יעל אלואילבהמשך לרשימה הקודמת התנגדות למשטר קורונה סמכותני באמצעות פוליטיקה מרחבית, פרפורמנס ואמנות בתנועת המחאה בישראל בשנת 2020. רשימה זו מציגה כיצד התרחבה המחאה מתנועת מכוניות לתנועה המונית בגשרים ברחבי הארץ ומסכמת כיצד הטקטיקות של מחאת 2020 הן מאבק בסמכותנות באמצעות רטוריקה של דמוקרטיה
עם הזמן, מארגני מחאת הדגלים השחורים הבינו שהם צריכים לשנות את האסטרטגיה שלהם. העצרות הראשונות, שכללו 1800 רכבים, היו מרשימות, אבל לא הצליחו להתרחב מעבר לקבוצת הליבה של האקטיבסטים הוותיקים. ברסלר הסבירה: “היינו צריכים למצוא דרך להביא יותר אנשים מחוץ לבתים שלהם ואל תוך המרחב הציבורי. אחרי שאת מצטרפת ופוגשת אנשים אחרים, ומרגישה מועצמת, כבר קשה יותר לחזור הביתה לספה שלך. אנחנו הבנו שאנשים צריכים אתרים מקומיים של מחאה, קרוב לבית, ככה שאפשר להביא את הילדים. כי מבחינתם של הרבה אנשים, מקומות כמו הכנסת, ככר רבין או בלפור הם קפיצה גדולה, במיוחד כשהסגר הוסר ואנשים חזרו לעבודה” (תקשורת אישית, 28 ביולי, 2020). בהתאם, הם עברו מארגון הפגנות מחאה המוניות בשיירות רכבים ועצרות עירוניות גדולות לארגון מחאות הפגנה קטנות בצמתים ברחבי העיר. מיכל יאירי-דולב, דמות בולטת בתנועת הדגלים השחורים, הסבירה את התהליך:
“היו לנו איזה עשרים הפגנות מקומיות. ועדיין אנשים כל הזמן ציפו שתהיה “מפקדה” שתגיד להם מה לעשות, לאן ללכת, שתספק להם שלטים ואישורי משטרה. אנשים באו אלינו בדרישות, ולפעמים גם תלונות. ציפו מאיתנו להגדיר את המסר, לייצר אסטרטגיה. אבל אנחנו התעקשנו ש”אנחנו האנשים להם חיכינו”: אל תחכו למישהו שיגיד לכם מה לעשות. בשבת אחת חברה סימסה לי לגבי הגשר להולכי הרגל ביקום, מעל כביש 2. אבל לנו לא היה אף אחד ביקום! אפילו לא חשבנו על הגשרים. מישהו פשוט פעל בלי לבקש שום דבר מה”מפקדה” או לדרוש הוראות. ומה זה שמחנו!” (תקשורת אישית, 29 ביולי, 2020).
בזמן כתיבת המאמר, בקיץ וסתיו 2020, כ- 260 צמתים וגשרי הולכי-רגל מעל כבישים ראשיים, שסומנו על מפה עם דגלים שחורים המסמנים את מיקומם ברחבי הארץ, היו מאוכלסים בכ- 10,000 מפגינים בכל שבת אחר הצהריים (רביד 2020). יאירי-דולב חשבה שגשרי הולכי-הרגל הם אתרים אידיאליים שבהם האזרחים יכולים להפגין מחאה: “בצמתים אנשים מרגישים חשופים, אפילו בסכנה. אבל בניגוד לצמתים, על הגשר אנשים מרגישים בטוחים, אז הם עושים את הצעד הראשון ומשתתפים. אלה גשרים של הבית, אנשים שבוחרים לפעול באופן אינדיבידואלי. אף אחד לא ביקש מהם” (תקשורת אישית, 29-30 ביולי, 2020). מבחינתה, מעברי הולכי הרגל השתנו והפכו מהאזור הכי מוזנח על הכביש המהיר לאזור של העצמה משמעותית עבור קבוצות קטנות של אזרחים, שמרגישים “כמו סופרסטארים” כשהציבור הנוהג מתחת מנופף להם, צופר להם וצועק בתמיכה. יתרה מזאת, הנהגים על-גבי הכביש המהיר חווים את תנועת הדגלים השחורים כחוויה קולנועית באפקט מצטבר: הם נחשפים למסך אחרי מסך של שלטים גבוה מעליהם. למעשה, המארגנים הפעילו מנגנון רחב בהרבה בכך שרתמו את המרחב הציבורי באופן שכזה. האופי הקולנועי של נופים עירוניים, במיוחד כפי שהם נחווים במהירות גבוהה על הכביש המהיר, הם נושא למחקר רב ולתיאורטיזציה באדריכלות ובלימודים עירוניים. חוויות קולנועיות של העיר, במיוחד כפי שהן נחוות מחלונות מכוניות הנוסעות ברחבי העיר, הן מפתח להבנת העיר הקפיטליסטית המאוחרת (AlSayyad 2006; Koeck 2013; Venturi et al. 1977). כך, מחאת הדגלים השחורים על גשרים סטאטיים מעל כבישים מהירים משמשת כתחליף לשלטי חוצות מסחריים וקווי רקיע עירוניים: היא מעבירה את המסר של התנועה והקריאה בדבר התנגדות אזרחית אל מול דיקטטורה, ומייצרת לקהל הגדול שעובר מתחת חוויה קולנועית מפתיעה.
מסקנות: העצמה, יצירתיות, אחריות
לעומת נתניהו האוכף תקנות סמכותניות במסגרת נהלי החירום למאבק בהתפשטות הקורונה, מפגינים סיגלו מרחבים ציבוריים, דימויים חזותיים, ורפרנסים תרבותיים על-מנת לקדם את תביעות הנגד שלהם והקריאה שלהם לדמוקרטיה. לעומת מחאות חברתיות קודמות בישראל, שנטו להסתמך על אסטרטגיה אחת (למשל, הקמת מחנות מחאה, עצרות, או הפגנות המונים), התנועה החברתית בזמן הקורונה ייצרה מערך עשיר של טקטיקות חברתיות בקריאה לדמוקרטיה ולחופש תנועה. הטקטיקות נעו מפעולות מסורתיות, כגון שביתות-שבת ועצרות-המונים בככרות ציבוריים, לאירועי פסטיבל, אמנות ציבורית ופרפורמנס. הלחץ שהפעילה התנועה אכן השפיע. לדברי ברסלר, מארגנת הדגלים השחורים: “המחאה הציבורית שלנו הצליחה להקל על חלק מהחוקים הסמכותניים האיומים. אנחנו משפיעים על דעת הקהל, על השיח הציבורי” (תקשורת אישית, 28 ביולי, 2020). יתרה מזאת, המחאה הפומבית נגד הסמכותנות של נתניהו מנעה ניסיון להטלת סגר נוסף עם פתיחתו המחודשת של משפטו של נתניהו ב- 19 ליולי, במהלך שנתפש כפוליטי בגלוי והיה בניגוד לחוות דעתם של אפידמיולוגים (גביש ושוחט 2020; הראל 2020; חדשות וואלה 2020).
נתניהו נמצא בשלטון כבר עשרים שנה, ותחת שלטונו ישראל הפכה לדמוקרטית למחצה. המפגינים הראו את הצורך בדרכי חשיבה ופעולה חדשות, החורגות מטווח האפשרויות המוגבלות במערכת הפוליטית הישראלית המשוסעת, שנתניהו ניצל במיומנות כדי להשאר בשלטון. כל הקבוצות שנידונו כאן מהוות תנועה עממית רחבה הקוראת לשינוי מהותי במשחק הפוליטי, בהתבסס על אלמנטים המאחדים את התרבות והחברה הישראלית, שסובלת מעימותים אתנו-לאומיים, מעמדיים ודתיים עמוקים. הרפרנסים התרבותיים, החל בהפניות לתרבות גבוהה, לחוקים ישראליים ולהיסטוריה ישראלית, וכלה במוסיקה פופולרית, מותגים ופרסומות, מסתמכים על תרבות משותפת בחברה הישראלית ומדגימים אותה.
אם כן, המאבק בסמכותנות באמצעות רקטוריקה של דמוקרטיה בא לכדי ביטוי בשפע של ביטויים במרחב. המוחים רותמים את התרבות המרחבית כמכנה משותף לחברה, בניגוד ללאומנות, לדת או לטריטוריה, כפי שהציעו נתניהו ומנהיגים סמכותניים רבים אחרים, במטרה להציע מודוסים חדשים של חשיבה ופעולה, מחוץ לכללי המשחק הסמכותני. כך אפשר לחתור תחת הזרמים המפלגים שמפעילים המשטרים הסמכותניים על-מנת להשאר בשלטון: באמצעות מלחמה בסמכותנות בהקשרים פוליטיים אלטרנטיביים, תוך שימוש ברפרנסים תרבותיים המאחדים ציבורים שונים ומגלמים את הדמוקרטיה כריבוי. כך מייצרים רטוריקה חדשה בחברות דמוקרטיות.