איך קרה שהפריפריה נהיתה פח הזבל של המדינה והאם הפיכת מתקני הטיפול בפסולת לאתרים רווחיים עשויה לשנות את התמונה?
ערימות זבל בחירייה. צילום: יואב לרמן, אתר flickr
העיסוק שלנו בזבל הוא בעיקר סביב השאלה “איך להיפטר ממנו?”. אנו זורקים אותו לפח הביתי, כאשר השקית הביתית מתמלאת (או מסריחה) אנו מוציאים אותה לפח שמחוץ לבית ובבוקר עובדי הזבל מפנים את הפחים למשאיות גדולות ונעלמים כלא היו. הפח נקי, הרחוב מצוחצח ואפשר לחזור לשגרת הצריכה-שימוש-זריקה ללא הפרעה. מעטים עוצרים לחשוב לאן הפסולת הזאת הולכת. רובנו מתנהלים בעולם מתוך הנחה שזבל הוא בעיה, וזריקתו לפח היא פתרון. עם זאת, לא כך הדבר. רוב הפסולת בישראל (85%) משונעת מידי יום הרחק מנקודות הישוב במרכז ונטמנת באדמת הפריפריה הגיאוגרפית. כך, בעוד שתושבי תל אביב והמרכז (המייצרים 60% מהפסולת במדינה) יכולים לשכוח מהזבל ולהמשיך בחייהם, תושבי הפריפריה (ובעיקר הדרום) מתעוררים מידי בוקר למפגעי ריח, זיהום אוויר ומים, ותחושות קשות של קיפוח. לכאורה כולנו נושאים בנטל הטיפול בפסולת באותה מידה על ידי תשלום המיסים, אך דה פקטו, תושבי הדרום משלמים הרבה יותר.
אתר זבל הינו נוף “חי ונושם”. הוא גדל מידי יום, קולט לתוכו אובייקטים הנשפכים ממשאיות ופולט גזים ורעלים. גם כשהוא מפוקח ומנוטר הוא מהווה סיכון ומטרד ועל כן אתרי סילוק פסולת נמנים על השימושים המכונים מצב”רים- מתקנים ציבוריים בלתי רצויים. ככל שאתר סילוק פסולת ממוקם קרוב יותר לישוב, כך גוברות השפעותיו הבריאותיות והפסיכולוגיות המזיקות וכן ניכרת ירידה בערך הנדל”ן (רוזן צבי,2007). מחקר שנערך מטעם המשרד לאיכות הסביבה בחן מיקום אתרי פסולת בארץ ומצא, כי באתרים המאושרים ברמה הארצית עולה תמונה ברורה של ייצוא פסולת מהמרכז לפריפריה וכי מחוזות הדרום והצפון נושאים בנטל אתרי הפסולת של כלל האוכלוסייה. כמו כן, המחקר מצא גם כי רשויות אכיפת החוק מגלות אזלת יד בכל הקשור לסגירת אתרי פסולת לא מאושרים בקרבת אוכלוסיות מוחלשות (שלרוב נמצאות בפריפריה). אולם לא תמיד המצב היה כך.
מ”חובת צמידות” לתפיסה ריכוזית
עד לסוף שנות ה-80 פינוי וסילוק פסולת בישראל היו נתונים תחת אחריותן הבלעדית של הרשויות המקומיות כחלק מסמכותן הכללית לשמור על בריאות הציבור. כל רשות מקומית (או מספר מועצות סמוכות) סילקה את הפסולת לאתר הטמנה (מזבלה) שהוקם בקרבת הישוב. בחלוף השנים, גידול באוכלוסייה ושינוי באורחות החיים הביאו לגידול עצום בכמות הפסולת. בכדי לענות על הצורך החדש, הוקמו ברחבי הארץ עשרות רבות של אתרים מקומיים לסילוק פסולת שפעלו (לרוב) באורח בלתי מוסדר, ללא מעמד תכנוני נאות וללא פיקוח מרכזי. רבים מן האתרים הללו הפכו למטרדים סביבתיים בעלי השלכות אקולוגיות ובריאותיות חמורות.
בשנת 1989 אושרה תכנית מתאר ארצית להסדרת אתרי הפסולת ברחבי הארץ (תמ”א 16). העקרונות שנקבעו בתכנית היו צמצום משמעותי של מספר אתרי סילוק הפסולת ושמירה על צמידות בין אזורי איסוף הפסולת לאתרי הסילוק. הוצאת התכנית לפועל נתקלה בחסמים מצד הרשויות המקומיות שלא היו מעוניינות בהקמת אתרי הפסולת בשטחן ועל כן עיכבו את הוצאת התכניות המפורטות. נוכח כמויות הפסולת שהלכו ונערמו ולאור המצב החמור במיוחד שנוצר בגוש דן (אתר חירייה), נעשתה חשיבה מחודשת על התמ”א ובפרט על “חובת הצמידות”.
בהחלטת ממשלה משנת 1993 הוחלט לסגור ולשקם למעלה מ-500 אתרים לסילוק פסולת שפעלו ללא פיקוח ולפתוח במקומם מספר מצומצם של אתרים מרכזיים גדולים ומוסדרים. בהתאמה, אושר שינוי לתמ”א שהחליף את “חובת הצמידות” בתפיסה ריכוזית, לפיה מספר קטן של אתרי פסולת מרכזיים ישרתו את כל אזורי האיסוף. החל משנת 1995 נסגרו כ-76 אתרי פסולת גדולים ומאות אתרים קטנים. במקביל הותאמו אתרים קיימים וכן נפתחו חדשים לקליטת פסולת בקנה מידה אזורי. כיום פועלים 14 אתרים לסילוק פסולת ושני אתרים לטיפול בפסולת. עם זאת ברחבי המדינה עדיין פועלות מאות מזבלות פיראטיות הממוקמות לרוב בשטחים חקלאיים בסמוך לישובים, במחצבות נטושות או בתוואי נחלים.
מזבל לחומרי גלם
מאז שנות ה-90 ניכר שינוי ביחס הציבורי כלפי פסולת. כיום מקובלת הגישה כי הטיפול בפסולת צריך להיות משולב: עדיפות להפחתת פסולת, שימוש חוזר, מחזור החומרים, שריפה והשבת אנרגיה ורק כברירה האחרונה – הטמנה. החקיקה הסביבתית החדשה (למשל חוק האריזות, החוק לטיפול בפסולת אלקטרונית וכן הלאה) מושתתת על עיקרון “המזהם משלם”, המטיל את מימון הטיפול והמחזור של פסולת על יצרניה. ניתן לראות ניצנים פיזיים ראשונים לשינוי זה ברמה העירונית בדמות פחים בצבעים שונים לזרמי פסולת שונים (כחול לנייר, חום לפסולת אורגנית) וכן בכלובי מחזור שונים (לבקבוקים וקרטונים). השלב הבא של השינוי יהיה הקמת רשת “נקודות קצה” בתפרוסת ארצית שתציע טיפול לזרמי הפסולת השונים ותהפוך אותם מזבל לחומרי גלם. ההתקדמות במעלה ההיררכיה של ניהול הפסולת אמורה לגרום לפריסה מרחבית של א) פחות מתקנים ב) מתקנים קטנים יותר ג) מתקנים בסיכון נמוך יותר. בכך ישתפר מצבם של תושבי הדרום שהינם הסובלים העיקריים כיום ממיקום אתרי ההטמנה קרוב לביתם (למשל אתר הפסולת דודאים, הקולט את הפסולת ממחוזות המרכז והדרום, וממוקם 10 ק”מ בלבד מערבית לבאר שבע).
ואולם, מבט מהיר בתכניות הפריסה העתידיות מגלה כי אין שינוי אמיתי במערך שינוע הפסולת הארצי. השינוי היחיד הינו שנוסף על אתרי ההטמנה ימוקמו בפריפריה גם אתרי טיפול בפסולת (מפעלי קומפוסט ומתקני טיפול תרמי למיניהם). כמובן שאין להתעלם מהרווחים הכלכליים שיופקו ממתקנים אלו אך השאלה הינה האם תושבי הדרום ייהנו מרווחים אלו? ואם לא, מי כן? ההחלטה על מיקום מתקני פסולת ועיצוב נופי הפסולת היא החלטה פוליטית מרחבית ואינה נתונה ל”יד המקרה” ועל כן יש להסתכל בעין ביקורתית על פריסה זו ולא לקבלה כמובנת מאליה.
נוף פסולת חדש- בניית פארק אריאל שרון. צילום: יואב לרמן, אתר flickr
לקריאה נוספת:
– הזבל הוא בעיני המתבונן, מאת כרמל חנני