אלונה קאופמןבהמשך לרשימה הקודמת, רשימת זו עוסקת במרכז דרכטן בקרית אונו. בחלק זה מובאים קולות של המשתמשים השונים ומועלות תובנות על חשיבות המרכז כמקום של מפגש חברתי-קהילתי.
מרכז דרכטן הוא מרכז שכונתי ותיק שנבנה בשנות ה-60, בלב קריית אונו הוותיקה מיקומו האסטרטגי; קרבתו למוסדות עירוניים כמו בתי ספר, קונסרבטוריון עירוני, משרדי העירייה, בית הכנסת המרכזי, בתי מגורים צמודי קרקע ומבני קומות מחודשים, מושך מגוון רחב של מבקרים מהסביבה הקרובה. לצידו של מרכז דרכטן גן זיכרון. ברשימה זו אציג את נקודת המבט של קבוצות אוכלוסייה בחתכי גילאים שונים:
הורים וילדים קטנים, הנפגשים באזור מתקני השעשועים, ברחבה שליד הפיצרייה וחנות הממתקים, בשעות אחר הצהריים. פנסיונרים המגיעים יום יום בשעות הבוקר ויושבים למפגש בשולחנות ליד המאפיה. סבים וסבתות המגיעים עם נכדיהם למתקני השעשועים. ילדים בגילאי ביה”ס יסודי, הנפגשים לאחר בית הספר ברחבה ליד הפיצרייה ובאזור מתקני השעשועים. כמו כן בשעות אחר הצהריים נפגשים ילדי צופים וגם ילדי חוגים. בני נוער המשחקים כדור עף ברחבה שבגן הזיכרון, בעיקר בשעות הערב, מנגנים ב”צוללת האדומה”, ויושבים ליד הפיצרייה וההמבורגר אחר הצהריים.
קולות המשתמשים
על מנת להבין כיצד נתפס המקום בעיניהם של משתמשי המרחב והרשות המקומית, ניתן ללמוד מהראיונות שקיימתי עם התושבים, משתמשי המקום ונציגת עירייה.
תושבים ומבקרים – ציבור המשתמשים במרכז דרכטן מציינים תחושת קהילתיות של פעם ואווירה רגועה, אך מביעים תסכול מהתחזוקה הירודה וחוסר הפיתוח של המקום. למרות שמדובר בשכונה יקרה יחסית, התושבים מרגישים שהמרחב הציבורי לא עומד בציפיות ואינו מתוחזק בצורה מספקת. המרכז מתואר כמיושן ובעל פוטנציאל לא ממומש, עם מחסור במתקנים בסיסיים כמו שירותים ציבוריים, גינת כלבים, ומקומות ישיבה נוחים. לדעתם המקום זקוק לשדרוג משמעותי על מנת להפוך למוקד קהילתי אטרקטיבי שמספק חוויה נעימה יותר למבקרים. אנשים אוהבים את האווירה הנעימה, אך מבקשים שיפור בתשתיות והוספת מקומות בילוי כמו בתי קפה, על מנת להפוך את המקום למרכז קהילתי מזמין יותר, שימשוך אליו יותר מבקרים וישמש כמרחב מפגש ראוי עבור הקהילה המקומית.
“יש תחושה קהילתית של פעם, אבל אנשים משלמים כאן הרבה, זאת לא שכונה זולה, ובסופו של יום אנחנו רוצים מרחב נעים, מתוחזק, נעים ונקי וזה לא קורה כאן”.
“המקום לא נחשב כל כך ולא מחזיק. המרכז ישן. אבל לסגור אותו זו תהיה בעיה קשה באזור. יש כאן צורך אמיתי. המקום חשוב ולא ממוצא הפוטנציאל שלו”
“לגבי גן הזיכרון – הילדים הבוגרים יותר משתמשים בו, אין בו מספיק צל. במקום הברושים היו צריכים לנטוע עצים שנותנים צל”.
בעלי העסקים – מתארים את המרכז כ”מקום ברירת מחדל” עם תנועה דלה, כשהרבה מהם מתבססים על משלוחים. לטענתם השכונות החדשות בקריית אונו והקניון גרמו לאובדן משמעותי מהלקוחות שלהם. באשר להתנהלות של המקום – אין שיתוף פעולה בין בעלי העסקים, כל אחד מתנהל באופן עצמאי, מה שגורם לחוסר סדר ותחזוקה לקויה. לדעתם המקום נתפס כמרכז “סוג ב'” הן בעיני העירייה והן בעיני מבקריו.
“החנויות נמצאות בשטחים פרטיים. כל אחד מבעלי החנויות אדון לעצמו ועושה מה שהוא רוצה, אין כאן הנהלה, כולם נלחמים אחד בשני”.
רשות מקומית – בנוגע לשטח המסחרי ולרחבה ממולו – לטענת נציגת העירייה -מאחר וכל השטח הנ”ל שייך לבעלים פרטיים (כולל החצר האחורית), ידיה של הרשות כבולות מלפעול ולחדש את המרחב. היו ניסיונות להגיע להסדר עם בעלי הקרקע אולם ללא הצלחה. לטענתה בעלי הקרקע ביצעו בכוונה את הרחבה עם אבנים וצמחיה כדי שלא יצטרכו לתחזק אותה.
“במצב הנתון העירייה לא יכולה לשפץ את המקום מבחינה חוקית כי השטח לא שלה. עד שלא יגיעו להסדר או שמישהו יקנה את המקום וישפץ לא יכול להיות שינוי משמעותי במקום”.
שאר השטח, הנמצא בבעלות הרשות המקומית, מתוחזק על ידה –”לגבי השדרוג של שטחי העירייה, גן השעשועים הוא באחריותנו ולכן אנחנו דואגים לשפץ אותו כל כמה שנים. אני יודעת שיש שם אוכלוסייה צעירה עם ילדים קטנים וגן השעשועים מתאים להם. אנחנו מתחזקים גם את הרחבה לידו וממול הבנק”.
העירייה תומכת בקיומם של אירועים קטנים כגון הצגות, מוסיקה, הפעלות. בקיץ הזה זה לא קרה לאור המצב הביטחוני, ההתראות והמגבלות לקיים אירועים.
על המתח בין המיתוס לחיי היום יום הבנאליים
בספר “קרייתונו” (ביוגרפיה מקומית) מתואר מרכז דרכטן כ-“כיכר קטנה חד קומתית, מרכזון מסחרי שקפא בזמן. מרכזים גדולים קמו ונפלו, קניונים הונפו אל על, אבל דרכטן נותרה על כנה. במורשת המקומית ‘דרכטן אינה רק מרכז מסחרי, אלא גם זיכרון יקר”. במהלך השנים חלק מבתי העסק התחלפו, וחלקם נותר עד היום כפי שהיו. עד לפני כ- 15 שנה היה זה מקום מפגשם העיקרי של בני הנוער, שהיו נפגשים בערבים / בסופי שבוע, יושבים בספסלים או בפיצרייה / המבורגר ו’מעבירים את הזמן’.
“כילדה שגדלה סביב המרכז הזה, בשבילי דרכטן היה ה-מרכז. ממש כמו קיבוץ שזה המרכז המסחרי היחיד בערך, שיש בו כל מה שצריך ולא צריך ללכת לשום מקום אחר. עוד לא היה קניון גדול, בניינים גבוהים וכמות גדולה של אנשים. הכל התנהל בקצב מיוחד של קריית אונו הוותיקה, של פעם, שכל מי שגדל שם יכול להזדהות ולהיזכר בילדות שהייתה כמו בכפר קטן שכולם הכירו את כולם. זה היה דרכטן בשבילי. מקום של תמימות ומפגשים חברתיים אחרי בית ספר.”
איור 10 מציג את שורת החנויות והרחבה שממול. התמונה משמאל משנות ה- 70. התמונה מימין – כיום. ניתן לראות שהתצורה של שורת החנויות, הרחבה והגינון ממול נותרה כשהייתה, אולם אינה מתאימה כיום מאחר החנויות בחלקן התחלפו והפכו לחנויות מזון המזמינות ישיבה בסמוך אליהן, והתנאים לכך, כאמור, ירודים.
מהי חשיבותו של מרחב דרכטן כמקום מפגש חברתי-קהילתי?
בעבר, מקום זה היה אטרקטיבי ושימש כנקודת מפגש מרכזית ובעלת חשיבות בעיר. עם התפתחותה של העיר והקמת שכונות חדשות ומוקדי מסחר מתחרים, המרכז נזנח ואיבד מאטרקטיביות שלו.
כבר שנים שהמסחר במקום מהווה את נקודת התורפה העיקרית שלו. מצד אחד, הוא מהווה את הלב הפועם של המרכז, אך מצד שני, הוא מתאפיין בחוסר ניהול, היעדר חידוש ותכנון, ומצוי בקונפליקט מתמשך מול הרשות המקומית. מצב זה הוביל להזנחת המרחב, שהפך לפחות ופחות אטרקטיבי למבקרים ולתושבי האזור.
כתוצאה מכך, למשתמשי המרחב—הן הוותיקים והן הצעירים—אין אמון או ציפייה לשינוי משמעותי או לחידוש המקום. הם מקבלים את המצב כפי שהוא, מה שמוביל לכך שחשיבותו של המרחב כמקום מפגש חברתי-קהילתי בעיני התושבים כמעט ואינה קיימת.
הוויכוח המתמשך בין העירייה לבעלי הקרקע מעכב את מימוש הפוטנציאל של המרכז, והופך את המרחב הציבורי למוזנח ולא מזמין עבור התושבים, הנאלצים להסתפק במתחם שאינו עונה על צרכיהם או לחפש מקומות חלופיים. עד שיושג הסדר בין העירייה לבעלי הקרקע, מומלץ שהעירייה תנקוט במס’ פעולות לשיפור המתחם במסגרת התנאים הקיימים, על מנת להפוך אותו למקום נעים ומזמין יותר, המעודד את התושבים להישאר בו לאורך זמן ולקיים מפגשים חברתיים. להלן המלצה לפעולות לשיפור המתחם:
היבטים פיזיים (“כלים קשים”)(איור 11 מציג מיקום האזורים לשיפור):
- שיפור התשתיות הפיזיות ברחבת המסחר (נק’ 1): ריצוף מחדש של רחבת האבנים ממול אזור המסחר לצורך הרחבת השטח לשימוש הציבור, ויצירת תשתית נוחה ומזמינה יותר לאנשים לשבת ולהיפגש. באופן זה ניתן יהיה להוסיף שולחנות וכסאות שישפרו את חוויית הבילוי והשהייה במרחב.
- הסדרת החצר האחורית המוזנחת (נק’ 2): שיפור מצב החצר האחורית המוזנחת (המשמשת כניסה למתחם מצד מזרח), ולהפוך אותה למעבר מסודר ובטוח עבור הולכי רגל.
- חיזוק הקישוריות בין המרכז המסחרי לגן הזיכרון (נק’ 3): חיזוק הקישוריות בין המרכז המסחרי לגן הזיכרון על ידי הצבת שילוט ברור ושיפור הנגישות להולכי רגל. כמו כן, לעודד שימוש משותף במתחמים על ידי עידוד אנשים לרכוש מזון מהמרכז המסחרי ולצרוך אותו במרחב הפתוח שבגן הזיכרון.
- שיפור התאורה (נק’ 4): שדרוג תאורת החוץ במרכז דרכטן, על מנת להבטיח מרחב מואר, בטוח ומזמין יותר לשהייה ולהגברת הפעילות בשעות הערב.
- הסדרת השטח מאחורי הסופרמרקט (נק’ 5): בחינת אפשרות להסדרת השטח שמאחורי הסופרמרקט והפיכתו לאזור ישיבה נגיש ומסודר הפונה אל הרחוב, וזאת כדי להגדיל את אפשרויות השימוש במרחב הציבורי.
היבטים חברתיים – תרבותיים (“כלים רכים”):
- קיום ירידים ושווקים קהילתיים במרכז דרכטן: לארגן ירידים/ שווקים / תערוכות אמנות מקומית שיקדמו אינטראקציה חברתית בין קבוצות אוכלוסייה שונות, יספקו פעילות פנאי ויוסיפו אווירה חיה וצבעונית לסביבה השכונתית.
- ארגון אירועים קהילתיים בגן הזיכרון: לקיים בגן הזיכרון אירועים קהילתיים כגון הקרנות סרטים, שירה בציבור, מופעי יוצרים צעירים וקונצרטים. אירועים אלו, בשיתוף עם העסקים במרכז דרכטן שיספקו אוכל ושתייה, ימשכו קהל מגוון וישפרו את השימוש בשני המתחמים.
- תגבור שילוט ואכיפה על תנועת אופנועים: להגביר את הפיקוח על תנועת אופנועים במתחם על ידי הצבת שילוט מתאים ותגבור האכיפה, כדי לשפר את הבטיחות במרחב הציבורי ולהבטיח שימוש נוח ובטוח להולכי רגל.
המלצות אלו משלבות בין כלים פיזיים לשדרוג המרחב לבין פעולות חברתיות שמטרתן להגביר את תחושת הקהילה ולעודד מפגשים חברתיים, ובכך יוכלו להפוך את המתחם הציבורי לאטרקטיבי, נעים ומזמין יותר עבור כלל המשתמשים.
אחרית דבר: ביקור נוסף באתר ותובנות
יום חמישי, חודש ספטמבר, שעות הערביים.
אני נכנסת למרפאה במרכז דרכטן הנמצאת ליד הפיצרייה. אימהות יושבות ליד השולחנות, נראות עייפות, תוהות בינן לבין עצמן איזו פיצה להזמין לילדים הערב.
בתוך המרפאה, אין כל סימן למה שקורה בחוץ. כשאני יוצאת, אני רואה ילדים מתרוצצים עם כדור, אוכלים פיצה, קולות האופנועים חותכים את צהלותיהם. אני מחליטה לבדוק אם יש תור במכון הפדיקור. למזלי, מתפנה מקום.
כבר 19:00 כשאני יוצאת מהמכון. רוח נעימה מתחילה לנשוב, ואני מתיישבת על הספסל. ליד חנות הממתקים הסמוכה, ילדים רוכבים על קורקינטים, צוחקים עם ארטיק ביד וממלאים את הרחבה בשמחה.
אני מתבוננת בהם ושואלת את עצמי: מה יהיה הזיכרון שלהם מהמקום הזה? לפתע, אני מבינה. סביר להניח שהזיכרון שלהם יהיה דומה לשלי — זיכרון של פעם, במרכז המסחרי השכונתי הישן. במקום אחר, לילדים אחרים, הזיכרון יהיה קשור בקניונים גדולים וחוויות צרכניות רחבות היקף. אבל כאן, יש להם רחבה קטנה לרכב על אופניים וקורקינטים, מקום לשחק בו בכדור, לאכול פיצה, להתקבץ סביב שולחן עץ ישן, ללקק ארטיק ולשחק יחד בטלפונים.
הבנתי שכדי לאפשר לאנשים מפגשים חברתיים מהנים, לא תמיד נדרש שינוי רדיקלי. שדרוג עדין של המקום ושימור האווירה הנוסטלגית יכולים לספק בסיס מצוין לאינטראקציות חברתיות ולהפוך את המרחב לנעים ומזמין יותר עבור כולם.
