כיצד השחיתות מעצבת את המרחב האורבני ומה כוחו של התכנון הלגיטימי מול זה שנקנה בכסף? מקרה קיצון של עיירת נופש ספרדית שהושחתה מעורר מחשבה גם בהקשר הישראלי.
פיתוח מואץ שינה את אופיה של עיירת הנופש. העיר מרבלה, ספרד. צילום: Diliff, אתר Wikipedia
דמיינו כיצד אדם דומיננטי העומד בראשות עיר במשך יותר מעשור יכול לתרום לה ולתושביה. כמה כוח ניתן בידו לשפר, לחזק ולהוסיף. כעת דמיינו יכולת השפעה זו בידיו של אדם המאפשר פתח לשחיתות רחבת היקף. ‘ניסוי’ שכזה נערך בעיירת החוף הפסטורלית מרבלה (Marbella), הממוקמת בדרום ספרד, בין העיר מאלגה ומיצרי גיברלטר, לחופו של הים התיכון.
מרבלה היתה עיירת נופש מצליחה שמשכה אליה תיירים רבים, בהם שועי עולם, אנשי עסקים מפוקפקים ופושעים[1]. אלו וגם אלו הזרימו במשך שנים ממון רב לקופת עיירת הנופש[2]. האידיליה הזו התערערה עם היווצרותה של בועת נדל”ן במדינה בסוף שנות השמונים. המפלגה הסוציאל דמוקרטית ששלטה עד אז בעיר לא הצליחה לתת מענה לתסכולם של התושבים, ובבחירות לראשות העיר ב-1991 הפסידה את הבכורה לגרוגריו חסוס גיל (Jesús Gil y Gil) שרץ בראשות מפלגה עצמאית[3]. גיל, איש עסקים מצליח ומולטי-מיליונר, הבטיח במסע הבחירות שלו לעורר את שוק הנדל”ן המדשדש בעיירה ולספק דיור מוזל. למרות היותו אדם כוחני, ראוותן, פופוליסט, הומופוב מוצהר וגזען שהשתייך לימין הקיצוני בספרד, הבטחות אלה עשו את שלהן והוא סחף אחריו את העיירה. אולם התושבים אשר בחרו בו בהמוניהם גילו בדיעבד שהבטחות לחוד, ומציאות לחוד.
משבר נדל”ן חמור. העיר מרבלה, ספרד. צילום: Natt Muangsiri, אתר flickr.com
עם כניסתו לתפקיד ראש העיר למשך 11 שנים קריטיות, החל גיל ליזום ולקדם תנופת פיתוח אדירה בעיירה. במרבית הפעמים הפיתוח נעשה תוך התעלמות ברורה ובניגוד לתכנית בניין עיר שמרנית למדי שאושרה בשנת 1986. יחד עם מהנדס העיר, אשר המשיך את מורשתו של גיל לאחר מותו בשנת 2004, הפכו השניים את עיירת הנופש העשירה לרשות פושטת רגל. הם אישרו פרויקטים ענקיים תוך התעלמות מאחוזי בנייה מוגדרים ושימושים שנקבעו בתב”ע, דוגמת בנייה בשמורות טבע ושטחים ירוקים. זאת תוך הזנחה קיצונית של תשתיות שתתמוכנה בפיתוח הרב. כך עברה העיר מהפך קיצוני אשר שינה, כנראה לעד, את אופייה המיוחד.
למעשה, גל בנייה אדיר זה היה נגוע בשחיתות. מקבלי ההחלטות במרבלה קיבלו תשלומי עתק מיזמים בעבור אישורם של פרויקטים במיליארדי אירו. כיום, נכסים רבים שנבנו בדרכים מפוקפקות נחשדים כלא חוקיים. לפי האומדנים מדובר בלא פחות מכ-18,000 נכסים[4], אשר מתוכם 700-600 מבנים מיועדים להריסה. לאחר התפוצצות הפרשה ובמקביל להליכים המשפטיים הארוכים, הוחלט במסגרת תכנית בניין עיר חדשה לאשרר את מרבית הבנייה הבלתי חוקית[5]. ההחלטה התקבלה על רקע המשבר הכלכלי של שנת 2008, ממנו סבלה ועודנה סובלת ספרד כולה, ובכדי למנוע פשיטת רגל המונית. אין ספק כי בועת הנדל”ן של מרבלה תרמה לחומרת פגיעתו של משבר האשראי העולמי במדינה.
עשרות אלפי נכסים לא חוקיים, מאות בניינים להריסה. העיר מרבלה, ספרד. צילום: Peep Squeak, אתר flickr.com
בין שלל התהליכים המשפיעים על המרחב העירוני, תופעת השחיתות מאופיינת בקיומו של היבט נסתר לפעולתה. היא נגלית לעיני הציבור, שברוב המקרים איננו מודע ו/או אדיש לתהליכי התפתחות המרחב העירוני, רק בתוצאות בשטח. לעיתים רחוקות חלק מן המקרים נחשפים עוד קודם לכן בתקשורת. במקביל, יוזמות פיתוח רחבות-היקף ממוסגרות לא פעם לציבור כהבטחה להגדלת נתח המיסים אשר בהמשך “יחזור” לשיפור איכות החיים של התושבים. למרבה הצער, זוהי אקסיומה שפעמים רבות אינה עובדת, אך היא מספיקה לקבלת אישור שבשתיקה.
כמובן שהשחיתות אינה נחלתו הבלעדית של תחום התכנון והבנייה, אלא תופעה נרחבת עימה מתמודדים גופי חוק וממשל רבים. בהקשר העירוני, השחיתות משפיעה על המרחב לא פחות, ולעיתים אף יותר, מאשר פעולות תכנוניות לגיטימיות וחוקיות, רחבות ככל שיהיו. השחיתות מאפשרת פעולות שלא ניתן היה לקיימן באמצעות המסגרת החוקית הרגילה, כאשר המוטיבציה העיקרית העומדת מאחוריהן היא כלכלית. כך, פעמים רבות השחיתות מאפשרת לייצר ‘יש מאין’, ומתבטאת בהוספת אחוזי בנייה או הקמת פרויקטים שלא היו אמורים לקום. המרחב העירוני, העמוס גם כך, נאלץ להתמודד במקרים אלו עם תוספות בולטות, מודגשות יתר על המידה, הפוגעות בתהליכי תכנון לטווח הקצר והארוך, ומקשות על תושבי הערים בדרכים ישירות ועקיפות כאחד.
השחיתות מעצבת את המרחב העירוני. העיר מרבלה, ספרד. צילום: David Domingo, אתר flickr.com
בתקופה בה הפיתוח העירוני רק הולך ומתעצם ובכל מקום ורגע מוקם פרויקט חדש, קיים קושי להבדיל בין פרויקטים לגיטימיים לבין כאלו הנגועים בשחיתות. לא רק הציבור הרחב מתקשה בכך, ובצדק. גם אנשי מקצוע מתחום הארכיטקטורה והתכנון ידרשו לעבודת מחקר, נבירה בתכניות השונות ובמגוון חוקים תוך השוואתם למתרחש בשטח, במידה וירצו לבדוק זאת.
הדוגמא של עיירת הנופש מרבלה שהוזכרה כאן היא אמנם קיצונית, אך היא איננה ייחודית לספרד. כך למשל, לאחרונה נגזרו על ראש העיר דטרויט לשעבר 28 שנות מאסר בגין שלל ‘יוזמות’ בלתי חוקיות, בהן תפירת מכרזים בעבור חברת בנייה גדולה שעם בעליה היה מיודד[6]. כמובן שגם המרחב האורבני הישראלי איננו חף ממקרים אלו, כאשר כ-60 ראשי רשויות מקומיות נמצאים בחקירות בחשד לשחיתות, וזה בכלל מבלי להיכנס למקרה הסבוך של ‘פרויקט הדגל’ המייצג – מתחם “הולינד” בירושלים. בימים אלו נראה כי המכנה המשותף לערים בישראל הינו תנופת הפיתוח והבנייה. גל פיתוח זה מביא עימו כל העת הזדמנויות כלכליות רבות המושכות יזמים ישרים, אך גם דמויות מפוקפקות. כנראה שלא פעם נציגי הרשויות מתקשים לעמוד מול האחרונים. כך, מי שנותר להתמודד עם התופעה הינם מנגנוני תכנון, פיקוח ואכיפה עירוניים ולאומיים חלשים שאינם מצליחים לעמוד בפרץ.
לקריאה נוספת:
– התנועה למען איכות השלטון בישראל
[1] נטען שאוסאמה בין-לאדן עוד לפני שהפך ל”טרוריסט מספר 1″, נפש מספר פעמים בעיירה בין השנים 77′-88′.
[2] מלך ערב הסעודית פאהד נהג לבקר עם פמלייתו בעיירה, שם היה מוציא סכומים אסטרונומיים אשר הגיעו ל-5 מיליוני אירו ביום.
[3] גיל רץ לבחירות המקומיות בראשות מפלגתו Independent Liberal Group– G.I.L בספרדית.
[4] אלו כוללים בין 30 אלף ל-80 אלף דירות, בניינים ובתים.
[5] מדובר במקרים בהם הפיתוח לא הוקם על שטחים ירוקים ושמורות טבע.
[6] Kwame Kilpatrick כיהן בתפקיד ראש העיר דטרויט בשנים 2008-2002.