דנה לוביץ“כאשר שוטר פוגש חשוד מהקהילה המעורבת בפשיעה, מטבע הדברים המוח שלו חושד בו יותר מבאחר. הבנו את זה באיחור…אנחנו היום מנסים להחזיר את אמון הקהילה האתיופית בשוטרים, הדרך עוד ארוכה”, מפכ”ל משטרת ישראל. מה הקשר בין הימצאות במרחב הציבורי ושיטור יתר, ומה ההשלכות ההרסניות של פרופיילינג?
לתכנון המודרני תפקיד חשוב כמנגנון חברתי של בקרה ושליטה ועיצוב היחסים החברתיים ויחסי הכוח במרחב. אפשר לראות את ביטויו של המרחב כמארגן יחסים חברתיים גם בפריסת מגוריהם של ישראליים יוצאי אתיופיה, אשר תכנית משכנתאות ייעודית השפיעה על ההתמקמות שלהם ביישובי הפריפריה החלשים (פנסטר, 2012). העולים מאתיופיה מהווים כ- 1.6% בלבד מכלל האוכלוסייה, אך בולטים בחברה בשל היותם מיעוט “מזוהה” (visible minority). אמנם ניכרת נכונות רבה מצדם להפוך לחלק אינטגרלי מהחברה בישראל, אך הסטיגמות הקיימות כלפי צבע עורם, הספק ביהדותם והקשיים לפרוץ את מחסום ההדרה בשוק העבודה וההשכלה מקשים על כך. רבים מהישראלים הצעירים יוצאי אתיופיה מתקשים להשתלב במסגרות, גדלים בבתים צפופים והסובלים מעוני. מרחב המפגש העיקרי של בני הנוער והצעירים הוא במרחב הציבורי השכונתי. כל אלה הופכים אותם לקורבן פוטנציאלי לשיטור יתר.
במחקר שנערך לאחרונה , העוסק ביחסים בין קבוצות מיעוט למשטרה מכיר בכך ש”יוצאי אתיופיה סובלים מביטויי גזענות גלויים וסמויים, המאופיינים, בין היתר, באפליה על בסיס סטיגמות וסטריאוטיפים שליליים. ההשפעה של אלו באה לידי ביטוי בהדרתם מהמרחב הציבורי, באפלייתם בהשכלה ובתעסוקה ואף בגילויי אלימות ישירה כלפיהם ברמה חברתית ואף ממוסדת״ , קובע פרופ’ עירן הלפרין מצוות מיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה. נתוני המשטרה המדאיגים מעלים את השאלה האם ישנה הפללה של יוצאי אתיופיה?. אחוז כתבי האישום – אינו פרופורציונלי לשיעורם באוכלוסייה ומגיע לפי שניים. ובכל הנוגע לקטינים המצב אף חמור יותר, התיקים נגד קטינים יוצאי אתיופיה עומד על 6.5% מכלל התיקים בשנת 2013 ועלה ל – 7.6% ב 2015 , יותר מפי 3.5 מחלקם באוכלוסייה הכללית. אחוז כתבי האישום נגד קטינים יוצאי אתיופיה עמד על יותר מפי ארבעה מחלקם באוכלוסייה 8.5% ואחוז הקטינים הנשלחים לרצות מאסר בפועל הוא כמעט פי עשרה משיעורם באוכלוסייה, והם מהווים 18.5% מכלל הכלואים בכלא “אופק”.
העולים מאתיופיה מהווים כ- 1.6% בלבד מכלל האוכלוסייה, אך בולטים בחברה בשל היותם מיעוט “מזוהה” (visible minority). (צילום: הרווי ספיר, פיקיוויקי)
מישיבה בגן הציבורי לטרגדיה ואלימות משטרתית
המקרה של יוסף סלמסה ז”ל והחייל דמאס פיקדה הפכו לסמל לאלימות ולמשבר האמון בין אוכלוסיית הישראלים האתיופים לבין במשטרת ישראל והממסד הישראלי שהולידו את מחאת 2015. פרשת יוסף סלמסה, החלה בשנת 2014 עת ישב עם חבריו בגינה ציבורית מתחת לביתו בבנימינה. שוטרים הגיעו למקום בעקבות תלונה על ניסיון פריצה של אדם חמוש בסכין. השוטרים חשדו בו והוא מצדו טען כי לא עשה דבר. על פי דו”ח המשטרה, סלמסה תקף את אחד השוטרים באגרופים וניסה לפגוע בו. השוטרים השתמשו באקדח ‘טייזר’ ולפי הטענות הפעילו כוח לא סביר בעטו בו, אזקו אותו וגררו אותו לניידת. על פי עדי ראייה, השוטרים כלל לא עסקו בפריצה. בתחנת המשטרה הוחלט שלא לחקור את סלמסה בטענה שהיה תחת השפעת אלכוהול, הוא הושאר אזוק בחצר התחנה ושוחרר מאוחר יותר ופונה על-ידי בני משפחתו לקבלת טיפול רפואי. כשהגיע אביו לתחנה המשטרה הוא מצא את בנו מוטל ללא ניע על הכביש מחוץ לתחנה, כשהוא אזוק בידיו וברגליו. סלמסה נלקח לבית החולים ללא ליווי משטרתי ושוחרר כעבור כמה שעות. חשבון האמבולנס נשלח לביתו.
לאחר האירוע חלה התדרדרות במצבו הנפשי של סלמסה שהדאיגה את משפחתו זו פנתה למחלקה לחקירות שוטרים שיחקרו את אירועי המעצר. אחר מספר ניסיונות של מח”ש ובהיעדר שיתוף פעולה מצד סלמסה הוחלט שלא לפתוח בחקירה פלילית בעניין מעצרו. במקביל, המשטרה ביקשה לחקור את סלמסה על האירוע, אך הוא חשש להגיע לחקירה.
ב 2- ביולי 2014 , יצא יוסף סלמסה להפסקת צהריים מעבודתו ביקב בנימינה ולא שב. משפחתו דיווחה על היעדרותו למשטרה, והחלו חיפושים אחריו. לאחר יומיים, מצא מסוק את גופתו בתחתית מצוק המחצבה בבנימינה ומותו נקבע במקום. דוח הנתיחה מציג סיבת מוות משוערת- פגיעה עצמית, אם כי צוין שלא ניתן לשלול פגיעה על ידי גורם אחר. המוות סווג על-ידי המשטרה כהתאבדות, והתיק נסגר. משפחתו ורבים אחרים סבורים כי מדובר ברצח וביקשו לפתוח את התיק לחקירת מח”ש. בבחינה המחודשת של חומר הראיות בתיק החליט מפכ”ל המשטרה, שאין מקום לנקוט צעדים מנהליים או פיקודיים נגד השוטרים. התיק עודנו תלוי ועומד בפרקליטות המדינה, והכרעה סופית בו טרם ניתנה .
יוסף סלמסה הפך לסמל המאבק באלימות המשטרתית. ( מתוך עמוד הפייסבוק “לזכרו של יוסף סלמסה ז”ל”).
מקרה נוסף שהחל משהות במרחב ציבורי ונגמר באלימות וחקירת שוטרים הוא המקרה של דניאל צ’רנט קסהון. לפי פסק הדין (2011) בשעה ארבע לפנות בוקר, בעת סיור שגרתי של שוטר ושלושה מתנדבים בפרדס חנה, נשמעה מוזיקה חזקה מאחורי בית הכנסת הגדול בעיר, שנבעה מרכב פג’ו לבן, שבסביבתו ישבו כ-25 בני נוער ממוצא אתיופי. השוטר ניגש לחבורה, ודרש מצעיר כבן 25, שישב לבד בצד להזדהות. כשהוא סרב, הודיע לו השוטר שהוא מעוכב. הצעיר נבהל וברח, ושני מתנדבים רדפו אחריו והורו לו לעצור. כשעצר, אזקו אותו, בעטו בצלעותיו וריססו אותו בתרסיס פלפל לאחר שאיימו עליו שזה מה שיקרה אם לא יירגע. השוטר ומתנדב נוסף הגיעו והעבירו את הצעיר לניידת, בעודו משתולל, ולקחו אותו לתחנת המשטרה.
בכתב האישום שהוגש לבית משפט השלום בחדרה יוחסו לצעיר, בין היתר, עבירות של תקיפה, איומים והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. הנאשם טען שהעיכוב והמעצר לא היו חוקיים. לטענתו, הוא לא היה חשוד בביצוע עבירה כלשהי ולכן לא הייתה סמכות לדרוש ממנו להזדהות, על אחת כמה וכמה לרדוף אחריו ולהשתמש בכוח בלתי סביר וזאת במקום להתרכז במוסיקה הרועשת. מצד המשטרה נטען, שהיה חשד סביר לעיכוב, לנוכח השעה המאוחרת, המוסיקה הרועשת והרושם כי הצעירים שתויים. טענת המשטרה הייתה שהצעיר הפריע לסדר הציבורי והתנגדותו הייתה אלימה ולא מידתית.
בית המשפט זיכה את הנאשם לאחר שקבע כי לא היה לשוטרים יסוד סביר לחשוד שעבר עבירה. השופטת סברה שלשוטרים לא הייתה עילה לעכב את הנאשם או לפעול למען “הסדר הציבורי” שכן הגיעו למקום על דעת עצמם. לדעת השופטת, התנהגות הנאשם הייתה חלק אינטגרלי מהתגוננות מפני עיכוב ומעצר לא חוקיים. יתר הטענות על אלימות מצדו לא הוכחו. על כן, קבעה השופטת כי המשטרה פעלה בחוסר הגינות ולכן קבעה לנאשם הגנה מן הצדק. התיק מעלה תמונה עגומה של חוסר רגישות מופגן ללא סיבה, תוך הפרה בוטה של זכויות הנאשם טענה השופטת והמשיכה: תפקיד משטרת ישראל הוא לאכוף את החוק, לשמור ולהגן על הציבור, וראוי שתהנה מאמון הציבור על כל גווניו ועדותיו .
המחאה בשנת 2015 נכנסה לשיח הציבורי, בין היתר בשל היקפה והשימוש במרחב הציבורי ( צילום: הרווי ספיר, פיקיוויקי)
המצב המצוי
מניתוח המקרים עולה כי התקלות משטרתית עם צעירים ממוצא אתיופי מתגלגלת לא פעם לכדי אירוע חריף ואלים. מדובר במקרים אשר מתחילים כדרישה להזדהות או אכיפה בעקבות תלונה, ומהר מאוד יוצאים מכלל שליטה. בשני המקרים המוצגים, ספגו הצעירים יחס אלים ואף שימוש בנשק קל מצד כוחות המשטרה כלפי צעירים חפים מפשע וללא עבר פלילי. צבע עורם ונטייתם להיפגש באזורים ציבוריים נתפסת כהפרעה לסדר הציבורי.
אחת הבעיות היא בסמכותה הבלעדית של המשטרה לטיפול בסוגיות אלו, שייתכן ואינן דורשות התערבות משטרתית אשר באופן מידי בוחנת את הסיטואציה במונחים של עבירה על החוק. בעיה נוספת היא מעורבותו של מח”ש שהוא אמנם גוף בלתי תלוי, אך נכונותו לטיפול במקרים אלו קטן מאוד. כמו כן למרות מאמצי המשפחה והקורבנות ודרישתם לצדק, חולשתה של קהילת יוצאי אתיופיה מובילה לזלזול ודחיקת טענותיהם תוך גילויי אלימות נוספים כלפיהם. מכאן שמנגנוני הבקרה והפיקוח על מערכת אכיפת החוק, הפנימיים והחיצוניים אינם אפקטיביים בטיפול בנושא. נושא הגזענות והאפליה אינם נושאים מדוברים וודאי שאינם מטופלים ברמה המשמעתית במשטרה.
הצעות לשיפור
דיאן דיוויס, חוקרת אלימות עירונית (Davis, 2016) מציעה דרכים למידור האלימות העירונית ובפרט כאשר מדובר בקהילה בעלת מאפיינים ייחודים אשר סובלת מפרקטיקות שיטור לא פרופורציונליות. מספר הצעות על בסיס הצעותיה:
• בניית אמנה נגד אפליה וגזענות לעובדי השירות הציבורי בכלל ולמשטרת ישראל בפרט וביצוע הכשרות לרגישות תרבותית לכל אחת מתחנות המשטרה.
• קביעת נהלים לטיפול בתלונות למח”ש וליחידה לתלונות הציבור במשטרה הנוגעים לאירועי אלימות משטרתית וגזענות. פיתוח תכנית ונהלים למחלקה לדין משמעתי במשטרה שיקבעו את העונש על גילויי גזענות למיניהם.
• חובת דיווח נתונים מדו”ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת הנוגע לאלימות משטרתית עולה כי הניסיון להציג נתונים על היקפי התופעה על בתוהו. אין ברשות מח”ש והיחידה לתלונות הציבור במשטרת ישראל נתונים אודות אלימות משטרתית כלפי קבוצות שונות באוכלוסייה, זאת למרות שמדובר בגופי הפיקוח והבקרה.
• העלאת המודעות, הכשרות והדרכות הסברה פנימית בתוך המשטרה ובקרב השירות הציבורי בכלל. יחד עם העלאת המודעות ויצירת שיח חיובי המגנה את התופעה בחברה בכלל. • בניית תכנית לחיזוק האמון בין משטרת ישראל לבין יוצאי אתיופיה התכנית תערב את הקהילה ותכלול הדרכות, דיאלוגים ולמידה משותפת (אחת מהמלצות הצוות למיגור גזענות בקרב הקהילה).
הסברה פנימית בתוך המשטרה ובקרב השירות הציבורי בכלל. יחד עם העלאת המודעות ויצירת שיח חיובי המגנה את התופעה בחברה בכלל. (צילום: הרווי ספרי, פיקיוויקי)
נושא האמון במשטרה והציות לחוק מעסיקים מדינות ומשטרות רבות בעולם אשר מנסות להתמודד עם שאלות הנוגעות לאכיפת החוק ולקידום הביטחון הציבורי, כמו גם, התמודדות עם אמון נמוך כלפי רשויות האכיפה והמשפט. בשנים האחרונות מתגבשת תפיסה המחליפה את מדיניות ההרתעה ושואפת להשגת לגיטימציה וחיזוק האמון במשטרה. משימה זו מורכבת שכן האמון במשטרה קשור לא אחת לשאלות של זהות והזדהות ולתפיסה של מטרות ומוטיבציות משותפות.
מדינת ישראל אינה ייחודית בתופעה שיטור היתר כמו גם בסוגיות של שיטור חסר, תופעות אלו רווחות בעולם כולו. בארצות הברית האלימות המשטרתית נגד אפרו-אמריקאים הציתה את תנועת Black Lives Matter שמעוררת דיונים, ביקורת ואף שינוי בחלק מהמדינות במדיניות המשטרה (להרחבה שני פרקים מומלצים של הפודקסט Cops See It Differently) בישראל שיטור היתר והאלימות המשטרתית אינם מופנים רק כלפי אוכלוסיית יוצאי אתיופיה, גם ערבים אזרחי ישראל, עולים ממדינות חבר העמים וחרדים סובלים ממנה. הגיע העת שהמשטרה והמדינה יכירו בכך וישכלו לחשוב באופן מורכב ומתקדם יותר על אופני השיטור בישראל.