דיונים עכשווים בתכנון מגורים, חלק ד’: מחסור, מקלט, שכפול ואושר

סדרת רשימות זו סקרה גישות שונות בתכנון מגורים – ובכתיבה על מגורים. הרשימה האחרונה תתמקד באופן בו חוקרים ומתכננים ממסגרים את הבעיה בבואם לחקור ולתכנן מגורים. האם הבעיה היא מחסור ביחידות דיור – או דווקא בשטחים פתוחים? או שדווקא המחסור אינו בעיה כלל וכלל, בעיקר בערים שהולכות ומאבדות מאוכלוסייתן? האם הבעיה היא היכולת לבטא מחאה והתנגדות בסביבת המגורים או הבטחת אושר ואיכות חיים לתושבים? רשימה זו מציגה את המתח בין הגישות המציגות את המחסור כמחולל אל מול אלו המציגות גישות חלופיות

מאז המחצית השנייה של המאה -19 הוגדר המחסור כבעיה שניצבת במרכז השיח והפרקטיקה של תכנון המגורים, כך שדווקא האין, החוסר, נתפסים כמחוללים של תהליכים.¹ המחסור במגורים, ברמה הלאומית או האישית, נתפס כבעיה המרכזית של השדה – החל מהתפתחותו כתגובה לצפיפות ולתנאי הדיור הקשים של העיר התעשייתית, דרך  פיתוח של טיפולוגיות בינוי בבנייה המונית כתגובה למחסור של אמצע המאה ה-20, ועד לדיונים עכשוויים סביב דיור בר-השגה, המחאה החברתית והבית כמקלט. לדוגמה:

• המחאה החברתית והזכות לדיור. ההנחה כי הזכות לדיור הינה זכות בסיסית לה זכאי כל אזרח ואזרח קיבלה ביטויים שונים לאורך השנים, והתפיסה כי המדינה צריכה לספק באופן פעיל דיור ציבורי למעוטי יכולת הוחלפה בעשורים האחרונים ברגולציה חיצונית של השוק החופשי. נושא הזכות לדיור היה נוכח גם במחאה של קיץ 2011: הן נקודת הפתיחה של המחאה (מחירי שכירות גבוהים בתל אביב) והן המופע הוויזואלי שלה (התגוררות באוהלים בשדרות רוטשילד) מצביעים על הדיור, ובעיקר על המחסור בדיור, כאחד הנושאים המרכזיים של המחאה. בעקבות המחאה, כונסה הוועדה לשינוי כלכלי חברתי (ועדת טרכטנברג). פרק הדיור של ממצאי הוועדה מצהיר כי “לכל אדם צורך בסיסי בקיומו של דיור נאות בהישג ידו לו ולמשפחתו הקרובה, כחלק מתנאי מחיה הכרחיים” וכי הממשלה אחראית לספק “פתרונות אפקטיביים על בסיס מדיניות ברורה ורגולציה אפקטיבית” (עמודים 200-201). על פי הדו”ח, הבעיה העיקרית של שוק הדיור היא מחירי הדיור הגבוהים, שעלייתם “גרמה לגידול ניכר בנטל הוצאות הדיור של משקי הבית בישראל, והקשתה באופן משמעותי את יכולתם לרכוש דירות”. (עיקרי ההמלצות – פרק דיור, דו”ח הוועדה לשינוי כלכלי חברתי, עמוד 195). המקור לבעיה, ממשיך הדו”ח, היא פער בין הביקוש והיצע, כאשר “המחסור בהיצע הדירות, הנאמד כיום על סך מצטבר לאורך עשור של כ-65,000 יחידות דיור הינו תולדה של חסמים רבים לאורך שרשרת ייצור הדירה משלב התכנון ועד לגמר הבניה” (עמוד 196).

• מגורים כמקלט. הדיון סביב המחסור במגורים בולט עוד יותר במדינות מתפתחות, באזורים מעוטי יכולת ובאזורים מוכי-אסון, שם המגורים נתפסים בראש ובראשונה כמקלט וכקורת גג. על רקע זה, פועלים ארגוני סיוע שונים על מנת להבטיח קורת גג ותנאים בסיסיים שאינם זמינים לרוב אוכלוסיית העולם. חלק מפעילות הארגונים מתמקד באספקת מגורים לאזורים שנפגעו מאסונות (post-disaster housing), באמצעות מגורי קבע או פתרונות ארעיים שיכולים להישלח בקלות, להיבנות במהירות, לספק קורת גג ולמנוע אסונות משניים. פרויקטים כאלו מדגימים כניסה של שני שחקנים משמעותיים לתחום המגורים: ארגונים ללא כוונת רווח שהוזכרו לעיל, ובנוסף להם, חברות פרטיות המייצרות פתרונות דיור זולים וקלים בייצור המוני (כמו למשל חברת Casas Geo הפועלת במקסיקו, מהגדולות מסוגה באמריקה הלטינית, העוסקת בבנייה, פיתוח, שיווק ומכירה של שכונות מגורים לאוכלוסיה מעוטת יכולת בהתבסס על שיטת בנייה טרומית ובזמן הקמה מהיר).

המחסור, אם כן, נתפס מחולל מרכזי בחקר ובתכנון מגורים, אולם לצד הדוגמאות שהובאו לעיל, ניתן לזהות בשנים האחרונות דוגמאות אחרות, המאתגרות את המחסור כבעיה המרכזית בתכנון מגורים.

ערים מתכווצות

דירות ריקות, שכונות נטושות ומרכזי קניות בלתי פעילים מעמידים סימן שאלה לגבי שאלת המחסור במגורים, במיוחד בערים כמו דטריוט, פיטסבורג, באפלו, וערים נוספות מחוץ לזירה האמריקאית. בעוד מנקודת מבט גלובלית העולם הולך והופך לאורבני יותר ויותר, ערים מסוימות חוות הגירה שלילית מאסיבית וירידה בכמות האוכלוסיה, במה שמכונה תופעת “הערים המתכווצות” (Shrinking Cities).²

ההגירה השלילית ממרכזי הערים אינה תופעה חדשה (כך למשל תל אביב איבדה כרבע מאוכלוסייתה משנות ה-60 עד לשנות ה-80), אך בעשור האחרון כיון אליה מחדש אור הזרקורים. בארצות הברית נחקרת התופעה בעיקר בערים לאורך “רצועת החלודה” (Rust Belt), אזור שהתאפיין בעבר בתעשיות כבדות, לרבות תעשיית הרכב, והושפע באופן ניכר מתהליכי דה-תיעוש וממעבר של ייצור למדינות מתפתחות. לתהליכים אלו היתה השפעה דמוגרפית ברורה: אוכלוסייתה של דטרויט, לדוגמה, צנחה ביותר מ-60 אחוזים מ-1.8 מיליון איש שנת 1950 ל-710 אלף איש בשנת 2010. אוכלוסייתה של פיטסבורג צנחה ב-55% באותן שנים ושל קליבלד ב-56%. אולם לתהליכים אלו היתה גם השפעה מרחבית: ההגירה השלילית הותירה אזורים שלמים רקים והפכה את העיר ממערכת כוללת למרחב מטולא (“patchwork urbanism”).³ לפי ברנט ראיין, שחקר את התופעה, לתכנון העירוני המסורתי קשה להשלים עם האופי הבלתי רציף של הערים המתכווצות. לא רק שגישות תכנוניות עכשוויות כמו הניו אורבניזם או ה- landscape urbanismדורשות מגרשים גדולים ורציפים כדי לממש את רעיונותיהן, הן גם רגילות לתפוס את העיר כיישות שלמה ורציפה.

כפרים מתרוקנים ביוון, בית ספר שעומד שומם, הערים והכפרים המתכווצים הם בעיה במדינות רבות באירופה (צילום: טלי חתוקה)

מחסור במשאבים ובשטחים פתוחים

בעוד הדיון סביב המחסור במגורים ובקורת גג הינו דיון דומיננטי, בעיקר (אך לא רק) במדינות מתפתחות, מתקיים לצידו דיון נוסף הסובב סביב מחסור אחר – מחסור במשאבים, אנרגיה ושטחים פתוחים. דיון זו נמצא בבסיסן של פרדיגמות עכשוויות בתכנון מגורים, כמו מודל העיר הקומפקטית שנסקר באחת הרשימות הקודמות, ושעיקרו קריאה לציפוף המרקם העירונית עירוני כחלופה להתפשטות כלפי חוץ.  פרדיגמה זו, שכמעט ולא מאותגרת בשיח התכנוני, באה לידי ביטוי במסמכי מדיניות רבים, כמו לדוגמה בתמ”א 35 (תכנית מתאר ארצית משולבת לבנייה, לפיתוח ולשימור), הקוראת לכוון את עיקר הפיתוח למרקמים עירוניים וצמודי דופן, על מנת לאזן בין צרכי הפיתוח לבין השמירה על שטחים פתוחים ועל ערכי טבע, חקלאות, נוף ומורשת.

מגורים כזירה למשא ומתן, התנגדות ואזרחות

התפתחויות בשיח התיאורטי של תחום המגורים קושרות בין מגורים למושגים כמו התנגדות ואזרחות. ארג’ואן אפדוראי, לדוגמה, מאתגר את ההגדרות המסורתיות של הבית כמרחב פרטי והעיר כמרחב ציבורי. עבור רבים מתושבי מומבאי, הוא טוען, הבית משויך לאזורים עניים ובלתי יציבים בעוד העבודה משויכת לאזורים צפויים ויציבים. בכך מאתגר אפדוראי את התפיסה המסורתית של הבית כיציב, מוכר ופרטי, ושל העיר כהיפוכו הגמור. במהלך נוסף פונה אפדוראי להתבונן בדרי הרחוב, שאינם מתגוררים בהכרח אך ורק במרחב הציבורי, קרי הרחוב, אלא בחללי ביניים שונים בין המדרכה לבניין, על גגות או מרפסות, כאשר חפציהם האישיים נשמרים בחנויות או קיוסקים. חללי ביניים אלו יוצרים ספקטרום רחב של מגורים, כשהשגת מגורים הינה תוצר של משא ומתן. בקצה הספקטרום, נוצרת זהות בין הגוף לבית: עבור חסרי הכל, בית מוגדר כמקום בו ניתן לישון, גם אם מדובר במרחב ציבורי או בשפת המדרכה. השינה מסמלת הפוגה מתלאות היום-יום, וגם אם היא מתרחשת במרחב הציבורי היא משמשת ככלי להירגעות עבור אלו שעבורם הבית היחיד הוא גופם.

באופן המדגיש את הקשר בין מגורים לאזרחות, נזאר אלסייד ואנניה רוי בוחנים צורות אזרחות שונות תוך התמקדות בשלושה סוגים של סביבות מגורים: המובלעת הסגורה, הפלישה המוסדרת, והמחנה.⁴. בסביבות מגורים של מובלעות סגורות, הנוף העירוני של גדרות וקירות מצביע על טריטוריאליזציה של האזרחות. מאפיין מפתח של תהליכים אלו הוא ההקמה של מתחמים מגודרים הנמשלים על ידי גופים פרטיים, בהם האזרחות מותנית והחופש ניתן רק לדיירים. בסביבות מגורים של פלישות מוסדרות, אחוז נכבד מסביבות המגורים בדרום הגלובלי, נוצרת משילות אלטרנטיבית לזו של המדינה, וקבוצות דתיות או צבאיות לא רק מכריזות על סביבות אלו כעל “מדינה בתוך מדינה” אלא גם מעניקות שירותים כגון חינוך ובריאות ובכך מחליפות את השלטון המרכזי. בסביבות מגורים של מחנות, הסדר הרגיל מושעה. זהו מרחב בו בו המצב הקבוע הוא מצב חירום, והיוצא מן הכלל הופך לכלל ולסידור מרחבי קבוע. אלסייד ורוי טוענים כי המחנה הוא מרחב פוסט-עירוני, שמציב סימן שאלה על היחסים בין ערים ואזרחות, והריבונות בו חורגת מגבולות מדינת הלאום ויוצרת אזורים משוללים חוק.

אושר ו-well-being

הגדרת המחסור כבעיה המרכזית של  תחום המגורים מקבעת את השדה בפרדיגמה הפוזיטיביסטית-כמותנית: הרי אם הבעיה היא פוזיטיסיסטית-כמותית (קרי מחסור ביחידות דיור), מדוע שהפיתרון לא יהיה פוזיטיביסטי-כמותי (כמו הגדלת ההיצע ושחרור חסמים ביורוקרטיים וטכניים)? בשנים האחרונות מנסים חוקרים למסגר מחדש את הבעיה ולדבר על מגורים ומדיניות מגורים במונחים איכותניים כמו אושר, איכות חיים ושלומות (well-being). דיוויד קלאפאם, למשל, מבקש לבדוק האם ובאיזה אופן האושר וה-well being של הפרט יכולים להוות מטרה עבור מדיניות מגורים.⁵. תפיסה זו מבוססת על גוף מחקרי שהתפתח בשנים האחרונות ומצביע על הפערים בין עושרן של מדינות לבין האושר (או חוסר האושר) של תושביהן. ⁶ קלאפאם מבקש לחבר בין הדיון סביב האושר למדיניות מגורים, על בסיס ההנחה כי כי באמצעות מגורים יכולים יחידים ומשקי בית לחוות אושר ו-well-being באמצעות השגה של אורח חיים נבחר וחוויה של זהות חיובית והערכה עצמית. כדי לגשר על הפער בין מדיניות המגורים (הקונקרקטית) לחוויית האושר (הסוביקטיבית) מזהה קלאפאם ארבעה היבטים מרכזיים שיכולים להיות מתורגמים למדיניות מגורים: תחושה של שליטה בנסיבות המגורים הפרטיות וביכולת להשיג שאיפות אישיות, זהות חיובית והערכה עצמית, תמיכה חברתית, דגש על חוסר שוויון ועל התפיסה של חוסר שוויון בקרב הדיירים.

ייבוא ושכפול של טיפולוגיות מגורים

הסוגיה האחרונה שאני רוצה להעלות כאן, כסיכום לסדרת הרשימות על תכנון וחקר מגורים, היא אחת הבולטות בשדה התכנון הישראלי: השכפול של דפוסי תכנון קבועים בתכנון סביבות מגורים, הבאים לידי ביטוי ברמת השכונה, המבנה והדירה. יש לומר: החזרתיות של טיפולוגיות המגורים אינה מאפיינת אך ורק את הנוף הישראלי. המסורת של התכנון הרציונלי התפתחה לכדי שתי טיפולוגיות שכיחות של סביבות מגורים החוזרות על עצמן במדינות רבות ברחבי העולם. הראשונה, טיפולוגיית ה”מגדל בפארק” נולדה מתוך האדריכלות המודרניסטית ובייחוד מתוך רעיונותיו של לה קורבוזיה. השנייה, טיפולוגיית בית המגורים צמוד הקרקע, התפתחה מתוך המודל הפרברי האנגלו-סכסי. השיח הביקורתי יוצא נגד “חוסר האותנטיות” של המרחבים העירוניים (Zukin), ומבקר את הייבוא של טיפולוגיות בינוי מהקשר אחד לשני, אולם ההשתרשות שלהן, בעולם ובישראל, מדגימה את האופן בו הן כבר מתקבלות כ”טבעיות” ו”נכונות” בקרב מתכננים, אדריכלים, יזמים ודיירים.

שכפול טיפולוגיות מגורים, מודל “מגדל בפארק”, ראשון לציון (צילום: משה מילנר, ארכיון לעם)

שכפול טיפולוגיות מגורים, מודל “מגדל בפארק”, ראשון לציון (צילום: משה מילנר, ארכיון לעם)

ההבנה הזו מעלה שאלות רבות: כיצד מתרחשת ההבניה והשכפול של טיפולוגיות מגורים מסוימות – ולא אחרות? כיצד ניתן – והאם כלל צריך – לשבור את “חוקי המשחק” ולהטמיע טיפולוגיות חדשות במערכת התכנון? אלו טיפולוגיות נעדרות משדה התכנון הישראלי? האם ניתן ל”ייבא” טיפולוגיות מגורים לקונטקסט אחר והאם הן מקבלות פרשנות ושימוש אחרים בהקשר החדש? והאם קיים קשר (ומהו טיבו) בין התכנון הפנימי של טיפולוגיית המגורים לבין הצבתה במרחב והמורפולוגיה של סביבת המגורים?

** סדרת הרשימות מבוססת על סקירת ספרות, שבוצעה כמחקר גישוש ראשוני במסגרת עבודת דוקטורט בשנת 2012, במעבדה לעיצוב עירוני, בחוג לגאוגרפיה וסביבת האדם, באוניברסיטת תל אביב.  להרחבה:

רוני בר, 2011. קהילות מגודרות ללא גדרות: תכנון אורחות חיים בסביבות מגורים חדשות, המקרה של שכונת השמשוני במודיעין ושכונת תל ברוך צפון בתל אביב. עבודת גמר לקראת התואר “מוסמך אוניברסיטה” – MA, אוניברסיטת תל אביב

רוני בר, 2018. אי-ודאות, תכנון עירוני וערים בקונפליקט:ירושלים בתחילת המאה ה-21. עבודת גמר לקראת התואר “דוקטור לפילוסופיה” – PhD, אוניברסיטת תל אביב