לצאת לרחוב כדי להילחם על תפיסת העולם

ההמונים שצועדים ברחבי ערי אירופה ומתאספים בכיכרות מזכירים לנו כי המרחב הציבורי הוא עדיין הזירה המשמעותית עבור האזרח והשלטון בשמירה ועיצוב הסדר יום המרחבי והפוליטי.

המאבק על השיח לאחר מעשה אלים הוא חלק מטקס של קבוצה מותקפת בניסיון להגן על עצמה ולשמור על הסדר. ההתקהלות בכיכר הרפובליקה בפריז בתגובה לאירועי הטרור בעיר (צילום:Olivier Ortelpa, אתר Wikicommons)

בתחילת השבוע יצאו המונים לרחובות פריז, וצעדו יחדיו ברחבי העיר. ההתקהלות בכיכר הרפובליקה בעלת המשמעות ההיסטורית והאיקונית יצרה דימויים תקשורתיים שהדהדו ברחבי העולם. הפגנות ותהלוכות הזדהות התקיימו גם בלונדון, וינה, דבלין, ברלין וערים נוספות ברחבי אירופה. התגובה לפיגועים בבירת צרפת אינה ייחודית. כמה חודשים קודם מופעים דומים התקיימו בערי ארצות הברית, מפרגסון ועד ניו יורק, במטרה למחות נגד טרגדיה ואי שוויון ביחס המשטרה לאוכלוסייה האפרו-אמריקאית.

ההתכנסות, הצעדות, האחדות, ומעל הכל המאבק על השיח לאחר מעשה אלים אינם יוצאי דופן. אלו הם חלק מטקסים של קבוצה מותקפת בניסיון להגן על עצמה ולשמור על הסדר לאחר התרחשותו של רגע אלים. טקסים אלו מתרחשים במרחב הציבורי, ומקיימים עימו קשרי גומלין מורכבים. המרחב מספק הזדמנות לשאת ולתת, להתעמת, ומשפיע על צורת ההפגנה.

“מקומות מקבלים משמעות סימבולית… וכאשר משהו קורה באותם המקומות, להיות שם, להיות עד,  אלו דברים שמשמעותיים לאנשים. הם רוצים להרגיש את הסימון של המקום והחוויה בהיסטוריה”, טוען ד”ר דון מיטשל (Mitchell) מאוניברסיטת  סירקיוז. מיטשל מציין כי למרות שבשנים האחרונות  תנועות חברתיות מפיצות מידע בקצב חסר תקדים, אין זה תחליף להפגנה ציבורית. “הנראות שאפשרית בטוויטר היא שונה מאוד מזו שאפשרית כשאתה יוצא לרחוב או לפארק”, הוא אומר. “התקשורת שמתרחשת בטוויטר היא הרבה יותר אינסטרומנטלית, אבל פשוט להיות במרחב זה יותר אפקטיבי. אתה מרגיש חלק ממשהו. אנשים מרגישים את זה”.

הקשר המובהק הזה שבין אלימות ועיר, והיחסים המורכבים שבין המרחב הציבורי לבין האירוע האלים וההתגברות עליו עמדו במוקד של הספר “רגעי תיקון” (שיצא לאור ב-2008). הספר עסק במה שמחוללת האלימות הפוליטית ובמה שהיא מעוררת אותנו להיות ולעשות. הקטע הבא מובא מן הספר, לאור הרלבנטיות שלו לימים אלימים אלו:

החלל משפיע ומספק את המדיום, האמצעי, התנופה וקנה המידה של האירוע. ההתקהלות בכיכר הרפובליקה בפריז בתגובה לאירועי הטרור בעיר (צילום: Keno Photography – Kenan Šabanović אתר flickr)

“באיזה אופן האלימות משפיעה על תפיסת עולם, מוביליות חברתית וטקסים חברתיים? מה ההשפעה של מעשה אלימות על מקום ועל תפיסה של מקום? מהו השינוי שהוא מחולל? האם מעשי אלימות הם בהכרח רע שיש למגרו? שאלות אלו מחייבות התבוננות בתכונות של המעשה האלים שהופכות אותו לאמצעי חשוב בשינוי של סביבות חברתיות ובעיצוב של מסר אידיאולוגי בפני קהל ציבורי. במהותו המעשה האלים אינו אידיוסינקרטי או קפריזי ופתאומי אלא מעוגן בהקשר היסטורי ובתנאים פוליטיים מסוימים. לפיכך, אף שהוא נראה לעתים חסר תועלת, הוא אינו חסר משמעות למבצע, לנפגע ולצופה בו. משמעותו נגזרת משני מאפיינים בולטים: הראשון הוא איכויותיו כמופע (Performance). במילים פשוטות, מעשה אלימות ללא קהל ישאיר מתים וייטע הרס בזירה, אבל ייעדר משמעות חברתית, שכן האפקטיביות של מעשה האלימות מושפעת מהאופן שבו מבוימים ונצפים הכוח והלגיטימיות של התוקף, יותר מאשר התוצאה של האקט הפיזי עצמו. גם לחלל הפיזי שבו מתקיים המעשה האלים יש חשיבות רבה. החלל משפיע ומספק את המדיום, האמצעי, התנופה וקנה המידה של האירוע. כך למשל התרחשותו של מעשה אלים במחסום צבאי, בחצר אחורית של עיר או במרכז עירוני חשוב תשפיע במידה שונה על הנראות, ובהתאם לכך על משמעותו החברתית.

אלימות פוליטית פוגעת בסדר ובסמכות של משטר ואזרחים, ואלו בתגובה מכוננים את עקרון הסדר והתיקון. ההתקהלות בכיכר הרפובליקה בפריז בתגובה לאירועי הטרור בעיר (צילום: Gwenael Piaser אתר flickr)

לחלל הפיזי מתוסף המדיום המתווך של כלי התקשורת, המעביר ומציג את האירוע למספר רב של צופים כמידע וכבידור. במובן זה מלחמות אינן מסתכמות רק במעשי האלימות והפגיעות הפיזיות אלא הן מופעים שמתקיימים מעבר למקום ההתרחשות של האירוע ומעבירות מסרים גם לאנשים שאינם נוכחים בהן. מאפיין חשוב נוסף של מעשה האלימות הוא איכויותיו היצירתיות: טרם התממשותו, המעשה צריך להיות מדומיין. במילים אחרות, אלימות היא מצב מדומיין שהמטרה במימושו היא להציג את התפיסה של הקבוצה היוזמת כלגיטימית יותר מתפיסתה של הקבוצה היריבה. מפרספקטיבה זו אלימות אינה רק אמצעי לפתור קונפליקטים על טריטוריה אלא גם משאב של יצירה ובנייה של תפיסות עולם, של אישוש אמת של קבוצה אחת על פני תפיסה של קבוצה מתחרה, עם כל ההיבטים החברתיים והכלכליים הקשורים בכך.

על בסיס האמור לעיל ננסה להבין את העיקרון הבא: אלימות פוליטית פוגעת בסדר ובסמכות של משטר ואזרחים, ואלו בתגובה מכוננים את עקרון הסדר והתיקון (הממשי והסימבולי).

התיקון יכול להחזיר דבר למצבו הקודם, אך הוא גם מתייחס לדימוי אידיאלי שנמצא מעבר למצב הקונקרטי. מפגן הזדהות בברלין עם נפגעי אירועי הטרור בפריז (צילום: Michael אתר flickr)

על פי ההגדרה המילונית, תיקון פירושו החזרת דבר למצב תקין ושלם, וכן שיפור, השבחה ושינוי לטובה. התיקון יכול להחזיר דבר למצבו הקודם, אך הוא גם מתייחס לדימוי אידיאלי שנמצא מעבר למצב הקונקרטי. בהקשר עירוני, רגע האיחוד של ברלין למשל סייע לכונן את שני מיני התיקונים, היומיומי (הפלת החומה וחיבור העיר) והאוטופי (הצגת ברלין כעיר-עולם בגרמניה המאוחדת). דוגמה נוספת לכינונם של שני סוגי התיקון בה בעת היא ההתנגשות הפיזית במגדלי התאומים וסדרת תגובות התיקון באתר שבאו אחריה: השבת הסדר על כנו (קידוש השִגרה) והתחרות בין אדריכלים על הקמתם של המגדלים מחדש כסמל של כוח ושל מרחב אידיאלי. הרולד גרפינקל (Garfinkel) הצביע על התופעה של סטייה שמיד אחריה בא תיקון וקבע שיחידים קוראים את המציאות בתהליך פרשני-הכרתי מתוך הנחות מוסכמות על מציאות עליונה של סדר, שכאשר הוא מופר מופעלות סנקציות. כך מַבנה הסובייקט את התחושה שיש סדר חברתי שמאפשר לו לפעול ומנרמל כל גירוי חושי, כאוטי או מקרי לכלל תופעה מסודרת. מפרספקטיבה זו התיקון בכלים פורמליים ובלתי פורמליים מסדיר את הרגע האלים (ההתרחשות) והופך אותו למציאות ברורה מבחינה קוגניטיבית.

ההכרה של הקולקטיב הנפגע, הצופה ברגע האלים, יוצרת הזדמנות לשינוי או לתיקון חברתי מצד הנפגעים. מצעד בעיר רואן, נורמנדי, בתגובה לאירועי הטרור בפריז (צילום: Frédéric BISSON אתר flickr)

כאמור, הרגע האלים, לפחות מהפרספקטיבה של הפוגעים, הוא קריאה לשינוי של תפיסת עולם, לערעור על סדר קיים. ההכרה של הקולקטיב הנפגע, הצופה ברגע האלים, יוצרת הזדמנות לשינוי או לתיקון חברתי מצד הנפגעים. כלומר לאחר האירוע הקולקטיב המצוי במשטר הקיים (שאינו מערער על גבולותיו) ישאף לחזור למצב של תיקון הגבולות הממשיים והשיחניים של החברה, למצב של סטטוס קוו. אין הוא יכול להשאיר את מערך גבולות הסדר החברתי פתוח או מעורער, אלא הוא חייב לכונן אותם מחדש מתוך התייחסות לשינוי ביחסי הכוח. כמו למעשה האלימות, גם לתיקון איכויות של מופע שמעניקות לו את משמעותו ואת חשיבותו החברתית. לכן הוא מתקיים בדרך כלל בזיקה לחלל שבו התרחש המעשה האלים, המשמש אמצעי וסמל. כמו המעשה האלים גם התיקון צריך להיות מדומיין כדי להתרחש. כשם שקבוצות אינן מתקיפות יום אחד באופן מקרי אלא פועלות בתוך מערך חברתי היסטורי, כך גם במקרה של תיקון: גם אם הוא נראה ספונטני, משמעותו אינה אקראית, שכן הנפגעים (הקורבנות והצופים) נלחמים מן הזיכרון על הזיכרון של הסדר, של האמת ושל תפיסת עולמם שנפגעו. מפרספקטיבה זו התיקון, כמו האלימות, הוא משאב של יצירה ובנייה של תפיסות עולם, של אישוש האמת של קבוצה אחת על פני האמת של הקבוצה המתחרה. לפיכך מעשה האלימות ומעשה התיקון, כצורה של משא ומתן על תפיסת עולם, שזורים אפוא זה בזה באופן שלא ניתן להפרידם.

התיקון יכול להיעשות כאשר הקולקטיב מגיב לגבולות החדשים שעיצב האירוע. ההמונים יצאו לרחובות גם בהמבורג בעקבות אירועי הטרור בפריז (צילום: Konrad Lembcke אתר flickr)

התיקון על ביטוייו השונים יכול להיעשות באופן פורמלי באמצעות הסמכות (קרי המדינה) המהדקת את הגבולות הממשיים (סגר, התקפה, מלחמה) ואת גבולות השיח של הקבוצה ובכך מייצרת לכידות ברורה של אנחנו מול הם. דרך אחרת היא כשהקולקטיב או קבוצות בתוכו מתקנים את עצמם ביחס למצב הנתון ומגיבים לגבולות החדשים שעיצב האירוע. דרך שלישית יכולה להיות שיתוף פעולה בין המדינה לתושבים בייזום התיקון ובמימושו.

השפעתו של הרגע על כל מרחבי הייצוג (היומיומי, הפיזי והמדומיין) בו-בזמן והיותו זרז לתיקונים פיזיים ושיחיים יוצרים יחסי השתקפות בין רגע התיקון מצד אחד ובין המרחב הפיזי שבו התקיים האירוע מצד אחר. יחסי ההשתקפות מעצבים ומכילים בה בעת את הקולקטיב ואת המקום, כשהמקום הוא בעל תפקיד ראשי ברגע התיקון כייצוג מידי שניתן לצריכה או להחלפה חומרית וסמלית. לתיקון באתר מתלווים לעתים ממדים מיתיים של קדושה המיוחסים לנפגעים ולמקום, אולם חשוב לציין שלעתים קרובות לא מדובר בתיקון יחיד אלא בשרשרת של רגעים שמולידים זה את זה. כך למשל רצח רבין הוביל לתיקונים רבים במקום ומחוצה לו, ספונטניים (אנדרטאות מאולתרות, התכנסויות) ומוזמנים (מצבות, טקסים). במובן זה האירוע האלים הוא נקודה אוטונומית בזמן, אבל גם חלק משרשרת של תיקונים שמגיבים אליו. “

לקריאה נוספת:

– “כיכר העיר הומה, ואלימה“, מאת ענבל גילה

– “כשהמלחמה מגיעה לעיר“, מאת טלי חתוקה

– “כשהחיים סוטים ממסלולם“, מאת רוני בר

– “העיר כמחנה צבאי“, מאת שרון אשל

– “הישרדות במרחב הציבורי“, מאת ענבל קידר