השנתיים האחרונות מעלות מחשבות ותהיות לגבי החיים במרחב הזה המשתנה כל יום לנגד עינינו. לאן אנו הולכים? רשימה ראשונה בסדרה בה נארח את עורך רסלינג, עידן צבעוני.

אוויר מהביל, כבדות, כביש מהיר ודקלים פזורים באי סדר על אי התנועה בכביש המהיר. יציאה משדה התעופה הביתה. מהחלון נשקפים שיכונים חדשים וישנים, צמחיית בר פרועה לצד הדרך. שיחי הרדופים מוכרים. נהג המונית מאיץ, וחושב כבר על הנוסע הבא שיאסוף מהשדה. אני מביטה מהחלון, לא הוד ולא הדר. הכניסה לישראל תמיד מכה בך. סביבה מוכרת ומובנת למי שגדל כאן. מקום חבוט וחובט, יפה ומכוער, מתיימר וקולני בו זמנית. מרחב לבנטיני. ערבוביה של אנשים. אלו שהגיעו מהמערב ונתפסים כמעודנים, ואלו הנושאים זהות מזרחית גאה ונתפסים כמחוספסים. כולם שבויים ומאמינים בתוויות שהדביקו לעצמם. אבל במבט מרוחק, כולם נראים לי דומים, בני המקום היפה והכואב הזה. מקום של אנשים מעורבבים בתוכם וביניהם, שמכלים זמנם לבדל עצמם מהאחר הקרוב והרחוק ובכלל מכל דבר בסביבתם.  

אני ילידת המקום הזה. העברית היא שפת האם שלי, אנגלית היא השפה המקצועית שלי. אבל גם בכתיבה בשפה האנגלית אני מתרגמת את “המקומיות” את ההביטוס שלי. כיום, אני יכולה לומר, כי למרות שהתגוררתי ולמדתי בזירות שונות בעולם, אני מבינה מעט מאוד “בעולם” ובמתרחש מחוץ למקום הזה. בזמן שהתגוררתי בערים נוכריות לא ממש התעניינתי במתרחש בהן. לא היתה לי אליהן שום זיקה רגשית. במובנים רבים, לטוב ולרע, אני בהחלט תוצר של המדינה הזו. נולדתי פה, למדתי פה, ולימדתי פה. אינני יכולה להתנתק מהזהות הישראלית שלי גם אם ארצה לבעוט אותה מתוכי. 

השנה האחרונה המטלטלת, האיצה תנועה דו כיוונית סואנת. מהגרים מחוץ לישראל, תושבים חוזרים, ועולים חדשים. תנועה שתמיד קיימת במקום הזה. אולי בלתי נמנעת. כל בר דעת החי במקום הזה, שואל את עצמו שאלות גדולות וקטנות. מה זה המקום הזה? מה המשמעות שלו עבורי? האם הוא חשוב לי? 

שיר יפה של קונסטנטין קוואפיס שתורגם מיוונית על ידי יורם ברונובסקי, העיר, מיטיב לשקף את התחושה הזו של טלטול ובריחה ושוב חזרה למקום שלא ממש ניתן לברוח ממנו.  השיר מציף את המתח בין הממשי למדומיין, בין החומרי לבין האישי, ואת האופן שלא ניתן לברוח מן המקום הממשי והמטאפורי בו צמחת, מן ההביטוס, הוא רודף אותך בכל מקום. גם אם תזוז “לא תגלה מקום חדש, כל חלופה היא מדומה, העיר תלך בעקבותיך”. העיר היא גם החומרי, הרחובות והסמטאות (שכאנשי התכנון אנו תורמים להם לא מעט), אבל גם  הזכרונות האישיים, הצלקות, האישיות והלאומיות. העיר היא בתוכנו. 

העיר/קונסטנדינוס קוואפיס

אַתָּה אוֹמֵר: “אֵלֵךְ לְאֶרֶץ אַחֶרֶת, אֵלֵךְ לְיָם אַחֵר,
אֶמְּצָא לִי עִיר אַחֶרֶת יוֹתֵר יָפָה מִזֹּאת.
לְכִשְׁלוֹן מוּעָד כָּאן כָּל שֶׁאֶרְצֶה לַעֲשׂוֹת
כְּמוֹ מֵת בְּתוֹךְ קִבְרוֹ כָּאן לִבִּי נִרְקַב.
כָּאן שֻׁתְּקָה רוּחִי וּמְעוֹפָהּ עֻכַּב,
בְּכָל אֲשֶׁר אֶפְנֶה, בְּכָל שֶׁאוּכַל לִרְאוֹת
אֲגַלֶּה כָּאן רַק אֶת חַרְבוֹת חַיַּי הַמַּשְׁחִירוֹת
בְּעִיר זוֹ שֶׁבָּהּ כָּלוּ שְׁנוֹתַי כֹּה מַהֵר.”

לֹא תְּגַלֶּה מָקוֹם חָדָשׁ, כָּל חֲלוּפָה הִיא מְדֻמָּה
הָעִיר תֵּלֵךְ בְּעִקְבוֹתֶיךָ. לְעוֹלָם תִּסֹּב
בְּאוֹתָם הָרְחוֹבוֹת, בְּאוֹתָן שְׁכוּנוֹת הַזִּקְנָה תֶּאֱרֹב
שֵׂעָר רֹאשְׁךָ יַלְבִּין בְּאוֹתָן דִּירוֹת.
תָּמִיד תִּהְיֶה בָּעִיר הַזֹּאת. אֶל תְּקַוֶּה לַתְּמוּרוֹת –
אֵין סְפִינָה בִּשְׁבִילְךָ, דֶּרֶךְ מִכָּאן תְּחַפֵּשׂ אַךְ שָׁוְא
כִּי כְּשֶׁכִּלִּיתָ אֶת יָמֶיךָ כָּאן וְעַכְשָׁו
בְּפִנָּה נִדַּחַת זוֹ, כִּלִּיתָ אוֹתָם עַל פְּנֵי כָּל הָאֲדָמָה.

מיוונית: יורם ברונובסקי

התייחסות לשיר ודיון עליו עלתה בדבריו של עמוס נוי בערב שהתקיים בתיאטרון יפו לכבוד שני ספרים שעוסקים בלבנטיניות. ספרו של עידן צבעוני, בזכות הלבנטיות, מסה ושלוש עשרה שיחות (גילוי נאות, אחת מהן בהשתתפותי) והביאו את השמש, מבטים לבנטיים בעריכת ליאת ארלט סידס וקציעה אלון. 

ברשימה הבאה נביא קטע ממסה של עידן צבעוני, עורך רסלינג, “אנו שנשארנו מאחור” וברשימה השלישית והאחרונה בראיון עם עידן צבעוני, נדון במושג לבנטיניות כפי שמשתקף בספר “בזכות הלבנטיניות”.