לא רק שתעשיית החתונות הממוסחרת הפכה את טקס הנישואין למוצר צריכה יקר, אלא שהיא גם ניתקה אותו מהעיר ומהמסורת הקהילתית. אלה שחוגגים במרחב הציבורי מוכיחים שאפשר גם אחרת.
בקיץ האחרון אחת מחברות המעבדה התחתנה בתל אביב. החתונה לא נערכה באחד מאולמות האירועים בעיר, אלא בבית הכנסת הגדול ברחוב מונטיפיורי שם נערך הטקס ובבר ממול, ברחוב אלנבי, שם התקיימה המסיבה. האפשרות להגיע ברגל (לתל אביבים), ההתקהלות ברחוב, המגע הישיר עם עוברי אורח, החצייה של הכביש הסואן בדרך מבית הכנסת לבר- כל אלו שיוו לחתונה אופי עירוני.
באופן דומה, לפני מספר שנים ביקרתי בוואחקה שבמקסיקו. המפגש הראשון עם העיר היה פסטיבל חתונה שנערך לכבוד זוג אריסטוקרטי מתושבי המקום. ביציאה מהכנסייה, בכיכר העירונית, חיכו לחתן ולכלה תזמורת ורקדנים שפצחו במופע מרהיב שכלל ריקודים מסורתיים עם בובות ענקיות ותהלוכה בחוצות העיר. זו הייתה חוויה קסומה. להיות שותף לאירוע פרטי, להיחשף לחיי קהילה ומנהגי תרבות אחרים ולהתמזג לרגע עם משתתפי השמחה, לבושים בחליפות ושמלות ערב.
בשנים האחרונות חתונה הפכה למוצר צריכה נחשק ולסמל סטטוס, אירוע יוקרתי המכלה את מרבית חסכונותיהם של זוגות צעירים או הוריהם וחורג מהמשמעות הראשונית של ברית הנישואין. חלק ניכר מהחתונות נערכות מחוץ לעיר, לרוב במושבים או ישובים כפריים, במקרים רבים על קרקע בייעוד אחר ללא רישיון. פעם חתונות היו עניין פשוט, טקסים צנועים שהתקיימו במרחב השכונתי והזמינו את כל הקהילה לקחת חלק בשמחה. זו הייתה מסורת ותיקה שהתקיימה במשך שנים בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב והעניקה פרשנות עשירה לתפקידו של המרחב הציבורי בחיי הקהילה.
כיום, כקונטרה לתעשיית החתונות המסחריות, אפשר לזהות ניצנים של תופעה חדשה- חתונות קהילתיות המתקיימות בשוק, בגינה או ברחוב והופכות למסיבה שכונתית פתוחה שבכדרך אגב מציינת את חתונתם של בני הזוג. תופעה נוספת המעניקה פרשנות אחרת לטקס החתונה ולתפקיד המרחב הציבורי מקבלת ביטוי בדמות מסעות חתונה נוצריים של קהילות המהגרים בארץ. בגן הפעמון בירושלים או בגן הלאומי ברמת גן, אפשר להבחין בתהלוכות צבעוניות וססגוניות המביאות בברית הנישואין מספר גדול יחסית של זוגות ומציגות חגיגה קהילתית המדגישה את הקבוצה על פני הפרט.
חתונה המתרחשת ברחוב, בכיכר, בפארק או בגינה מובילה לטשטוש הגבול בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי, מבטלת את ההפרדה בין משפחה ומכרים לבין תושבים ועוברי אורח, ומייצרת חגיגה עירונית לכל דבר. עוברי אורח יכולים לבחור אם לצפות מהצד או להעמיס צלחת מלאה כל טוב ולפצוח בריקודים. גם אם אין מדובר בקהילה מוגדרת, בה כולם מכירם את כולם, אירוע מסוג זה מגדיל את מנעד הפעילויות המתקיימות במרחב הציבורי והופך אותו למעניין, מגוון ופתוח. נכון, פורמלית, לקיומו של אירוע גדול נדרשת סדרה של אישורים מהעירייה וגורמי ביטחון, שנחתמים רק בבוקר האירוע עצמו. הרציונל ברור: המרחב הציבורי שייך לכולם ולכן אדם פרטי לא יכול להפקיע על דעת עצמו חלק ממנו, גם אם רק למספר שעות. נכון גם שלעיתים תקנות אלו נעקפות על ידי חברות בת של העירייה עצמה, הסוגרות שטח ציבורי לטובת אירוע פרטי. מקרים אלו מדגישים את הכוח הכלכלי בהבנייה של המרחב הציבורי.
המעבר מאירוע צנוע המתרחש בתוך הקהילה לאירוע גרנדיוזי המתרחש באולמות או במרחבים מנותקים, משקף שינויים רחבים יותר, כלכליים, פוליטיים וחברתיים, הקשורים גם לעלייה ברמת החיים, תרבות צריכה מפותחת, ניידות גבוהה והתפתחות טכנולוגית מואצת. הפיכת החתונה מטקס אינטימי הקושר בברית שני אנשים לתעשייה שמגלגלת מיליונים נוגעת גם לממד הקונקרטי והסימבולי של המרחב הציבורי ומחזקת את ההפרדה ההולכת וגדלה בין פרטי לציבורי, בין הקהילה למקום, בין אנשים לאנשים. אולי הגיעה העת שזוגות צעירים יתפכחו ויחליטו להשקיע את המשאבים שלהם במקום חשוב יותר.
לקריאה נוספת:
– “ברחובות שלנו היה קסם מיוחד“, מאת יוברט לו-יון