המרחבים הציבוריים בפרבר הישראלי | 3# רשמים מהיישוב מיתר

המרחב הציבורי בפרבר של היום, נמצא בתחרות מול מרחבי הצריכה והפנאי של הבית הפרטי ושל מרחבים ציבוריים וירטואליים. מהי המשמעות הציבורית העכשווית שלו? רשימה זו תציג רשמים מסיור שנערך במרחב הציבורי המרכזי ביישוב הקהילתי מיתר שבנגב, שתוכנן במטרה לקשור בין המקום הפיזי והקהילה ובין הקהילה למדינה.

תכנון היישובים הפרבריים בישראל מתאפיין בהקצאה מאסיבית של שטחים ציבוריים פתוחים ובמערכת נופית שהיא בין יישוב כפרי לפרבר עירוני, הכוללת פארק מרכזי שסביבו מבני ציבור בשילוב ביזור גנים ציבוריים בתוך השכונות. אך מה קורה במרחבים הללו בפועל? איזה סוג של חיים ציבוריים מתרחשים בהם? ישנו פער מחקרי ביחס לחקר וניתוח מערכות שטחים פתוחים בסביבות פרבריות בישראל.¹ רשימה זו מציגה קריאה של המתרחש במרחבים הציבוריים ביישוב הקהילתי מיתר שבנגב, שהוקם על בסיס תפיסה ערכית וחברתית מסוימת אשר מאפיינה העיקרי הוא “הקהילתיות”.

מיתר – יישוב קהילתי ביוזמה פרטית

היישוב הפרברי מיתר הוא יישוב קהילתי גדול במעמד מועצה מקומית שהוקם בשנת 1984. הוא ממוקם בצפון הנגב כ-18 ק”מ צפונית-מזרחית לבאר שבע על תוואי כביש 60, בסמוך לצומת שוקת ולכביש 6, כ-1 ק”מ מתוואי גדר ההפרדה ובצמוד ליישוב חורה, על שלוחה בגובה 400 מטרים בגבול המבנה ההררי של הרי חברון ומוקף ביערות קק”ל.

בתי המגורים ביישוב הינם צמודי קרקע בבנייה עצמית בשיטת “בנה ביתך”. סך השטח הבנוי 4 קמ”ר, והצפיפות לקמ”ר נמוכה יחסית ועומדת על 550 נפש. אוכלוסיית היישוב מונה 9,500 נפשות, הומוגנית ומורכבת ממשפחות יהודיות חילוניות ודתיות.² האשכול הכלכלי-חברתי גבוה יחסית, ועומד על 8 מתוך 10. ככלל מדובר באוכלוסייה צעירה יחסית ומשכילה עם שיעור גבוה של מועסקים במקצועות הצווארון הלבן. רבים מהתושבים היגרו למיתר מבאר שבע.

הרעיון להקמת היישוב החל כ”עומר ב'” עבור בני הדור השני בפרבר הוותיק של באר שבע, וקודם על ידי ‘אגודת מתיישבי נחל חברון – מייסדי מיתר’ החל משנת 1980, יוזמה “מלמטה” של תושבי הנגב להקמת יישוב שיגשים את חלומה של המשפחה הישראלית ממעמד הביניים לבית צמוד קרקע בפרבר ירוק. פעילות אגודת המשתכנים עיצבה את דמות היישוב בראשיתו, והם פעלו על בסיס ניסיון חייהם ושאיפתם לזכות בהכרת המדינה ברצונם להקים יישוב פרטי משלהם.³

ברעיון הקהילתי אין כמעט יסודות כלכליים והוא מושתת בעיקרו על תפיסה ערכית וחברתית מסוימת, אשר מאפיינה העיקרי הינו ה”קהילתיות”. רעיון היישוב הקהילתי עלה מחוץ לממסד על ידי התנועות המיישבות שהציגו אותו לממסד כ“ארגון חברתי שישיג אורח חיים בעל איכות ואשר ישמש באותה מידה את צרכי הציונות והמדינה”. המאפיינים המרכזיים המשותפים לכל היישובים הללו הינו הדגש על איכות מגורים, חיי קהילה פעילים ורמת שירותים גבוהה, כאשר הפעילות הכלכלית, בכלל זה החקלאית, אינה מרכיב הכרחי של החיים המשותפים. כלומר היישובים הקהילתיים דומים יותר לפרברים עירוניים.⁴

המרחב הנחקר: המרחב הציבורי המרכזי

מערכת השטחים הפתוחים במיתר מעוצבת כמערכת אינטרוברטית ומוגנת מסביבתה, המבוססת על הקצאת מרחב ציבורי מרכזי גדול, ביזור גנים ציבוריים באזורי המגורים, והקצאת שטחים פתוחים סביב ערוצי הנחלים באזורים שאינם מאפשרים פיתוח. היקפם הנרחב של שטחים פתוחים ביישוב⁵ מייצר קשיים בתחזוקה עבור המועצה ומרחקי הליכה גדולים עבור התושבים.

מרכז מיתר הינו מרכז אזרחי-מסחרי בעל היבטים סמליים הכולל פונקציות מגוונות וממשק עם מבנים ומוסדות ציבור רבים.⁶ זהו מרחב ציבורי פתוח גדול יחסית, סך הכל 120 דונמים, המורכב משני אזורים – אזור בפיתוח אינטנסיבי ואזור אקסטנסיבי (50 דונמים ו-70 דונמים בהתאמה).⁷ אזור מבנה המועצה המשלב מרכז מסחרי והרחבה אותה הוא תוחם, מהווים את לב המרחב הציבורי המרכזי, המתאפיין במידת “ציבוריות” גבוהה יחסית להיותו ממוקם בלב יישוב מתבדל מסביבתו ומגודר, משום שבמהלך שעות היום שערי היישוב פתוחים לכל, ותושבי יישובים סמוכים – כרמית, חורה ועוד, מגיעים לצרוך בו שירותים ונפגשים עם תושבי מיתר.

אז מהו המרחב הציבורי במיתר? פרדוקסים ושאלות

לשאלה זו אענה באמצעות בחינה של מספר תמונות נוף מתוך היישוב. כל תמונה מספקת מבט אחר על המקום ותושביו.

שישי 12.3.21, 12:00

תמונה 1 | “וילה בג’ונגל”? הכניסה ליישוב מיתר

מיתר נושא תדמית יוקרתית ומתבדלת של איכות חיים, בטחון ושקט מהחיים בעיר ומאוכלוסיות מוחלשות – “יישוב קהילתי ואיכותי ביותר הנהנה מדירוג כלכלי-חברתי מהגבוהים במדינה… אחד היישובים האיכותיים ביותר בישראל… אבן שואבת למשפחות צעירות איכותיות”,⁸ המגלם הבטחה לחיים “…במקום שיש בו טבע ושומר על ערכי הטבע, מקום בו יכולות לגור יחדיו קהילה דתית עם קהילה שאינה דתית, מקום שאפשר לגדל בו ילדים באווירה כיפית, יישוב בו לתושביו יש מעורבות גדולה בנעשה. ביישוב ניתן דגש חזק על נושאי החינוך…”⁹

אך כבר בעת הנסיעה בכביש הגישה הארוך לפנים היישוב מתחילים מתגלים סדקים בתמונה ציורית ומוגנת זו – בשולי הדרך הרחבה המגוננת והמטופחת בשדרת דקלים, עצי נוי ומדשאות ושביל הליכה, שטחי בור. קבוצה של עשרה צעירים בדואים, מרביתם גברים, משלהבים עדר סוסים משוחררים מול שתי נשים צעירות בכיסויי ראש. אחד הסוסים קשור בחבל ומתפרע, והאחרים רצים משוחררים סביב החבורה. ברקע, נוף העיירה חורה. לקראת סופה של הדרך ניצב ביתן השומר, אך הוא ריק, המחסומים מורמים ולא מתבצע תשאול.

הנסיעה בשדרת הדקלים נמשכת לתוך שכונה מטופחת לעילא, והיא רחבת ידיים באופן מיוחד. המדרכות מרוצפות בגוון אפרסק בוהק ושזורות בהן רצועות גינון. גם שביל לאופניים יש, והניקיון מבריק. השדרה מתרחבת במרחקים קבועים למתחמי שהייה בהם פינות ישיבה. במרכז מעגל תנועה, פסל-מזרקה גרנדיוזית כסופה. בדפנות מגורים צמודי קרקע תורמים מעציהם לשדרה. רושם של שפע נוצר במעבר בשדרת הכניסה, שפיתוחה הרבה מעל הסטנדרט של רחוב ממוצע בישראל, וגם של סדר, ארגון ומונוטוניות. בודדים עוברים בה רגלית, אך המכונית חולפות ללא הפסק. השדרה מסתיימת במפגש עם מבנה המועצה הוותיק, המשמש גם כמרכז מסחרי, וסביבו המרחב הציבורי המרכזי של היישוב.

תמונה 2 | הזנחה ומפגש עם בדואים ברחבת המועצה-מרכז מסחרי

במגרש החניה הרחב הצמוד למבנה המועצה רכבים מצפצפים. זה האזור ה”חי” בשישי בצהריים ביישוב המנומנם. תנועת המבקרים מובילה לכיוון סופרמרקט ורחבה מסחרית קטנה וסגורה, שאינה נצפית מהרחובות סביבה ובה חנויות קטנות – מאפיה, בית מרקחת, כספומט, חנות פרחים, חנות ציוד משרדי וספרי לימוד, בית חב”ד, פיצוצייה, חנות טבע וחנות צעצועים. בקומה השניה שוכנים משרדי המועצה.

עיצובה המיושן, עליבותה והזנחתה של הרחבה עומדים בסתירה ליוקרתה של השדרה המובילה לכאן, בייחוד בהתחשב בכך שזהו מרחב יישובי סמלי, פעיל ומרכזי. היא ריקה למעט שלושה ספסלים, ואזורים קטנים מתוחמים יריעות פלסטיק, פרגולות וסחורה לפני החנויות, אינה מוגנת משמש או גשם ולא נטועה צמחייה.  “הוא נראה כמו מרכז מסחרי מאובק של עיירת פיתוח. לא מבינה למה אתם לא דורשים מרכז נעים יותר… הכל שומם. כאילו אין חיים ואין צעירים ומשפחות עם ילדים וחופש הגדול. אפילו רק מזרקת מים למשחק באמצע הרחבה הריקה, גלידריה…שמשיות לצל, צביעה של הבטון מסביב, דברים קטנים שלא אמורים גם לעלות מי יודע מה למועצה. היישוב שלכם כ”כ יפה ומדברי ועם אווירה כל כך מיוחדת. החצרות והבתים משדרים איכות חיים רק המרכז משדר עולב”.¹⁰

אף על פי כן הרחבה שוקקת. מבוגרים חילונים ודתיים ממהרים בדרכם לחנויות השונות וחוצים בדרכם למבנה הדואר הקטן בגן הסמוך או בדרכם הביתה, לרובם שקיות או חבילות בידיים. הם אינם עוצרים או משוחחים. רק ילדים ובני נוער משתהים בה לעיתים, לבדם או בזוגות, מדברים או משחקים וחלקם על אופניים. הם נעצרים על שולחנות הפיקניק הבלויים של הפיצוצייה. במרכז משתמשים גם בדואים, בעיקר גברים צעירים לבדם או בזוגות, לבושים בגדי עבודה. מיעוטם מבוגרים או נשים בבגדים מסורתיים. הם נכנסים לסופרמרקט או עומדים בתור הארוך לכספומט. “מבחינתנו יש תנועה חופשית של בדואים ביישוב, בין אם זה למרכז קניות או לדואר…אה כן, שכחנו, עם הפרצה שיש בגדר הבטחון בדרך לסנסנה אנחנו אפילו לא יכולים לדעת מי בדואי, מי מחבל ומי פושע…”.¹¹

תמונה 3 | הסדרה נוקשה וחוסר שימוש בשצ”פים סמוכים למועצה

מצפון למבנה המועצה והרחבה ובמנותק מהן באמצעות גידור היקפי, ממוקם אמפי דשא רחב ידיים. הוא נקי והדשא מוריק, בתחתיתו במה מבוטנת. אחד השערים בלבד מיני רבים פתוח. האמפי עומד ריק לחלוטין זמן ארוך למעט רגע אחד בו שתי נערות בדואיות בכיסוי ראש המלוות באביהן, ירדו ועלו בעליצות במדרגות הארוכות כשבידיהן שקיות עם קניות.

מדרום למבנה המועצה ובחזית שלה, גן אינטנסיבי שתול צמחיה צפונית של אורנים בוגרים, שחופתם המצלה מורגשת, וערערים, ביניהם מסלעות ומדשאות קטנות. בגן שלוש רחבות משחק קטנות לילדים. אך אין ילדים בגן הזה. המתקנים מיושנים ואינם דומים למתקנים בגנים החדשים בשכונות בישראל. גם המזרקה בחזית המועצה עומדת יבשה ומוזנחת.

“היי, האם קיים במיתר גן שעשועים לפעוטות וילדים שהוא פעיל, שמגיעים אליו הורים וילדים אחר הצהריים לשחק?” “סעי לעומר ותהני ממבוקשך. לצערי זה הפתרון לפארק איכותי ונעים עד שיתעוררו…”¹²

אמפי מיתר וגן המועצה (צילומים: זוהר טל)

תמונה 4 | “טבעי” בגבעת התצפית והחורשה בערוץ 

מעל המרחבים המוסדרים של המועצה, גן המועצה והאמפי נישאת גבעה קירחת, ריקה מאדם, ועליה שלד של מצללה קטנה ומאולתרת, עשויה עמודי טלפון ממוחזרים הנצפית מסביבתה. מתוך אדמת הלס החשופה והבהירה עולים בסוף החורף מקבצים של צמחיית בר פשוטה וחרציות, ואירוסים מסוג “צהרון מצוי”. במעלה המבט פתוח לכל העברים וניתן לראות איך השטח הפתוח המרכזי נמתח מזרחה, מוקף בבתי היישוב ביניהם שפע עצים בוגרים. מאחורי השכונות, גבעות נטועות יערות מחטניים. בעונה זו הכל ירוק וכמעט לא ניתן לנחש שזהו מדבר. בכיוון צפון מערב נחשף מבט בודד ורחוק המרמז אודות מיקום היישוב – חומת ההפרדה האפורה נראית בבירור, מתפתלת בין יערות נטע אדם. במישור הקרוב כתם לבן בוהק של בתים פרטיים בשכונה חדשה הנבנית בימים אלו.

תחת הגבעה, ערוץ יבש נטוע חורשת אקליפטוסים בוגרים תחתיהם שולחנות קק”ל. נשמעים קולות משבט הצופים הסמוך, אך אף אדם לא עובר כאן כעת. באזור זה שבילי עפר מעטים בלבד, ללא תשתיות תאורה, הליכה, ריצוף או ריהוט קבע. ההשפעות של חטיבת הביניים ושבט הצופים הנמצאים בממשק עם אזור זה ניכרות בשאריות משחקי צופים מעץ, ספסלים עשויים צמיגים ממוחזרים ואפר מדורות. זה שטח “טבעי”, “פראי” ו”חופשי” הנבדל מסביבתו המונוטונית-מוסדרת, אך הוא גם מעין “שמורה” מוגנת ואינטרוברטית אליה צופים בתי היישוב.

“יש לנו במיתר פינות טבע – גבעת הזיקוקים, חורשת אקליפטוסים. למה אין טיפוח? מים, ספסלים, גינון?”; “כל כך הרבה פינות ביישוב צועקות הצילו, דווקא הכיכר שליד האמפי? לא נדרש כלל!!!”¹³

שלושה פרדוקסים מרכזיים עולים מתוך המרחב –

1. מרחב ציבורי כנחלת הכלל, נגיש ודמוקרטי אידיאל המרחב הציבורי לפי מרקוזה,¹⁴ עוסק ברעיון העומד בבסיס תפיסתו של המרחב הציבורי כנגיש ודמוקרטי, המאפשר אינטראקציות חברתיות ופעילות ציבורית של כלל ה’ציבור’, ומאפשר גם לקבוצות שוליות למצוא מקום, להיראות ולהישמע.

המרחב הציבורי המרכזי של מיתר ממוקם ביישוב מתבדל פיזית באמצעות גדרות, אמצעי בטחון ועיצוב צנטרליסטי, וחברתית – הבדלים תרבותיים ומעמדיים יוצרים שסע ועוינות בינו ובין הקהילות סביבו, בייחוד על רקע מקרי אלימות וגניבות. ההקשר הגיאוגרפי גוזר מרחב ציבורי “לא ציבורי” שבאופן מכוון על ידי הריבון, ובתמיכת התושבים, הינו מרחב מגביל המיועד בעיקר לתושבי היישוב. אף על פי כן, באזור רחבת המועצה מתרחשים חיים משותפים יום-יומיים של האוכלוסיות הבדואית והיהודית. קיומו של “הסדק” הזה נובע מכך שבמהלך היום שערי היישוב פתוחים, בשל גודלו וההכרח לשמור על זרימת התנועה אליו וממנו. אך חשוב לזכור שהציבוריות של המרחב כפי שמגדירה ארנדט,¹⁵ אינה קשורה רק לנגישות פיזית אלא גם להכללה בצורה של התנהגות מקובלת – מהם גבולות הסובלנות, מי קובע ואוכף את הכללים ומי הופך למודר. ברור שבמקרה זה “כללי המשחק” החברתיים, ניהול ועיצוב המרחב נקבעים על ידי הריבון והתושבים.

ברמה המקומית, למעט רחבת המועצה הנמצאת בשימוש קהלים רבים, חלוקת המרחב הנוקשה לתתי אזורים המותאמים לקבוצת גיל מסוימת או לזמן מסוים (לדוגמא: אמפי הפעיל רק באירועים מיוחדים, גן המועצה המיועד לגיל הרך בלבד, שטחים טבעיים שאינם מונגשים לבעלי מוגבלות), מצמצמת את הנגישות אליו והשימוש בו.

2. מרחב פוליטי אידאל המרחב הציבורי הדמוקרטי, מגלם בתוכו גם את התפקיד של המרחב הציבורי כמרחב פוליטי, מרחב בו מתקיימות התכנסויות למטרות פוליטיות ו”מרחב המפגש” בו קיים פוטנציאל למפגש ודיון ספונטני ללא תיאום. מרחב המעורר תשומת לב דרושה לדיון דמוקרטי ומאפשר התאגדות ואיתגור הסדר הקיים. מצב זה, נתפס כחיוני לפיתוח סובייקטיביות פוליטית ותחושת ערך כאזרחים.

המרחב הציבורי במיתר, נתפס על ידי הריבון והתושבים כמרחב מאויים, פרוץ ומסוכן בו מתרחשות “הפרעות” בדמות גניבות, הטרדות והשתלטות (לדוגמא של בני נוער בדואיים על מגרשי הספורט ביישוב). בתגובה לכך, הוא מאופיין במידה רבה של ניסיון לשמר את הסדר הציבורי באמצעות כלים של רגולציה, הסדרה פיזית ובקרה טכנולוגית ושל סיירת בטחון, המנכיחים את כוחו של הריבון ומייצרים מרחב מפוקח ומגביל. ההסדרה הנוקשה, גוזרת מיתון האפשרות היום-יומית להתחכך עם מגוון של קבוצות, להיפגש בצורה חופשית, ומיתון היכולת להתכנס ולמחות בזמנים מיוחדים.

3. מרחב ציבורי סמלי ותרבותי האידאל התכנוני של המרחב הציבורי המתוכנן כפארק מרכזי משולב מבני ציבור גדולים, מבקש ליצור מוקד מרכזי ופעיל שיהווה מרחב ייצוגי של היישוב ויצור אצל התושבים תחושת שייכות למקום מתוך חוויות משותפות. מרחב בתחושה של בעלות קולקטיבית סמלית, ה”מקודש” לתושבי המקום.¹⁶

המרחב הציבורי המרכזי במיתר, בייחוד רחבת המועצה והמרכז המסחרי הינם בעלי משמעות סמלית פיזית כמקום מפגש וסמלית משום מיקומו המרכזי ומבנה המועצה הקיים בו. על אף היותו של המרחב מרכזי ופעיל, הוא סובל מהזנחה משמעותית, והיותו סמל מייצג של היישוב שנוי במחלוקת הן בעיני התושבים, שחלקם תופסים אותו כ”אנטי” סמל של היישוב ואינם חשים אליו ערך סנטימנטלי והן בעיני הריבון, שמעדיף לזנוח אותו ולקדם הקמת מבנה מועצה חדש מעל האמפי המטופח המהווה מרחב “ראווה”,¹⁷ הנתפס הן על ידי הריבון והן על ידי התושבים כסמל יישובי.

לסיכום, המרחב הציבורי המרכזי של מיתר, מתאפיין במגמות של הסדרה קשיחה, ביזור שימושים ומשתמשים, ושחיקה פיזית הגוררות פגיעה בשימושיות ובמשמעות שלו. מאידך זהו מרחב המאפשר לתושבים קיום חיים ציבוריים בתוך מרחב חיים שרובו מופרט, מייצר מפגשים עם האוכלוסייה הבדואית והיהודית מהאזור, ויש לו היבטים סמליים ותרבותיים. ההיקף הנרחב שלו המייצר קשיי תחזוקה יחד עם תכנית המועצה להעתקת מבנה המועצה מעלים את השאלה האם יש צורך במרחב ציבורי מרכזי ביישוב הפרברי או שהתפיסה של אספקת מרחב מסוג כזה, במתכונתו הנוכחית כמרכז אזרחי-מסחרי רב קהלי, אינה רלבנטית עוד? האם יש הצדקה לשמר או לתכנן מרחבים מסוג זה בעתיד? ובמידה וכן איך הם צריכים להיראות?