העיר העייפה והפוליטיקה של התשישות העירונית

כיצד העיר משפיעה על המצב הפיזי שלנו? האם היא מעוררת אותנו לפעולה או מעייפת ומעמיסה עלינו? רשימה זו תסקור את האפשרות השנייה, כיוון חדש שמסתמן במחקר.

בגליון החדש של כתב העת עיר (City), העורך דיוויד מאדן (David Madden)¹ במאמר Tired city: on the politics of urban exhaustion מסמן כיוון חדש במחקר בתחום הלימודים האורבניים, העיר המתישה. הוא טוען כי תשישות הפכה להיות אחד המרכיבים הקבועים של החיים בעיר העכשווית. איננו חשים את העייפות בצורה נקודתית בלבד, כחלק מתסמיני פוסט קוביד, אלא היא חלק מחיי היום יום שלנו. אנו חשים אותה בדרכנו לעבודה בבוקר, בחזרה מבית הספר ואף ביציאה לבילוי בסוף השבוע. למעשה, החוויה האורבנית הנוכחית גורמת לנו תשישות כרונית.

הוא קושר את התשישות הזאת למציאות הקפיטליסטית השלטת. בחסות תקשורת מבוססת סיבים אופטיים, הקפיטליזם אינו רק מהיר, הוא גם חסר מנוחה ועיקש. מתהווה מציאות טמפורלית חדשה בה אין לנו רגע מנוחה. כל הזמן קורה משהו סביבנו כחלק מרצף גירויים קבוע שלעולם אינו מפסיק.² הזמן הפרטי מאבד מחשיבותו. מקומות עבודה מבצעים מעקב טכנולוגי מתמיד ומתוחכם אחר ביצועי העובדים, עד לבחינת משך הפסקות השירותים. במקביל, העבודה מהבית של עידן הקורונה מקשה ליצור הפרדה מסודרת בין בית לעבודה, שנמשכת לעיתים עד השעות הקטנות של הלילה. אפשר לקשור את השינויים בזמן למגמה רחבה יותר שהתחילה עוד עם המצאת הרכבת, חוויית הזמן שלנו מעוצבת על ידי אמצעי המדיה הטכנולוגית שפועלים בקצב מהיר יותר ויותר.³

במקביל, הקפיטליזם משנה גם את תפיסת העיר עצמה. ממקום שאנשים מתכנסים בו כדי לקבל שירותים, העיר הפכה להיות מקום שמתנהל במחשבה מתמדת על מיקסום רווחים. מערכות ציבוריות הולכות ומתפוררות. רשתות תמיכה חברתיות שהפכו את העיר למה שהיא, מוסדות כמו מועדוני נוער ומרפאות קהילתיות, מצמצמים פעילות ונסגרים. אפילו הארכיטקטורה עצמה הופכת עוינת יותר, גופים שונים פועלים כדי לצמצם פינות ישיבה בעיר. עובר האורח שמעוניין בדקת מנוחה נתפס כאיום על הפעילות הכלכלית. עצם השהות בעיר דורשת מאיתנו מאמצים גדולים יותר ויותר.

השינויים בעיר לא פוגעים בכל התושבים בצורה שווה. אנשים לבנים, עשירים ובריאים יסתגלו בקלות רבה יותר באמצעות הגישה למשאבים חברתיים וכלכליים נוספים שיפצו על אובדן השירותים העירוניים. מנגד, קבוצות מוחלשות יישאו בנטל כבד יותר בשל תנאי עבודה קשים, נסיעות ממושכות והיעדר ביטחון כלכלי. היעדר הביטחון עלול להתדרדר לרמה האישית, לביטויי אלימות ממשיים, בהיעדר שירותים עירוניים המספקים הגנה. מאדן מעלה כדוגמא את הקרימניליזציה שמבוצעת להומלסים בארה”ב שדוחקת את החלשים בחברה אל מחוץ לכל מסגרת תומכת בהיותם מתויגים כעבריינים ולא כקבוצה שיש לסייע לה.

בישראל התשישות עלולה להיות חמורה אף יותר. אובדן הביטחון האישי בשל המציאות המדינית והפוליטית יוצר תחושת לחץ מתמדת. בנוסף, הוא מוביל לחשדנות שגורמת לערים ורשויות להקיף אותנו בגדרות ואמצעי אבטחה. כמו כן, יוקר המחייה ועומסי תנועה רק מגבירים את העול שאנו נושאים על גבינו בכניסה לעיר. וכל זה עוד לפני שעלו לדיון הקבוצות המוחלשות בחברה הישראלית.

כך, טוען מאדן, התנאים הפוליטיים והחברתיים בעיר יוצרים מציאות שהיא בניגוד לצרכים הבסיסיים שלנו כאנשים, הזקוקים לשעות שינה כדי לשרוד. עיר צודקת היא עיר שמאפשרת לכולם כמות מספקת של שעות מנוחה ואת הפנאי הנפשי לנצל אותן. עלינו כחוקרים לנתח את הגורמים שיוצרים את המציאות הזאת, את העיר המתישה, לבחון את התנאים ברמה המערכתית והתכנונית, בניסיון להשפיע על המציאות המתהווה, לפני שנתחיל להתמוטט ברחובות.

אין ספק כי הקול קורא של מאדן על העיר העייפה מתכתב עם השיח הער בסוציולוגיה של תחילת המאה העשרים שדנו בעיר המטרופלונית. כך באסופת מאמרים בספר אורבניזם ⁴ מרוכזים מספר מאמרי מפתח של הוגי דעות בולטים. למשל במאמר, “העיר הגדולה וחיי הנפש” (1903) תוהה גיאורג זימל כיצד מתאימה ומסגלת את עצמה אישיותו של היחיד לכוחות החיצוניים הפועלים עליה בעיר הגדולה. זימל מדגיש שמאבקו של האדם לקיום פיזי נהפך למאבק של הישרדות פסיכולוגית; הסביבה העירונית התובענית לעולם אינה מניחה לאדם היושב בה – היא דוחקת בו, מגבירה את גירויו העצבי ותוקפת את חושיו ברצף בלתי פוסק של הבחנות חטופות והתרשמויות אקראיות. גם רוברט פָּארק במאמרו “העיר: הצעות לחקירת ההתנהגות האנושית בסביבה האורבנית” (1925), יש ניסיון להבין את העיקרון ההתנהגותי של האדם האורבני כפי שהציע זימל, דרך הבנת אופיו ודרכי פעולתו של המנגנון העירוני. והחיבור החותם את הספר “אורבניות כאורח חיים” (1938) של לואיס וירת – מציע תיאור שיטתי של כמה מהמאפיינים המרכזיים של העיר הגדולה. וירת מאפיין את העיר באמצעות שלושה היבטים מרכזיים: גודל האוכלוסייה, דחיסות והטרוגניות חברתית.

ברור כי יש טעם בכיוון שמסמן מאדן. השאלה היא גם מה השתנה? האם העידן העכשווי הוא תהליך אבולוציוני או באמת העיר של היום “עייפה” באופן חדש ואחר ממה שראינו קודם? באיזה אופן כדאי להסתכל על המגמות העכשוויות שמוסיף ומאתגר את הוגי הדעות החשובים של העבר?