית. טובי פנסטר כותבת על ידע ומנסה להסביר מהו ידע בתכנון וכיצד שפה וידע משפיעים על תהליך התכנון ועל מדיניות התכנון וייצור המרחב. היא מתחבטת בשאלה האם ידע בתכנון הוא רק דדוקטיבי כלומר מכיל עקרונות הנכונים לכל מקום וזמן, או שהוא גם אינדוקטיבי, כלומר ניתן להשיגו באמצעות הכללה מהתנסות מקומית? נילי ברוך כותבת על מדיניות תכנון המתווה ומעצבת את חיינו והתוויה מרחבית זו חלה על המרחב הציבורי – קרי השכונה, העיר, האזור – וכן על המרחב הפרטי – הדירה או הבית שבהם אנו חיים. יואב מאירי כותב על ריבוי ואחדות, שהם מושגים מציינים גישות של פרשנות ופעולה המלוות את התרבות האנושית משחר ההיסטוריה. האחדות רואה בעולם סדר הולך ומתגבש של קבוצות ושל כללים ואילו הריבוי רואה את העולם דרך הפרטיקולרי והייחודי. בסיכום מאמרו הוא קובע כי “אם שדה התכנון רוצה לשמור על יכולתו להשפיע באופן יסודי על סביבות האדם, אם למקצועות התכנון עתיד כגורם רלוונטי בקביעת סדר היום של ערים גדולות, בשיפור חייהם של בני אדם וקהילות במרחב העירוני, הרי שעליו להתנער מהקונפורמיזם הרעיוני שבו הוא שרוי, מהלם הריבוי, ולפתח אסטרטגיות תכנון המעזות לייצר עתיד בהתאמה למציאות המתהווה”.
פסיפס המושגים המוצגים בספר מייצג נקודות מוצא תאורטיות שונות, ערכים ותפיסות עולם מתחרות. העורכות מבקשות לעורר מחשבה ביחס למושגים וכן לתת את הדעת על מושגים חסרים, הנעדרים מהשיח. אלו וגם אלו, לדעתן, עשויים לסייע לנו לקדם עיצוב מרחב צודק ואיכותי יותר.