בין מעוז אביב לשכונה ד’ – ההצלחות והכישלונות של פרויקט השיכון מעוררים שאלות על הקשר בין הרעיונות והשפה האדריכלית המודרניסטיים לבין היישום שלהם והתאמתו לשינויים עם הזמן. שיחה עם אדריכל ניקי דוידוב.
שכונת שיכונים שהיא סיפור הצלחה. מעוז אביב, תל אביב (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
החל משנות השישים נהוג לחבוט בסדר היום האדריכלי המודרניסטי, להעמיד את סביבות השיכונים למשפט, כפי שעשתה אליס קולמן בספרה המפורסם Utopia On Trial. הספר של קולמן, שיצא לאור בשנות השמונים, מעלה שאלות רבות ונדמה שנסחף לביקורת משולחת כל רסן בסדר היום התכנוני אדריכלי של שנות החמישים והשישים בבריטניה בפרט וברחבי העולם בכלל.
לאחרונה יצא לי לבקר בסביבת שיכונים מוצלחת בעיר בוסטון. השכונה, על בניינה המנוכרים וחסרי הקישוטיות, אהובה על תושביה מה שניכר בטיפוח של הבניינים והשטחים המשותפים. אך לא רק בעיר בוסטון הרחוקה, גם בישראל. השכונות מעוז אביב ורמת אביב הירוקה, הן דוגמאות לשכונות שיכון פשוטות המצליחות לספק סביבה מצוינת לתושבים, יש שיאמרו אידילית. אז מתי פרויקט שכונתי המבוסס על הרעיונות והשפה המודרניסטית של שנות החמישים הצליח? מתי הוא נכשל? פניתי לידידי האדריכל והמתכנן ניקי דווידוב ושוחחנו על כך. אז הנה עיקרי השיחה.
להרכב האוכלוסיה בכל שכונה השפעה עצומה במיוחד על הדימוי שלה. שכונת יד התשעה, הרצליה (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
“כל שכונה חדשה כוללת מגורים, בתי ספר, מרכז מסחרי ושטחי פנאי. על פני ציר הזמן מתחוללים שינויים תפיסתיים ביחס לכל אחד ממרכיבים אלה בנפרד”, מסביר ניקי. “מרכיב מהותי הוא העלייה המשמעותית ברווחת המגורים, מתוך כך גודל הדירות בשיכונים לא ענה לרווחת המגורים השכיחה פחות מעשרים שנים לאחר הקמתם. לשינויים אלה השפעה תלויה על כל אחד מן המרכיבים השונים בשכונה. אולם השפעה זו אינה חופפת בין מקום למקום”.
טלי: אתה יכול להסביר?
ניקי: “אם נסתכל על השיכונים בשכנות החמישים לא נמצא הבדלים משמעותיים ברווחת המגורים. לכן להרכב של האוכלוסייה בכל שכונה השפעה עצומה במיוחד על הדימוי שלה ולכך השפעה ארוכת טווח, כמו למשל במקרה של רמת אביב מול יד אליהו. אין ספק כי סביבות השיכונים שאוכלסו על ידי דיירים ממעמד סוציו-אקונומי ורקע תרבותי שונים נראו אחרת. זה בא לידי ביטוי לא רק בתחזוקת הבניינים והחצרות, אלה גם בשירותים הנלווים- חינוך ומסחר. דיירים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר יכלו גם לממש את האמצעים החוקיים (הרחבות דיור) לצורך התאמת רווחת המגורים. כל אלה הביאו דור שני של דיירים ממעמד דומה, בינוני-גבוה, ולעיתים בעקבות המיתוג אף גבוה יותר. לעומתם, שכונות שאוכלסו על ידי דיירים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך לא יכלו לממש את האמצעים החוקיים שניתנו להם ומתוך כך חלה הדרדרות של השכונה בכל ההיבטים. הדרדרות שמקבלת תנופה נוספת עם האכלוס של הדור השני, המגיע לשכונה לא מתוך בחירה אלא מתוך הכרח (כלכלי). היבט נוסף שהוא בעל משמעות הוא משך השהות של הדיירים בשכונה. אוכלוסיית מעבר באה לידי ביטוי לא רק בתחזוקת הבניינים והחצרות אלא גם בהרגלי הצריכה. בקצוות הסקאלה נמצאות השכונות בהן התחוללה הדרדרות בלתי הפיכה, ומתחילה צמיחה חדשה עם כללי משחק חדשים – ג’נטריפיקציה”.
מרכז מסחרי שכונתי שעובד נפלא. מרכז טאגור בשכונת רמת אביב, תל אביב (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
טלי: ומה לגבי המרכזים המסחריים? איך הם מושפעים מהדינמיקה הזו? המרכזים החד קומתיים שלעיתים עובדים נפלא, כמו למשל מרכז טאגור ברמת אביב, ולעיתים הם כישלון חרוץ, כמו ברבות מערי הפיתוח שם רואים חנויות סגורות ובניינים שוממים.
ניקי: “זו כבר שאלה טיפה שונה. כפי שאני רואה את זה, קיימים שני מדדים בסיסיים להבטחת ההצלחה של מרכז מסחרי- מסה קריטית של משתמשים וכח הקנייה שלהם. אולם בבחינת השתנות מצבם של המרכזים המסחריים יש לתת את הדעת על מספר מרכיבים כלליים משמעותיים, שאינם תלויים בשכונה הספציפית. דבר ראשון, הרגלי הצריכה, שבניגוד למגורים, נתונים לבחירה יומיומית מרצון, והם יכולים להשתנות בין סמיכות למגורים, למקום העבודה, בדרך או ביצוע נפרד. דבר שני, הרגלי הצריכה ורמות הצריכה, הן מבחינת התדירות, הן מבחינת ההוצאה והן מבחינת הרמה, בכל אחד מענפי הצריכה. דבר שלישי ואחרון, השתנות של הרגלי הצריכה לאורך ציר הזמן- מחנויות מקומיות לחנויות כל בו ולמרכזי קניות. פה למעמד של התושבים יש השפעה על סביבת הצריכה.
“אבל בהחלט קיימים מספר מרכיבים הנגזרים מהתכנון של המרכז המסחרי הספציפי. כך למשל השימושים במרכז והתמהיל בין צריכה לפנאי. עד שנות ה-60 בית קולנוע היה שכיח כמוקד פיזי ותפקודי. בציר הזמן סביבת הפנאי של בתי הקולנוע התחלפה בבתי קפה ומסעדות. בתי קולנוע במרכזים נסגרו ובמקרים רבים הפכו למטרד והשפיעו שלילית על מיתוגו. גם לבעלות יש השפעה על המרכזים המסחריים. מרכזים בבעלות אחת יכולים לנתב את התאמת ההיצע להשתנות הרגלי הצריכה ואפיוני אוכלוסיית השירות, מהלך זה בעייתי הרבה יותר במרכזים מסחריים המבוססים על בעלות פרטית”.
מסה קריטית של משתמשים וכוח הקנייה שלהם הם המדדים הבסיסיים להצלחת המרכז המסחרי. מרכז מסחרי נטוש ביד אליהו, תל אביב (צילום: יואב לרמן, אתר flickr)
השימושים במרכז המסחרי והתמהיל בין צריכה לפנאי משפיעים על סיכויו של המרכז המסחרי הספציפי לשרוד לאורך זמן. מרכז מסחרי בבאר שבע (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
טלי: מה המשמעות של דברים אלו? מטריד אותי ההשלכות של הדברים. האם שיכונים כטיפולוגיה אינה מתאימה למעמד סוציו אקונומי נמוך? יש בזה משהו מאוד מתנשא. כיוון אחר יכול להיות שאנו חייבים לקדם סביבות יותר הטרוגניות, לא כך?
ניקי: “מגוון של יחידות מגורים, הן מבחינת הגודל והן מבחינת האחזקה (בעלות ושכירות), הוא ערובה לקיימות של מקום לאורך זמן. התאמתם של השיכונים להשתנויות בציר הזמן איננה תכנונית (למעט במקרה של השיכונים בבנייה מתועשת) אלא פוליטית-כלכלית. יצירת אפשרויות תכנוניות להתאמה לצרכים אלה, מעניקה, בתנאים הנוכחיים, אפשרות מימוש רק לבעלי האמצעים. מי שאין ביכולתו לממש אפשרויות אלה, נשאר כלוא בד’ אמותיו, דבר שוודאי משפיע על שביעות הרצון שלו מהדירה ויש לכך השלכות על סביבת המגורים כולה. הרחבת המגורים בשכבות המוחלשות נעשית בדרך כלל באמצעים פיראטיים, ותופעה זו שכיחה ביותר בשכונות שיכונים צמודי קרקע, אין ספק שבבנייני שיכונים רבי דירות אפשרות זו מוגבלת ביותר”.
חשיבות תחזוקת הבניינים והחצרות. קרית גת (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
בסוף השיחה הזכיר לי ניקי דבר חשוב הנוגע לצניעות ויומרתם של האדריכלים והמתכננים לפתור את בעיות העולם.
“היומרה שלנו, כמתכננים פיזיים, לפתור בעיות על ידי שיפוץ חזיתות, מאפשרת לנו להתעלם מהבעיות שמאחורי החזיתות המשופצות ולדחוק אותן מתחת לשטיח. פתרון הבעיות, איננו תוצאה של תכנון פיזי, אלא מותנה במערך כלכלי תומך שהוא בתחום החלטה של עדיפויות המגזר הפוליטי”.
אז הנה, לקראת הבחירות והדיון הנמשך סביב הדיור, כדאי לזכור כי לפני הכל מדובר בתעדוף המבוסס על סדר יום פוליטי. תעדוף שמשפיע על כל אחד מאתנו.
כשאין גיוון טיפולוגי. רמלה (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
מי מטפל במרחבים הסמי-ציבוריים? רמלה (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
לקריאה נוספת:
– “האם לה קורבוזייה צדק?“, מאת טלי חתוקה
– “תל אביב, עיר לעשירים בלבד?“, מאת תהל בן יהודה וקסלר
– “צריך לחדש בהתחדשות עירונית“, מאת כרמל חנני
– “עתידו של הדיור הציבורי“, מאת טלי חתוקה
– “שיכון ציבורי אחר“, מאת אילה ניצב
– “פואטיקה של פינוי-בינוי“, מאת חן רוזנק