הגיאוגרפיה של הפחד

כיצד מתייחסים התכנון והעיצוב העירוני לסוגיית הפחד והביטחון אישי בעיר, אם בכלל, ואיפה עובר הגבול בין מרחב בטוח למרחב מפוקח?

גינת דובנוב

גינת דובנוב בתל אביב, ביום ובלילה. צילום: שלי חפץ

"הטרדות זה דבר רווח ויכול לקרות בכל מקום ובכל אזור בעיר. אני דואגת ללכת במקום שלא יהיה מבודד וחשוך ושיכול להתבצע בו פשע מבלי שיהיו עוברים ושבים שימנעו זאת בעצם נוכחותם", "..הייתי חדשה בעיר ולא ידעתי שזה לא מומלץ להסתובב ככה.. מאז במשך תקופה ארוכה לקחתי מוניות בלילה למרחקים מטופשים..", "בגינה עירונית בשעות הלילה, כשהייתי נערה קרה לי משהו לא נעים שאעדיף לא להיות שוב לבד בגינות", "חוויתי הטרדה מינית קלה באזור שומם בצפון תל אביב ואני משתדלת לא לעבור שם… למרות שהמקום נעים למראה, זה קרה בשעות אחר הצהריים"

                                                                        (ציטוטים מתוך שאלונים עליהם ענו 24 מתושבות העיר תל אביב)

בחירות יומיומיות כמו היכן להסתובב, באיזו דרך לחזור הביתה והחל מאיזו שעה נעדיף "לתפוס מונית", נובעות לעיתים מהשפעתו של המרחב על הרגשת הביטחון הכללית של האדם. תחושות כמו פחד וחוסר ביטחון, כפי שמוצגות בציטוטים לעיל, מדירות רבים מאיתנו ממרחבים שונים בעיר, בעיקר בשעות החשכה. לא מדובר דווקא באזורים מוכי פשע הידועים כבעלי פרופיל בטיחותי מאתגר, אלא באתרים כמו פארקים וגינות ציבוריות, שבשעות היום שוקקי חיים אך בלילה מתרוקנים והופכים לשוממים.

"הביטחון הוא תכונת יסוד של כל חלק עיר מצליח… אזור עירוני שנכשל בהשגת הביטחון ייכשל גם במישורים אחרים", כך טענה ג'יין ג'ייקובס בספרה מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות שיצא לאור בתחילת שנות ה-60. גם היום, למעלה מ-50 שנים אחרי, תחושת הפחד קיימת בערים ומשפיעה על שימושם וגורלם של אזורים שונים בתוכן.

אם כך, מדוע מתכנני הערים אינם מצליחים למגר את תחושות הפחד וחוסר הביטחון מן המרחב העירוני "הבטוח"? רחל קלוש (2001) מוצאת את הסיבות לכך, בין היתר, בראייה המופשטת של השיח הפוסט-מודרני בעיצוב העירוני. לטענתה, הניתוח האובייקטיבי-מורפולוגי של המרחב מתעלם מהיבטו ההומניסטי ומוציא מן המשוואה, בין היתר, את מימדיו החברתיים. באופן זה, טוענת קלוש, התכנון מתעלם למעשה מהמשתמשים השונים וצרכיהם ומן המציאות היומיומית המתקיימת במרחב. כך נוצר מרחב שאינו קשוב לתחושותיהם של משתמשיו.

בהקשר זה טוענת טובי פנסטר (2012) כי נושא הפחד וחוסר הביטחון הוא סוגיה חברתית מרחבית בעלת השלכות מגדריות. לטענתה, המתכננים העירוניים לא מקדישים תשומת לב מספקת לרגישויות מגדריות ויוצרים "מלכודות תכנוניות" ברחבי העיר. בדרך זו, גורסת פנסטר, נשים מאבדות את זכותן להשתמש וללכת בעיר או כפי שהגדיר זאת אנרי לפבר (Lefevre) את "זכותן לעיר".

ערבי נחל

המעבר התת-קרקעי ברחוב ערבי נחל בתל אביב, ביום ובלילה. צילום: שלי חפץ

במסגרת מחקר שערכתי בעיר תל אביב עולה כי רוב הנשים מעדיפות להסתובב בשעות הערב באזורים המאופיינים בתאורה נאותה ושימושי קרקע מעורבים. הימצאותם של אנשים נוספים במרחב, כמו עובדי מכולות שכונתיות הפועלות 24 שעות ביממה, לרוב מחזקת את תחושת הביטחון האישי. בנוסף, הרוב מעדיפות שלא להשתמש במעברים תת-קרקעיים או עיליים או לצעוד בסמטאות מבודדות. גם דברים שלכאורה נראים שוליים, כמו פנסי תאורה, הם למעשה אלמנט חשוב המסייע לתחושת הביטחון בשעות הלילה. מחסור בתאורה או תאורה שאינה יעילה עשויים לחרוץ את גורלם של אזורים מבחינת שעות הביקור או השימושים שיעשו בהם, ולמדר קבוצות באוכלוסייה מאפשרות השימוש באזורים אלו.

"רחבת הי"א", במפגש הרחובות וייצמן ובארי בתל אביב, היא דוגמה למרחב שלוקה בחוסר התחשבות והתעלמות מרגשות ותחושות פחד סובייקטיביות של פרטים. ברחבה ספסלים רבים, צמחייה מטופחת ומספר רב של פנסים. על פניו נראה כי היא מעוצבת באופן שמאפשר לה למלא את תפקידה בצורה טובה, אך למעשה תכנון הרחבה אינו מתמודד עם שאלת הנִראות בשעות החשכה. נראה כי הצבתם של הפנסים ברחבה נועדה לשם הדגשת אלמנטים דקורטיביים ולא על מנת לספק תאורה למטרות שהייה במרחב בשעות הלילה. כתוצאה מכך, נשארים ספסליה של הרחבה יתומים ממשתמשים בשעות הערב והלילה, ואלו הנוהגים לעבור דרכה בשעות היום, מעדיפים לעקוף אותה בלילה.

רחבה זו אינה לבד. מרחבים מנותקים וחשוכים שכאלו מפוזרים ברחבי העיר תל אביב, ובערים אחרות, בתצורות שונות כמו גינות ציבוריות, פארקים רחבים, מעברים תת-קרקעיים וסמטאות. אנשים רבים יעדיפו שלא להשתמש במרחבים אלו ויבחרו בדרכים חלופיות על מנת להגיע הביתה או לצאת לבילוי.

רחבת היא משולב

רחבת הי"א בתל אביב, בשעות החשכה. צילום: שלי חפץ

נושא הנגישות המרחבית מעלה שאלות רבות כמו האם כל מרחב צריך להיות מרושת בפנסי תאורה? או מבוקר? האם כל מרחב נועד לשעות הקטנות של הלילה? האם המרחבים תוכננו כך מראש למניעת שימושם בשעות החשכה?

אנו חיים בעידן של בקרה בו נושא הביטחון הוא חלק מסדר יום פוליטי נרחב. מצלמות, תאורה ומשטרה מקומית, הם חלק קטן מן האמצעים בעזרתם האח הגדול עוקב אחרינו בתואנה כי זה למען ביטחוננו האישי. אין ספק כי המרחב שייך למשתמשיו ועל המתכננים ליצור מרחבים המספקים מענה שאינו ממדר או מונע מאוכלוסייה מסוימת לבקר בו, תוך התחשבות ברגשות וידע מקומי. אך האם המשמעות היא שכל אזור בעיר, כמו למשל גינה ציבורית בלב שכונת מגורים, צריך להיות נגיש לכולם בכל שעות היממה? מה המחיר של ה"ביטחון" האישי בעידן של טכנולוגיה מתקדמת? ברור כי המתכננים צריכים להתייחס לסוגיה של פחד וביטחון אישי, אך גבול דק עובר בין יצירה של מרחב בטוח למרחב מבוקר.

הפוסט מתאר סוגיה שעלתה במחקר הנערך במסגרת הקורס "ניידות ותחבורה בעידן של אתגרים", תחת הנחייתו של ד"ר משה גבעוני. המחקר נמצא במהלכו וכלל עד כה 24 שאלונים, שלושה ראיונות ותצפיות.

 

לקריאה נוספת:

– ג'ייקובס, ג'יין 1961 (2008). מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות. תל אביב, הוצאת בבל.

– פנסטר, טובי (2012). של מי העיר הזאת? תכנון, ידע וחיי היומיום. תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

– Kallus, Rachel (2001). "From Abstract to Concrete: Subjective Reading of Urban Space." Journal of Urban Design 6, no. 2, pages: 129-150.

– "פחד ותיעוב בנווה שאנן", מאת חן רוזנק

– "בין האח הגדול לאזרח הקטן", מאת רוני בר