כסף, כסף ועוד כסף

James Andrachuk, Christos C. Bolos, Avi Forman, Marcus Addison Hooks (Eds.), Money, Perspecta (47), The MIT Press, 2014.

הגיליון של פרספקטה בנושא “כסף” (Money) הוא קריאת חובה לכל אדריכל ומתכנן. למעשה זו פעם ראשונה שבה דנים במעמדו העגום של האדריכל והמתכנן בעידן העכשווי תוך ניסיון אמיתי להבין לעומק את הסוגיה. כשקראתי את הגיליון התמלאתי תקווה שייקראו אותו רבים, אולי כך, חשבתי לעצמי, תתגבש בקרב הצעירים איזו קבוצה נועזת שתבקש לעשות שינוי בסדר יום הנוכחי.

הגיליון מתחיל בטענה שיש “פיל” בחדר. הוא יושב בפגישה עם כל לקוח, הוא משפיע על גובה המגדל והבחירה של חומרי הגמר שלו. מהסקיצה הכי קטנה עד לפרויקטים רחבי היקף, השדה התכנוני והאדריכלי הוא תוצר של הסביבה הכלכלית. ואולם, לרוע המזל, אף אחד לא מספר את זה לסטודנטים בלימודיהם. מלמדים סטודנטים לחשוב על רעיונות, חומרים צורות אבל לא לעסוק בתקציב הכלכלי של האובייקט. לעיתים קרובות גם העובדים במשרדים מנותקים מהעיסוק בסוגיות של כסף. פשוט לא מדברים על זה. זו נותרה הזירה הבלעדית של בעלי המשרדים הנמצאים בקשר עם הלקוח. ואולי בגלל ההיעדר הדיון בכסף וההתעלמות ממרכזיותו, ארכיטקטים אינם מקפידים על הנושא, שהרי הם ידועים לשמצה על חריגותיהם מתקציבי הבנייה.

כאשר כסף הוא מילה גסה, אין פלא שאדריכלים מתוגמלים באופן רע כל כך. מחקר של פיל ברנשטיין (Phil Bernstein) המוצג בפתח הגיליון משווה שכר של אדריכלים לזה של רופאים ועורכי דין בארה”ב. המספרים מדברים בעד עצמם. מדובר בהבדלים משמעותיים (למעשה עורכי דין ורופאים משתכרים כפול מאדריכלים) בכל שלב של הקריירה המקצועית שלהם.

המשימה: להתחיל לדבר על כסף (צילום: Spluch)

הגיליון כולל מאמרים שונים בנושא כמו גם ראיונות עם אדריכלים ידועים שם כמו למשל פיטר אייזנמן, פרנק גרי, רוברט סטרן ואחרים. מעניין להשוות בין הפרספקטיבות של אלה שלפחות בתיאוריה הצליחו למנף את העשייה שלהם לכסף. אך מעבר לראיונות עם הידוענים השאלה המעניינת ביותר שעולה בגיליון היא: למה? איך הגענו לכאן? על כך יש כמה גרסאות המפוזרות בין המאמרים בגיליון. בחרתי כמה מהן:

השאיפה של האדריכל לפרסום. מעין מסלול כיסופים פתטי, בו האדריכל רואה עצמו כמגלה עולם, כממציא. ככזה לכסף אין משמעות והוא יעבוד שעות נוספות רבות ללא תגמול בשם האמנות. המסלול האולטימטיבי לפי גישה זו הוא כדלהלן: לאמץ רעיונות תיאורטיים, לתרגם אותם לממשות פיזית, ל”קשט” ולחבר אותם לרעיונות אסתטיים. השלב החשוב הבא הוא להציג במומה בניו יורק, לבנות שניים שלושה בניינים. כל זאת עד ההפרכה של התיאוריה ופיתוח של תיאוריה חדשה ואובייקטים חדשים.

 עיסוק אובססיבי בדימויים. היום יותר מתמיד אומר אייזנמן לא צריך לבנות כדי לקבל הכרה ציבורית. ההדמיות של הבניינים או המרחבים הציבוריים חשובים כמו הבניינים עצמם. אנחנו חיים בתעשייה של הדמיות. כאשר אין חשיבות לממשי, אז גם לאחרים קשה לתגמל אותו.

רעיונות ומחשבות על קידום סדר יום חדש במעמד האדריכלים והמתכננים (צילום: מתוך הסרט The Fountainhead)

התפיסה של העבודה. אדריכלים לעיתים לא מאמינים שהם עובדים ואינם מזהים עצמם עם מעמד הפועלים. לכן אין להם ארגון עובדים וועד שיילחם על זכויותיהם. הם אינם הולכים לעבודה אלא ל”סטודיו”, הם אינן נותנים שירות, אלא “מעצבים”.  אמנם רובם יודעים שהם מעצבים מוצר אבל לא אוהבים לחשוב על עצמם כך. אנחנו לא תופסים עצמנו כחלק מהסקטור של נותני השירותים או חלק ממעמד הפועלים.

מה ניתן לעשות? להתחיל לחשוב על כסף, לחשוב משאבים, לחשוב שכר. לדבר על זה. להקים ארגון אשר חבריו מוכנים לקחת סיכונים, להילחם. ארכיטקטים צריכים להתפתח אל מעבר העיסוק ם בלייצר “דברים יפים”, לעסוק ב”חדשנות” ב”דבר הבא”. ארכיטקטורה ותכנון בנויים כל יצור מסיבי להמונים ולא רק למתי מעט.  והכי חשוב להתחיל לפתח שיח ביקורתי על הכוחות שמניעים את השדה הזה.

רק על ידי שינוי הסטטוס קוו, ניתן יהיה למצב את מעמדו של האדריכל והמתכנן אחרת. ובמצב הנוכחי יש גם הזדמנות. כפי שכותבת פגי דימר (Peggy Deamer) בעידן בו האחריות על העיצוב מוטל על האדריכלים והיישום מוטל על שחקנים רבים, יש גם הזדמנות לחשוב על מודלים חדשים של הפרקטיקה האדריכלית והתכנונית. זהו הזמן לחשוב איך אנחנו רוצים שהפרקטיקה תפעל, איך היא תתוגמל, כיצד היא תיראה? אלו שאלות רחבות הנוגעות גם למבנה החברתי הכלכלי והפוליטי של החברה. אחרי הכל, בכל העולם, זקוקים לאנשי מקצוע כדי לקדם את סדר היום בתחום הדיור והתעסוקה.