אפריקה, מעבר לפינה

ליאורה ביגון, 2014. יצירת דקר האימפריאלית: היסטוריה וארכיטקטורה. הוצאת אוניברסיטת בר-אילן. 209 עמודים.

המחקר על המרחב העירוני באפריקה נדיר למדי בזירה הישראלית. רוב הכתיבה התכנונית בעולם עוסקת באירופה ובארה”ב ובארץ הכתיבה והמחקר מתמקדים בזיקה של מה שנעשה במחוזותינו למתרחש במערב. המעט שנכתב על ה”דרום הגלובלי”, כמו למשל ניגריה או אתיופיה, עוסק במעורבות של אדריכלים ישראלים או יהודים שפעלו בארצות אלו. העיסוק במרחבים אלו, כפי שקובעת ליאורה ביגון בספרה יצירת דקר האימפריאלית: היסטוריה וארכיטקטורה, הוא בהרחבת ההקשר הלוקלי והמרחב משמש כתפאורה בלבד.

הספר של ביגון מתמקד בעיר דקר בסנגל, העיר שהייתה לבירת הפדרציה של אפריקה המערבית הצרפתית. ספרה של ביגון מתכתב עם קשת רחבה של דיסציפלינות, לרבות היסטוריה של הארכיטקטורה ומחקר פוסט-קולוניאלי. המתודולוגיה בה נקטה הכותבת נגזרת מתוך ניסיון להציג תמונה מקיפה של כלל השחקנים, בעזרת מקורות מידע מגוונים כגון ראיונות, מסמכים היסטוריים, תצלומים, שרטוטים ומפות – תוך מתן תשומת לב רבה להיבטים המרחביים והאסתטיים של התוצרים התכנוניים והאדריכליים שהנפיק השלטון הקולוניאלי בדקר.

מבנה הספר מלווה כרונולוגית, בשלושה פרקים, את תהליך יצירתה של דקר. הפרק הראשון של הספר מתמקד בתהליכי הקולוניזציה הראשונים לאחר הכיבוש הצרפתי באמצע המאה ה-19, במציאות המרחבית של בני הלבו האפריקאים של סנגל הטרום-קולוניאלית, ובהשתקת התנגדותם לשליטה הצרפתית. השלב הראשון בתהליך יצירתה של העיר הוא במהותו צבאי, ובהקשר זה נבחנים הן האובייקטים האדריכליים והן המודלים התכנוניים הראשונים של העיר.

דקר, מבט לכיוון צפון העיר (צילום, Jeff Attaway, אתר flickr)

הפרק השני חותם את התקופה הצבאית של דקר ומתמקד בתקופתה האזרחית וב”התברגנות” של העיר, זאת לצד תהליכי ההפרדה והסגרגציה בין האוכלוסייה האפריקאית לבין האירופאית, על רקע ובהצדקה “אובייקטיבית” של מגפת הדבר שפרצה בעיר באותה תקופה. ההפרדה יצרה גם שוני תכנוני-אדריכלי בין האזורים השונים בעיר, והולידה טיפוסים עיצוביים כמו הווילה עם הוורנדה ומבני הציבור שלבשו חזות ניאו-קלאסית. שפה עיצובית זו זכתה לכינוי “סגנון המנצח”, כמוצג בפרק השלישי בספר. עיצוב המרחב וייבוא טיפוסי בנייה אירופאים היו כלים בידי צרפת הקולוניאלית בתהליך האסימילציה שביקשה להנהיג, מתוך הרצון לחנך את האוכלוסייה האפריקאית המקומית לנטוש את אורח החיים המסורתי ולאמץ אורחות חיים מודרניים תוך כדי הפיכתם לאזרחים צרפתיים לכל עניין ודבר. מבני הציבור בעיר, כמו בית המושל הכללי, בית המשפט או בית העירייה – הם דוגמאות לנקודות ציון במרחב שהשתתפו בתהליך זה. ביגון מצביעה ומפרטת על הביטוי המרחבי שנולד עם שינוי דוקטרינת האסימילציה והחלפתה בדוקטרינת האסוציאציה, במסגרתה צרפת אמנם לא ויתרה על רצונה “לחנך” ו”לתרבת” את תושבי סנגל המקוריים – אך כבר לא התיימרה לקלוט אותם כאזרחים שווי זכויות.

“סגנון הבנייה המכונה “סן-לואיזיאני” של הסוחרים הצרפתים שהתישבו בדקר בסוף המאה התשע עשרה: אלו אימצו את המאפיינים הפורטוגלים של וורנדות, בלוסטרדות וגגות רעפים בהשראת העיר סן-לואי מצפון. החנות והמחסנים נמצאו בקומת הקרקע והקומה השנייה שימשה למגורים” (צילום: באדיבות ליאורה ביגון)

בהקשר זה ביגון מזכירה ואומרת ש”בניגוד למה שנהוג לחשוב על הארכיטקטורה הקולוניאלית, לא שעתקו הקולוניזטורים הצרפתים את הארכיטקטורה שהייתה מוכרת להם מבית באופן סתמי, שכן בשום מקום בפריז (או בלונדון או בבריסל) לא ניתן למצוא רבים מטיפוסי המבנים במערב אפריקה, בסנגל או בדקר”, וכך מדגישה את ההיבט הדיאלקטי והרב-ממדי בתהליך עיצוב המרחב העירוני של דקר, תהליך שהושפע ממגוון רחב של שחקנים ואינטרסים.

הספר מצליב מספר תחומי ידע כך שעניין יכול לבוא מצד כל מי שעוסק באדריכלות ותכנון עירוני, היסטוריה עירונית, גיאוגרפיה אנושית, לימודים קולוניאליים ואימפריאליים, חוקרי תרבות ופוסט-קולוניאליזם, היסטוריה מערבית מחוץ למערב ולימודי אסלאם והמזרח התיכון. מזווית מתודולוגית, המחקר של ביגון מעורר השראה באיכות הכמעט-אתנוגרפית שלו, האורגת יחדיו רשת של מקורות ראשוניים ומשניים משני צדי האוקיאנוס ומספר עבודות שדה. האספקט האחרון חשוב מאוד כי כמה ספרים שיצאו לאחרונה בעברית העוסקים באפריקה מזווית אדריכלית ותרבותית עושים זאת מהכורסא “בשלט רחוק”, ושאלת המפתח “כיצד התרבויות הילידיות הגיבו ליוזמות התכנוניות” נותרה על כן פתוחה ולכאורה בלתי רלוונטית. זה מביא אותנו גם לתפוש את דקר כמקרה-בוחן ברמה הסימבולית והמופשטת, של מעקב אחר עצם האינטראקציה בין מושגי תכנון וקונפיגורציות מערביות לבין אלו הילידיות – וכאן ההשפעות ההדדיות, הנעות בין סימביוזה ברמות שונות ובין איתגור, מחאה והתנגדות, מרתקות.

גגות דקר ממעוף הציפור (צילום: Jeff Attaway, אתר flickr)

דקר: מגורים, חוף, ואוקיאנוס (צילום: Jeff Attaway, אתר flickr)

הבחירה בעיר דקר מעניינת ולא ברורה מאליה. “סנגל קרובה אלינו הרבה יותר מאשר אמריקה”, אומרת ביגון, “אבל אני מאמינה שהשאלה אינה מרמזת אלא על הריחוק המנטאלי של המיינסטרים התכנוני בארץ מ’הדרום הגלובלי'”.

ביגון מספרת לנו, כי “קיימת הקבלה אפשרית בין המקרה של דקר, בו ייצור המרחב היה פרי מפגש של תרבות קולוניאלית מול אסלאמית, ובין המציאות הפוסט-קולוניאלית שנוצרה בישראל משני עברי הקו הירוק. אינני מתכוונת בהכרח כאן לטענות האופנתיות בדבר ‘קולוניאליזם’ שהתפשטו בקרב מדעני החברה בארץ, תמיד באשר למציאות כאן ללא כל השוואה מעמיקה לקולוניאליזם המודרני הקלאסי; אלא גם בהקשר ההומאני והרלוונטי אולי יותר של החוויה האישית – זה המעמעם כל מרחק גיאוגרפי. פעם טיילתי בנמל של דקר ונכנסתי לאחת הגלריות. למשמע מהיכן באתי בעלת המקום, אישה חייכנית ורבת חיות למרות רגלה התותבת, הובילה אותי מיד לירכתי החנות. שם היא ביקשה מכל אומניה – אורגים וחרשי מתכת, גלפי עץ ועובדי עור – להתייצב בשורה. אז היא נקבה לפי הסדר בקבוצה האתנית של כל אחד מהם: זה בן הוולוף, וההוא בּמבּרה, וזו לֶבּו וזה פוּלאני. ‘אז’, היא פנתה אלי בעיניים נוקבות, ‘מדוע בישראל אתם והפלסטינים אינכם יכולים לחיות יחדיו?’, אז באמת, עד כמה דקר יכולה להיות רחוקה?”.

“‘בית העבדים’ על האי גורה בתוך השטח המוניציפאלי של דקר בו רוכזו העבדים ערב חצייתם את האוקיאנוס האטלנטי. בעוד אדריכלות פרמננטית זו מזוהה עם המעמדות הגבוהים וחומריה יובאו, היא מהווה עדות ויזואלית לכוח העבודה האפריקאי הדומם, זה שנעלם מהתיעוד הארכיוני הרשמי” (צילום: באדיבות ליאורה ביגון)

אחד מן הנושאים המרתקים בספר עוסק בבתי המגורים כסוגיה פוליטית ועומד על הייחודיות של דקר מבחינה תכנונית. “שאלת בתי המגורים כמו שאלת התכנון מהווה סוגיה פוליטית מפני שהתכנון העירוני מעצם הווייתו הוא פוליטי, שכן הוא מתווך בין מערכות של כוחות הגמוניים החותרים לשליטה חברתית, כלכלית ופוליטית. את הבסיס הגזעי של הסכסוכים בתקופה הקולוניאלית מחליפים היום, באפריקה כמו בכל מקום אחר, סכסוכים זהותיים על בסיס אתני, מעמדי, דתי, או של ג’נדר – וכאן ההקשר הוא כמובן תלוי מדינה-אזור-מקום. ביקרתי בערים רבות במערב ובמרכז אפריקה אבל יש משהו ייחודי וכובש בדקר מבחינה תכנונית. הרי האתגרים הגדולים שמציגות ערי הדרום הגלובלי נובעים בין השאר ממכלול בעיות הנקשרות לתכנון, או לחוסר תכנון, שכן קל יותר לרשות העירונית או המדינתית לומר שאזורים שלמים, המהווים לעיתים שבעים אחוזים מהמקבץ העירוני, הם יישובים פולשים, בלתי פורמאליים או פרה-פורמאליים. המדיניות הזו, שמאמצת את החקיקה הקולוניאלית הבעייתית, אמנם פוטרת את הרשויות מאחריות רשמית לתופעת משכנות העוני – אך מקדמת פוליטיקה של הדרה והזרה של הרוב העירוני, ספסרות קרקעית וקנוניות על סף פשע בין פונקציונרים לבין יזמים פרטיים ופיראטיים באשר למתקנים ואספקת שירותי בסיסיים. יש מדינות באפריקה בהן המצב קיצוני מאוד מבחינה זו כמו קניה (ניירובי-קיברה) או ניגריה (לאגוס למשל), ויש מדינות יוצאות דופן בנושא המדיניות התכנונית כמו זמביה או סנגל, שלא נרתעות מההכרה האמיצה בתפרושת העירונית של משכנות העוני ומקדמות חקיקה יוצאת דופן לחיבוק התופעה, תוך הפעלת ברוטליזם ממסדי מינימלי ובשיתוף של גופי פיתוח בינלאומיים”.

“יש משהו ייחודי וכובש בדקר מבחינה תכנונית”. ליאורה ביגון.

התכנון של מרכז דקר, אומרת ביגון “משקף לא רק רעיונות אירופיים אלא גם את האופי הצנטרליסטי הצרפתי באופן ייחודי, וקל להבחין בגריד העירוני על הצורות האלכסוניות של כיכרות הכוכב השוברות אותו בנוסח הטקסי של האקול דה-בוזאר. מעבר לו, ניתן לזהות את האופי הפוקודיאני של השכונות הראשונות שניבנו על ידי המנהל עבור האפריקאים, אולם ההגירה המתעצמת גם ברמה העל-אזורית\ארצית חייבה פתיחת שכונות חדשות בפריפריה ההולכת וגדלה באופן תמידי עוד בשנות החמישים. אז היוזמות לדיור ציבורי היו מעטות מדי ולא פנו לאוכלוסיות העניות, אולם יש בהן יופי שכן הן חתרו לערוך דה-קולוניזציה למערכת הגריד הצרפתית, ואפשרו סגנונות אורגאניים יותר של עיצוב-עירוני קהילתי, בהשראה סקנדינבית למשל (כמו שכונת סיקא”פ) או אסלאמית מקומית (כמו יוף, יוף-ליין וקמברן). נוכח המציאות ואזלת היד של ההווה, הממשלה קידמה בפרוורי דקר הסדרת מגרשים עם שירותים בסיסיים עבור האוכלוסיות העניות ביותר, זאת לצד מתן חופש תכנוני מכוון בפרוורים. מדיניות זו מעלה על פני השטח את יכולת הארגון הפיזי (הרבה פעמים על בסיס עקרונות אסלאמיים-צופיים), התושייה והסתגלנות של קהילות רבות – אלו תמיד מפתיעים מחדש, תמיד באופן חיובי. גם לגלובליזציה יש מבעי בטון קונקרטיים מאוד במקבץ הדקרי כולו, של בנייה עצמית סמי-מקצועית המשקפת חלומות של משפחות רבות להיות בעלות מגורי קבע, בעיקר בעלי קומה עליונה כסמל סטטוס – החלומות הללו הם פרי העברות הכספים האינטנסיביות של סנגליים העובדים במערב, רבים מהם ניצבים בעיר הבירה במצב חצי מוגמר, ולא יסתיימו לעולם. למרות המצב השברירי, ההיקף של התופעה הזו ייחודי לדקר אולי בשל היציבות, היחסית, של סנגל. הסיסמא שהציפה את אמצעי התקשורת ושסייעה רבות להיבחרות החוזרת של הנשיא הקודם עבדולאייה וואד בשנת 2000, הייתה למשל ‘ביחד, הבא נמשיך לבנות את סנגל!’ – הוא דיבר על ‘דור הבטון’ וחתר לשינוי ‘קונקרטי’ (בצרפתית כמו באנגלית משמעות ה-concrete כפולה כאן) גם דרך סדרת פרויקטים בתחום הבנייה. אבל אחד הדברים שמדהימים אותי, וכעת מחקר נוסף בנושא על סף פרסום, הוא ההיוותרות העקשנית ורבת-החיוּת של עיצובים מרחביים וטופונימיות פרה-קולוניאליות בתוך השכונות המודרניות ביותר של מרכז העיר – בדיוק השכונות שבשלן דקר מתוייגת, ולא רק מבחינה גאוגרפית, כעיר המערבית ביותר במערב אפריקה”.

“השכונה הראשונה שנבנתה עבור תושבי דקר האפריקאים מטעם השלטון הקולוניאלי: הצרפתים התגאו שג’יפ העומד בצומת הרחובות האורתוגונליים יכול לפקח על שני רחובות לכל אורכם וללכוד משתמטים מעבודות הכפייה והגיוס הצבאי” (צילום: באדיבות ליאורה ביגון)

ולמרות כל אלה לא ברור למה לנו המתכננים בישראל (שלרוב שקועים בעצמנו וכשלא בעיקר מביטים למערב), חשוב להכיר את הזירה של דקר והאפריקאית בכלל. ביגון מסכימה שהתהייה במקומה. שהרי, מחד, אם אנחנו חושבים את עצמינו לחלק מ’העולם הראשון’ או ‘הצפון הגלובלי’, אזי חלק זה של העולם עובר מהפכה בכל תפישתו לגבי ההמיספירה הדרומית – מובן כיום שחלקי הגלובוס בלתי ניתנים להפרדה; שרעיונות (גם ברמה של תכנון ואדריכלות) כבר מזמן לא זורמים באופן חד-סטרי ממה שמוגדר כ’מרכז’ אל איזו ‘פריפריה’; ושעלינו לדמיין-מחדש ולהגדיר שוב את המיקום של ערי אפריקה בקרב ערי העולם, ובאופן חיובי הרבה יותר. כפי שהקדים לומר רם קולהאס – נשים כעת בצד את הביקורת על עבודתו – ייקח לנו זמן להדביק את (הן את הקצב, הן את הלמידה מ) לאגוס. ולאגוס עומדת בבחינת משל. מאידך, השקיעה בעצמינו אמורה לחדד בקרבנו בין השאר את המיקום האמיתי שלנו, שהוא אסיה-פינת-אפריקה, ומכאן שאפריקה ניצבת ממש מעבר לפינה ולא ניתן להתעלם ממנה. אבל אין זה הרי המצב: עד כמה הנושא מוטמע בתכניות הלימוד? בנושאים הנלמדים בקורסים? בהכוונת המחלקות? עד כמה המחלקות לתכנון באוניברסיטאות בארץ באמת מעודדות לייצר ‘אורבנולוגים’ על פני טכנוקרטים של מרחב?”.

פרסומים נוספים של ליאורה ביגון:

A History of Urban Planning in Two West African Colonial Capitals (Mellen, 2009); French Colonial Dakar: the Morphogenesis of an African Regional Capital (Manchester University Press, 2016); Garden Cities and Colonial Planning in Africa and Palestine (Manchester University Press, 2014; co-edited with Prof. Y. Katz); and Toponymic Legacies in Urban Africa, forthcoming by Springer in 2016.