העיר כאפשרות: קריאה ב”כיכר החתולות”

ספרו החדש של מריק שטרן, “כיכר החתולות”, מפענח את המתח שבין פחד לתקווה במרחב הירושלמי השסוע. ד”ר נגה קידר ברשימת סקירה על ספר שנע בין האישי לפוליטי, ומציע שפה עירונית חדשה לחיים משותפים.

ספרו של מריק שטרן, “כיכר החתולות” (2026), נע בין ממואר עירוני לניתוח ביקורתי של ירושלים – עיר שסיפוריה האישיים, מרחביה והמאבקים המתחוללים בה כרוכים זה בזה. דרך תחנות חיים ומקומות מוכרים, שטרן מציע קריאה רב־שכבתית בחיים העירוניים ובוחן כיצד מגוון חברתי עשוי להפוך, חרף מתחים והפרדות, לבסיס של קיום משותף. הרשימה שלהלן מתמקדת בשפה העירונית הייחודית שהוא מפתח ובאפשרויות הפוליטיות והחברתיות שהיא פותחת.

+

“כיכר החתולות” הוא ספר” שנראה צנום, וכביכול מסופר מנקודת מבט אישית דרך תחנות חיים גאוגרפיות. אלא שבקריאה הוא עושה דווקא את הדבר ההפוך, הוא פותח את אינסופיותה של העיר דרך סיפוריהם של מקומות וקהילות רבים. ריבוי השפות שבאמצעותן שטרן מדבר על העיר – גאוגרפית, תכנונית, סוציולוגית, היסטורית, צילומית, אדריכלית, פוליטית, אתנוגרפית ואפילו מדריכית־טיולית – מוסיף עוד ממד של ריבוי.

ובכל זאת, תמה אחת מארגנת בעיניי את הספר, את מחקרו האקדמי של שטרן ואת תרומתו לשיח הציבורי על ערים בישראל: המגוון העירוני כליבה של העירוניות שבכוחו לקדם שגשוג חברתי.

אלא שהאפשרות לחוות כך מגוון חברתי היא חמקמקה. “כיכר החתולות” מתאר שורה של ניסיונות ירושלמיים לממשה – באמצעות תכנון, התארגנות מפלגתית, מחאה אזרחית, אסטרטגיות לפיתוח תרבותי, מיזמי נדל״ן ועוד. באמצעות שלל השפות שדרכן הוא קורא את העיר, שטרן מפענח מתי ניסיונות אלה מצליחים, מתי הם נכשלים ומדוע; במילים אחרות, באילו תנאים מתממש טוב משותף במרחב. לעיתים התשובה מפתיעה, לחיוב או לשלילה.

להלן כמה דוגמאות קצרות בקני מידה שונים.

נתחיל בדוגמה שאינה מוצלחת. בפרק על שכונת ילדותו, גילה, מריק מתאר את המתחמים האיקוניים של השכונה ואת השטחים הפתוחים הגדולים שבהם שיחקו הילדים, בעוד המבוגרים יכלו להשקיף עליהם מן החלונות. מרחבים אלה נועדו לשמש מוקדים קהילתיים טבעיים לאוכלוסייה מגוונת מאוד, אך משהו בהם אינו עובד. לא מתקיימים בהם אירועים קהילתיים, ועם הזמן הם אינם מתוחזקים והופכים למוזנחים מאוד. מריק מצביע על המנגנון הבירוקרטי שמוביל לכישלון: משרד השיכון מגדיר אותם כשטחים פתוחים פרטיים, שהתושבים — ולא העירייה — נדרשים לתחזק בעצמם, אך לאורך זמן הם אינם מצליחים לעמוד בכך.

בשונה משכונת גילה, בפרק על בית אגרון, הסוקר מאבקים על מרחבים חילוניים בירושלים, שטרן  מתאר כיצד ניצחונות חילוניים, כמו פתיחת בתי קולנוע בשבת או בריכות ציבוריות, מתרחשים כמעט במקרה. הוא גם מתריע שרגעי ההצלחה האלה מולידים חרדה חילונית ומעוררים תגובת נגד.

הפרק מסתיים בביקור בפאב הסירה במרכז העיר, מרחב הנחשב למעוז חילוני־שמאלני, שעצם קיומו אמור להיות מדיר ומתריס. ובכל זאת, קורה בו משהו הפוך. מריק מבקר בו אחרי ליל הסדר ופוגש שם חרדי, שגם הוא קפץ לרגע, שתה בירה והלך. הוא מציע שדווקא מקומות כמו הסירה, שנראים מסומנים פוליטית ומדירים, יכולים, בתנאים מסוימים, לאפשר אוויר לנשימה לכולם.

דוגמה נוספת רחבת היקף, מוצלחת וששטרן גם כתב עליה בהרחבה במחקרו היא קניון ממילא שנפתח ב־2007, כמעט 40 שנה לאחר שהופיע לראשונה במסמכי התכנון. פתיחתו התאפשרה, לטענתו, דווקא בזכות תהליכי הפרטה ובזכות העובדה שהמתחם הגיע לידיו של אלפרד אקירוב, טייקון נדל״ן יהודי שהפך אותו לקומפלקס הכולל קניון, מלון ושכונת יוקרה.

התנאים המסחריים והפרטיים של ממילא הם שמאפשרים את המפגש: הציר הפתוח של הקניון, שהוא למעשה רחוב, אינו מאפשר הצבה של עמדות בידוק ביטחוני סטנדרטיות; המיקום בלב אזור תיירותי “מדלל את הדייסה היהודית־ערבית”; והסמיכות למזרח העיר הופכת את המתחם לנגיש לתושבי ירושלים הפלסטינית ומביאה אליו יותר מבקרים ועובדים פלסטינים. אפשר לבוז למתחם ממילא בשל התיירותיות, המיקוד בצריכה והקיטשיות, אבל מבחינת מריק, אלה גם התנאים שמאפשרים לקבוצות השונות בירושלים להתקיים יחד במרחב.

לפני הדוגמה האחרונה, אוסיף עוד הערה ״ספרותית״: הספר שזור ברגעים ובזיכרונות מרחביים אישיים וראשוניים, המשמשים שער למצב נפשי ולזמן אחר. אחריהם מופיע שטרן האורבניסט המבוגר, המעניק למרחב ולזיכרון פרספקטיבה רחבה יותר, באמצעות כל השפות שדרכן הוא יודע לדבר על המרחב ולפענח אותו. המעברים האלה מקנים לספר תחושה של רומן חניכה המתרחש דרך עיר –  ילד ואחר כך איש שחווה חוויות עוצמתיות מול המרחב ובאמצעותו, ולאחר מכן רוכש ידע המסייע לו לעשות עם החוויות האלה משהו בעולם. בקטע הבא, מתוך הפרק על קו התפר, הפער הזה מצטמצם: החוויה והשפה מתלכדות. שטרן מתאר בו את חייו בשכונת מוסררה כסטודנט בשנים 2002–2005:

״בעיניי, ההיבט החשוב ביותר של המגורים במוסררה היה הקרבה לעיר העתיקה ולמזרח ירושלים. זו הייתה חוויה ראשונית בשבילי, לגור במרחק כה קצר מלוע הר הגעש, והיא התעצמה במיוחד משום שהיו אלה שלהי האינתיפאדה השנייה. ירושלים עברה למצב של סגרגציה כמעט מלאה, ומי שלא היה מוכרח לא חצה את הגבול ל׳צד השני׳. בספרות על ערים בסכסוך נהוג לכנות זאת ׳גאוגרפיה של פחד׳. האלימות הפוליטית מייצרת מרחבי ביטחון לצד מרחבי פחד, וכל תושב מנווט את דרכו בעיר על פי המפה המנטלית שלו ובהתאם לקהילה שהוא משתייך אליה, בכפוף כמובן להבדלים מגדריים, מעמדיים ואידאולוגיים. ירושלמים העוטים סממנים דתיים מזהים, כגון חיג׳אב או כיפה, מושכים תשומת לב מיוחדת כשהם חוצים טריטוריות; ואילו ירושלמים, יהודים או פלסטינים, בעלי מראה אירופי־חילוני או דמיון חיצוני לבני הקהילה השנייה, יכולים לעבור (to pass) בקלות רבה יותר. כמובן, יש כאלה שמסירים או עוטים פרטי לבוש מזהים לקראת המעבר או במהלכו, כדי לחוש ביטחון, או להפך — כדי להנכיח את עצמם במרחב.

בדינמיקה המרחבית־פוליטית הזאת, יכולתי לחצות את הגבול העירוני על תקן ׳תייר׳. הייתי חוצה את כביש 1, על ששת מסלוליו בצומת רחוב הנביאים, והנה, במרחק אווירי של כמאה מטר מביתי — נחתתי בארץ זרה. שורת החנויות לאורך הקטע המזרחי של רחוב הנביאים סיפקה לי כמעט כל מה שהייתי צריך — ירקות ופירות טריים, בשר, עופות או דגים, קטניות, תבלינים, לחמים ומאפים, חומוס משובח וקפה שחור חזק, ואפילו חומרי בניין. אבל במעבר הזה היה משהו נוסף: הליכה של עשרות מטרים נדמתה לי, בגוף ובנפש, כטיסה של שמונה שעות ליבשת אחרת. תחושת הזרות במזרח ירושלים הזכירה לי יותר את חוויית הביקור ברישיקש שבהודו ופחות את המקומות המוכרים במערב העיר. משם יכולתי להעמיק עוד — דרומה אל תוך הרובע המוסלמי דרך שער שכם, או מזרחה אל שער הפרחים. שוטטתי, טעמתי, חששתי והסתקרנתי. הלכתי לאיבוד וחזרתי הביתה.״ (עמ’ 110-111).

בקריאה ראשונה, חציית כביש 1 ממוסררה היהודית לירושלים הפלסטינית הרגישה לי כחוויה אוריינטליסטית של משוטט החש כתייר במרחב שהוא פשוט היומיום של מישהו אחר. בה בעת, לא יכולתי שלא להזדהות איתה. בפסקאות הבאות שטרן מתאר כיצד החוויות האלה החלו להתפענח באמצעות מחקר עירוני: “מתוך המפגש בין התיאוריה לשטח עלו תשובות ראשוניות. ניגשתי לנושא לא מעמדה של פעיל שלום אלא מעמדה של תושב העיר; לא מתוך תוכנית פוליטית אלא מתוך סקרנות אישית ואינטלקטואלית.” (עמ’ 112). כל הניתוח הזה, הזכיר לי שהאפשרות להיות תייר היא גם חלק מן היומיום העירוני. מעבר לנישול, לסיפוח, לסגרגציה ולמילים הפוליטיות הכבדות, העיר מאפשרת מעבר בין עולמות חברתיים המתקיימים זה לצד זה באמצעות אינטראקציות פשוטות. הן כמובן אינן מעלימות את הקונפליקטים, אך הן מאפשרות מפגש בין יהודים לערבים שהוא פחות טעון ופחות מכפיף ממפגש בין תושבים למתנחלים. ב”כיכר החתולות” ובעבודות נוספות, שטרן מנסח את האפשרות הזאת כהצעה פוליטית לחיים מעט אפשריים יותר במציאות עירונית של פחד וכאב. זו שפה שהוא ממשיך לפתח, ובמובן מסוים היא הופכת לשפה שהוא מציע לכולנו.