“גשרים תלויים”- סיפורן של צעירות אריתראיות, דרך עיניים ישראליות

הגירה היא אחד הכוחות הפועלים המשמעותיים המאפיינים כיום את הערים בעולם, וגם בישראל. גורמים רבים ושונים – מלחמות, שינויי אקלים, משברים פוליטיים וצרכים כלכליים – דוחפים אנשים ונשים ברחבי העולם כולו לנסות למצוא את עתידם במקום חדש. לצד ההבטחה, תהליך זה מלווה כמובן גם בהתמודדות יומיומית עם קשיים רבים. רשימה זו מבקשת להאיר את הקשיים, המתחים והקונפליקטים הכרוכים בהגירה, מנקודת מבטן של המהגרות, באמצעות סיפורן האישי של שלוש צעירות אריתראיות החיות בדרום תל-אביב.

ב-15 השנים האחרונות הגיע לישראל גל של פליטים מאריתריאה וסודן. גל ההגירה הסתיים בשנת 2012 לערך, לאחר סגירת הגבול בין ישראל למצרים. מאז ועד היום, מרבית אנשי הקהילה האריתראית בארץ סובלים מדיכוי ופגיעה בזכויותיהם הבסיסיות. בניגוד למדיניות הנהוגה כלפי מרבית מבקשי המקלט האריתראים בעולם, ישראל החליטה שלא להכיר באריתראים כפליטים.¹ למעשה, המדינה מונעת מהם קבלת מעמד חוקי והגנה על זכויות טבעיות. אמנם מדינת ישראל מספקת כיום שירותי רווחה טובים יותר לקהילה בהשוואה לשנים הראשונות, עם הגעתה ארצה. למרות זאת, שירותים אלו עדיין לוקים בחסר.

לפיכך, הצעירים והצעירות הגדלים במדינת ישראל אשר משתייכים לקהילה האריתראית, חיים בתחושה תמידית של אי ודאות. רבים מהם חווים משבר זהות עמוק – יש להם קשר חזק לתרבות ולמנהגים האריתראיים, אבל אינם חשים שייכות למדינה אריתריאה, ממנה ברחו כילדים לפני יותר מעשור. במקביל, לעיתים רבות הם נתקלים בדחייה, שנאה או פחד מצד הישראלים. זאת בנוסף לקשיים שמערימים השלטונות הישראליים, על מנת שלא ישתקעו בארץ. הצעירים האריתראים אינם מצליחים להשתלב באופן מלא בחברה הישראלית.

אנחנו אחינועם וגל, נשים צעירות, ישראליות, סטודנטיות באוניברסיטה. מיום היוולדנו זכינו במעמד חוקי ובזכויות טבעיות. אנו מבקשות ממקומנו הבטוח, להבין מהי הזהות אותה גיבשו הצעירות בנות הקהילה האריתראית, לנוכח מציאות חייהן בישראל. לנסות לברר כיצד נתפסות ומתעצבות הזהות והשאיפות של צעירות בגילאי העשרים מהקהילה האריתראית בדרום תל אביב? כדי לענות על כך, קיימנו ראיונות נפרדים עם שלוש צעירות מהקהילה- ארסמה, סלאם ומרי.

לפניכן.ם טעימה קטנה מקולן של הצעירות המרשימות שפגשנו, אשר מהדהד את קולה של קהילה שלמה. קהילה ממנה נשללת פעמים רבות הזכות להתבטא, כמו גם זכויות אחרות.

בין זרות לשייכות

מבקשי מקלט רבים לא חשים שייכות מלאה למדינת היעד ו/או למדינת המוצא. זה מאפיין בעיקר את אלו אשר זוכרים את החיים לפני המעבר למדינת המוצא. שלוש המרואיינות שלנו הגיעו לארץ בגילאי 5-8 מספרות כי החיים בישראל כילדה/נערה הלומדת בבית ספר ישראלי, כללו ניסיונות שילוב בחברה והתאפיינו ביחס דינאמי למושג “תחושת שייכות לחברה הישראלית”. עבור ארסמה וסלאם נראה כי דווקא החוויות החיוביות בשנים הראשונות בנוגע להשתלבות בחברה הישראלית, הביאו לניפוץ אשליית השייכות אליה כבוגרות:

“בעבר מאוד רציתי, ברור. היום לאט לאט, בגלל הקושי של המחייה כאן, ועם זה שהתבגרתי ונחשפתי למציאות אז פחות רוצה. אני מבינה שאולי זה לא המקום שלי כאן. להבדיל ממה שהאמנתי בו פעם. בתיכון ממש רציתי לבנות פה את חיי, להתפתח. היום לא הייתי רוצה באותה המידה. המון דברים השתנו. אני פשוט מבינה יותר. זה לא בסדר [האופן שבו החיים שלנו מתנהלים בארץ]. זה לא כמו שחשבתי אז [שאנחנו שווים לישראלים שמחזיקים בתעודת זהות] ושסך הכל לא רע פה. אחרי שאין מסגרת בסיום התיכון, עם היציאה ל”חיים האמיתיים” את מגלה שהכל, אבל הכל חסום ושטווח הפעולה שלך נורא צר. זו הייתה תקופה נוראית בשבילי, הסתגרתי עם עצמי”. (ארסמה)

ואילו מרי, שחוותה קבלת פנים קשה בארץ ונכוותה לא פעם עדיין מחזיקה בתקווה להשתייך לגמרי לחברה הישראלית. אך, היות ונפגעה כל כך בעבר היא גם ריאלית. לכן, מסייגת את דבריה בהמשך:

“[החלום שלי הוא] להרגיש שייכת. איפשהו. זה נראה לי… לא יודעת, זה קשה. אני חיה פה הרבה זמן. אני כן מרגישה שייכת, אני כן ישראלית גם, אבל לא עד הסוף. אני לא מרגישה שאני שייכת. אני פה פשוט. אז הייתי רוצה להרגיש תחושת שייכות. מצד אחד אני לא רוצה לחזור לאריתריאה, כי אני לא התרגלתי לחיים שם. באתי בגיל מאוד צעיר אז אני לא חושבת שאני יכולה להסתדר שם. אבל יש לי מין חלום כזה שהכל יסתדר. זה חלום מאוד מטומטם… אבל שהכל יסתדר וכולם יחזרו למדינה שלהם. לא יודעת, גם זה נראה לי מטומטם. אבל אני כן רוצה להרגיש שייכת. גם אם זה אומר לא להיות בישראל.” (מרי)

ההבנה כי אינן ישראליות מן המניין חלחלה בבגרותן והסבה כאב רב לצעירות. קבלת הוויזה,² הייתה לחוויה מעצבת עבור חלקן:

“כשהוצאתי את הויזה שלי, השוותי אותה לויזה של אמא שלי והייתי ממש מופתעת. לא יודעת מה ציפיתי לקבל, אבל לא את אותה הויזה של ההורים. הייתי מופתעת כי אני בכל זאת סיימתי פה תיכון- אני שונה מההורים שלי. איך זה ייתכן שאנחנו מקבלים את אותה ויזה?! הם לא למדו פה, אני למדתי כאן, סיימתי תיכון בהצטיינות. איך זה הגיוני?! … לאט לאט משלימים עם החיים, עם המציאות. מפתחים רצון גדול לעזוב. בשנה האחרונה אני רוצה לצאת מישראל. אני באמת רוצה.” (ארסמה)

הפן החברתי והיחס שקיבלו מהילדים הוא אלמנט משמעותי בתהליך הקליטה. סלאם הגיעה ישר לבית הספר “ביאליק-רוגוזין”, שהרכבו הדמוגרפי ברובו הוא ילדי מהגרים מארצות מוצא שונות. תלמידי בית הספר הם ילדים משכונות דרום העיר, בעיקר משכונת שפירא. לעומתה, מרי וארסמה נשלחו לבי”ס בצפון תל אביב. חוויות ה”שונות” שלהן אחרות, והפוכות. אצל מרי השונות היא מוטיב שלילי ואצל ארסמה חיובי.

“[למדתי] בצפון תל אביב, רמת אביב. עשיתי שם את היסודי. זה היה בסדר האמת. הילדים קיבלו אותי בזרועות פתוחות- “וואי, איזו יפה את , איזה עור יפה יש לך, איזה שיער יפה יש לך.” זה נתן לי המון ביטחון בתור ילדה. לא פחדתי. לגבי השפה, אני לא זוכרת את עצמי נתקלת בקושי לדבר עברית… אני חושבת שזה שלמדתי בצפון תל אביב מאוד השפיע עליי… בביאליק כבר לא קיבלתי את היחס האישי הזה מהילדים. כולם היו מכל מיני מדינות- 56 מדינות שונות. לא היה לי היחס המיוחד שקיבלתי בצפון תל אביב. זה קצת ביאס אותי. כן, זה [היה] אחרת.” (ארסמה)

“כשאנחנו [חבורת הילדים האריתראים] בכיתה אז מסתכלים עלינו בצורה לא נעימה ולוקחים לנו דברים. והאוכל, בכלל.. [הילדים בכיתה] מסתכלים על האוכל שלנו [ואומרים] ‘מה זה?’ ו’איכס’- לא נעים. אז אני כבר מעדיפה לצאת החוצה ולאכול…  אני שונה מהם והם לא יכולים לקבל את זה עדיין. והם גם בהלם, אני מבינה אותם. כמו שאני בהלם [מהם] אז גם הם בהלם [ממני]. קשה לקבל את השונה אז הרבה פעמים זה או שרבים או שקורים דברים כאלה. אני לא מדברת עדיין מילה בעברית אז קשה לי להסביר למורה שפוגעים בי- אני עושה לה, ‘זה, זה זה’ (מחקה הצבעה על ילדים) והיא לא מבינה כלום והיא לא ידעה איך לעזור לי. הם [המורים] לא ידעו איך לטפל בנו- בילדים שרק הגיעו.” (מרי)

מעמד חוקי, גישה לזכויות בסיסיות ושירותים חברתיים ברמה מספקת קריטיים לבניית חיים טובים ופיתוח שאיפות, במיוחד אצל מי שהיגרו לארץ חדשה. במקביל תכונות אופי חשובות לא פחות. אופטימיות וחוסן נפשי במיוחד. אצל שלוש הצעירות, לא ניתן לפספס את אותן התכונות:

“בצורה הכי כנה שיש, אני כן יודעת שאני מוגבלת בהמון בחינות, אבל אני באמת לא נותנת לזה להגביל אותי. פשוט בחרתי. בחיים שלי פה [מצביעה על הרקה] אף אחד לא מגביל אותי. אני יכולה לפנטז, לחלום מה שאני רוצה. ואני יכולה לרצות ולנסות להגשים את החלומות האלה. אז כרגע אני לא חושבת שאני מרגישה שאני מגבילה את עצמי. אני יודעת שהחיים מגבילים אותי במידה מסוימת, אבל אני פשוט לא נותנת לזה להגביל אותי. אני כן מאמינה שאם אני אעבוד חזק אני אצליח לשבור את תקרת הזכוכית הזאת.” (סלאם)

שלושתן מספרות על הספורט כמקור נחמה. פתאום הן הגיעו למסגרת בה הן מתאימות ומגיעות להישגים גבוהים. דרך האימונים הן בונות תחושת מסוגלות אישית ומאמצות את ההתמדה והנחישות כטבע שני. השלוש השתתפו במשך שנים בקבוצת ריצה. לאור ההישגים המקצועיים שקטפו, הן היו הראויות ביותר בקבוצתן להתחרות בחו”ל. בשל מעמדן, זה היה בלתי אפשרי. הן פרשו מן הנבחרת, בעוד התחרות נותרה בגדר חלום רחוק.

“קודם כל הרגשתי שיש לי יותר ביטחון. שזה מאוד חשוב. ומשמעת עצמית, שזה מאוד מלווה אותך כל החיים אני חושבת. אבל תמיד יש גם מכשולים. איפשהו תמיד זה יפגוש אותך… אין משהו שאמור לעשות שונה ביני לבין שאר המתאמנים או המתחרים. אבל אז כן- צריך לטוס לחו”ל, ואת לא מתאימה. את לא ישראלית, ואת לא יכולה לטוס לחו”ל. את לא יכולה לייצג את המדינה. כן… זה היה לי מאוד קשה. אבל זהו, נגמר”. (מרי)

הקושי בטיפוח שאיפות לעתיד מעסיק מבקשי מקלט רבים ורלוונטי לצעירים בפרט. זוהי גם כן תוצאה של העדר מעמד. הם מבינים כי עתידם חסר וודאות. עתיד המאופיין בחוסר וודאות רב פי עשרות מונים מזה שעומד בפני כל אדם, כאשר הוא תוהה מה צופן לו העתיד. קושי זה מלווה אותם באופן יומיומי.

“אני גם שואלת את עצמי שאלות כאלה. [שאלות בסגנון: “מה את רוצה לעשות בעתיד?”] וההורים שלי גם שואלים אותי ואף פעם אין לי תשובה. נורא קשה לי אי-הוודאות. ברגע שמשהו אחד לא מסודר אז קשה לי לעבור לשלב הבא… קשה לי פה להתקבל ללימודים, קשה לי לחלום בגדול. זה עוצר אותי. אני לא יכולה לדמיין. כי כרגע אני לא איפה שאני רוצה להיות, המעמד והכל. אז קשה לי לחשוב מה הייתי רוצה. הייתי רוצה לנסות [למצוא תשובה] … אבל אני באמת לא מצליחה לחלום. לא מצליחה לדמיין אפילו מה אני רוצה. קשה לי למצוא  את מה שאני טובה בו ומה שאני רוצה להצליח בו. ניסיתי הרבה פעמים.” (מרי)

מקורות של עוצמה

נקודות האור שמציגות המרואיינות נוגעות לא פעם בקהילה ובדת. אלו מושגי מפתח כאשר מדובר על מקור נחמה ומשמעות. ארסמה מתארת כיצד התרבות מקרבת את הקהילה ויוצרת רשת חברתית שאפשר להישען עליה:

“בכפר ובאריתריאה באופן כללי יש קהילתיות מאוד חזקה- זה נשאר גם כאן בארץ… נורא קשה לחיות כאן. מה שמחזיק פה את האנשים היא הקהילתיות, הביחד, הכנסייה. אפשר להיעזר אחד בשני, להישען. המצב יותר טוב פה מאריתריאה אבל עדיין לא מדהים. צריך את המשענת- השכנים האריתראים תמיד יזמינו ל”בון” – קפה יחד. מי שנוסע מפה גם מתלונן- בקנדה שמים את הפליטים בחור כזה או אחר ואין קהילתיות. אחרי העזיבה יש געגוע [לישראל]. זה נורא מוזר [לי כ]שמספרים שמתגעגעים.” (ארסמה)

גם בבית רואים שינוי בהשוואה להתנהלות באריתריאה. שם, הגבר הוא ראש המשפחה והאישה כפופה לו. בישראל, הנשים זוכות לעצמאות רחבה בהרבה בהשוואה לנשים באריתריאה. דפוסי ההתנהגות והחשיבה הישראליים שונים מאוד בהיבטים מגדריים ותרבותיים. החיים בארץ הביאו להתנהלות הרבה יותר מערבית ופמיניסטית בקרב משפחות רבות של מבקשי מקלט:

“כשהגענו, גם עבור אמא הכל היה חדש, זה לא הכפר שהיא נולדה בו ומכירה. לא רק מול אבא [היא התנהגה ככה], היא הייתה אישה עם ראש מורכן. היום היא הכי לא כזו- אם היא לא מסכימה עם אבא היא אומרת לו את זה ויכולה אפילו לצעוק עליו. וואו. זה המון בזכות ישראל, היא התחילה לעבוד פה. [באריתריאה] היא לא עבדה. היא עצמאית. היא דמות מאוד משמעותית בבית, לא רק אבא חשוב בתוך המשפחה. לראות אותה ואת כל הסיטואציה זה מאוד משמח.” (ארסמה)

הצעירות איתן דיברנו התבגרו מהר, מהר מידי. הדרך לישראל קשה, רצופה מראות ותכנים אלימים, שלא מותאמים לגיל צעיר. בנוסף, כילדות, שלוש המרואיינות הצליחו לקלוט את העברית דיי בקלות, בטח ובטח בהשוואה להוריהן, שלעיתים מתקשים עד היום בשימוש בעברית. השלוש עזרו להורים מגיל צעיר בהתנהלות עם הגופים הישראליים והבירוקרטיה. כך נחשפו ליחס פוגעני או לתכנים שאינם מיועדים לאוזני ילדות:

” עם הזמן היה לה בלוטת התריס והיא [אמא]  עשתה ניתוח, ולא עשו לה את הניתוח כמו שצריך אז הייתה לה שם בעיה, אז היא צריכה לקחת כל הזמן כדורים. והייתי הולכת [איתה] כל יום לרופא, כמעט כל פעם זה רופא אחר… הייתי הולכת איתה לכל מקום. באיזשהו שלב נהייתי כבר מומחית עם כל מה שקרה- לטפסים, וגם לה…. .הייתי שומעת דברים שלא הייתי צריכה לשמוע. במיוחד [כש]הייתי אצל רופא נשים, הנשים היו מספרות דברים הזויים.. פתאום מישהי מספרת שהיא נאנסה… שיש לה הפלה [לבצע]. אבל אני לא יודעת [מה זה]. אני אומרת, “יש לה דם, אין לה ככה”; הייתי אוכלת תסביכים. … אני לא חושבת שזה דפק אותי.. כן זה הזוי..  אני אומרת: וואי איך התמודדתי עם זה? [וזה גם] ממש חיזק אותי.” (סלאם)

זאת ועוד, הן עוזרות לאחים שנולדו בארץ להתקרב לתרבות האריתראית. כיוון שהקטנים חשים “ישראלים לכל דבר”, הצעירות מסייעות לאחיהן בהתמודדות עם הזהות המורכבת:

“אני תמיד מספרת לאח שלי, ‘אתה אריתראי. כן, החיים קצת מוזרים אבל אתה יכול להגיד שאתה אריתראי, טיפה ישראלי. אתה יכול להגיד שאתה מרגיש [ישראלי]. אתה כן חלק. אני תמיד אומרת לו, ‘אתה חלק, אבל אתה לא. אתה לא על הדף [כלומר, אין לך מסמך רשמי שמוכיח שאתה חלק]. תזכור מאיפה אתה בא. גם אם אין לך זכויות על הדף אתה כן נולדת פה… אתה כן חוגג חגים, אתה עושה טקסים, אתה שר בבית הספר, אתה כן עושה… אתה זוכר את חללי צה”ל, החיילים שנפלו’… אז זה קשה.” (סלאם)

יתרה מזאת, הן משמשות לא פעם כמגשרות בתוך הקהילה, במסגרת עבודתן. ארסמה עובדת ב”מרפאת רופאים לזכויות אדם”. בעברה היא השתתפה בהדרכות הורים מהקהילה כדי לסייע להם לגשר על הפער בתקשורת עם ילדיהם, ועל ההבדלים הרבים ביניהם, הנובעים מהחיבור המשונה בין צעיר ישראלי לבוגר אריתראי. מרי לוקחת חלק בפרויקט ‘מסיל”ה’ מטעם עיריית תל אביב – יפו, וסלאם מדריכה נוער מן הקהילה האריתראית. סלאם מספרת כי חיבתה לעזור לאנשים החלה מגיל צעיר, כאשר הלכה בחופשים לעזור בתרגום ובתיווך בין המבוגרים שלא יודעים עברית לבין הצוות המטפל במרפאת “בטרם”:

“התחלתי לעזור לאחרים וזה [גם] נתן לי משמעות. וגם, זה מה שילדה כמוני יכלה לעשות אז. זה הזוי אבל זה מה שיכולתי לעשות ומבחינתי זאת הייתה הקייטנה שלי. וזה היה כיף. זה היה קשוח, כן….” (סלאם)

גשר לעתיד?

הצעירות ששוחחנו איתן, כיום בגילאי 19-22, שייכות לדור מפתח מבחינת גישור בין שתי התרבויות. שתי התרבויות- הישראלית והאריתראית, שזורות יחדיו בזהותן. ניתן לראות כי לא פעם הצעירות משלמות על כך מחיר אישי כבד. לטעמנו, מידת ההשפעה שלהן חורגת בהרבה מן המעגל של קהילתן בלבד. דווקא מן המקום הרגיש והמיוחד שלהן, הן עשויות לייצר חיבור בין הישראלים לאריתראים. כפי שקרה לנו כשנחשפנו לסיפורן.

אנחנו מאמינות ששילוב מלא של הצעירות בחברה וקידומן יאפשר להן להתפתח מבחינה אישית. בהתאם, עתידן יהיה פחות צר ומוגבל. הצעירות הנהדרות והאמיצות האלו ראויות לכך. במקביל, שילובן יתרום רבות לחברה ישראלית מכילה, מגוונת וצנועה יותר. כדי לשלב טוב יותר את הקהילה האריתראית בישראל, ניתן להיעזר בבנות ובני דורן בעלי הכישורים הייחודיים. מן הראוי לפעול לקידום מטרה זו, לפני שיהיה מאוחר מידי.³