מה בין המשורר ביאליק לאסון התאומים, או איך אתר ההנצחה במנהטן מציג דרכים מנוגדות להתמודדות עם טראומה במרחב העירוני. 

אתר הזיכרון בגראונד זירו נפתח למבקרים ביום השנה העשירי להתקפת הטרור הקטלנית על ניו יורק. הסמליות האמריקאית לא הצליחה, ואולי אף לא ניסתה, להסוות את ההתנגדויות, היצרים, הפוליטיקה והאינטריגות שליוו את שיקומו של אתר הסחר העולמי בדרום מנהטן[1]. בעשור שחלף מאז ה-11 בספטמבר 2001 ועד להקמתו של מונומנט הזיכרון אדיר המימדים במקום בו התנשאו פעם מגדלי התאומים, התנהל וויכוח ער ורגיש במיוחד על עיצובו המחודש של המרחב העירוני. הטראומה הלאומית הפכה את הדיון בסוגיות של הנצחה וזיכרון במרחב הפיזי לנפיץ במיוחד. היו שטענו כי אסור לבנות דבר במקומם של המגדלים; אחרים ביקשו לשחזרם בדיוק. האדריכל דניאל ליבסקינד שזכה ב-2003 בתחרות בינלאומית לתכנון תכנית אב לאתר הציע להקים 4 מגדלים, מוזיאון ואנדרטה. המבקרים השונים טענו שהפרויקט המתוכנן גדול מדי; יקר מדי; סתמי מדי; מנוכר מדי. המיליארדר האמריקאי דונלד טראמפ אף הכריז כי מדובר ב-"pile of junk" וטען שתכנית הבנייה החדשה באתר מסמלת את ניצחון  הטרוריסטים, לא פחות.

ברשימה זו אבקש דווקא לסטות מהדיון בפוליטיקה שמאחורי הנצחת הזיכרון במרחב העירוני והאינטרסים שהיא משרתת. תחת זאת אציע מבט אחר על האתר המוכר תוך התמקדות בשני אובייקטים הנמנים על מרכיביו – בריכות ההנצחה ומגדל מרכז הסחר העולמי מספר 1. לשם כך אדרש לעזרתו של לא אחר מאשר המשורר חיים נחמן ביאליק.

GroundZero911MemorialandMuseum_2013111341626

צילום: Ground Zero 911 Memorialand Museum

במסה "על גילוי וכיסוי בלשון" שכתב ביאליק בשנת 1915 הוא מצביע על מוגבלותה של השפה בתיווך בין האדם לבין העולם[2]. לטענתו, אין ביכולתו של האדם לדעת או להבין את העולם, אותו הוא מכנה "תוהו אפל". השפה, לדידו, היא ביטוי לניסיון של האדם לחוש את העולם, אך בו בזמן היא גם משמשת חיץ ביניהם. ביאליק מאמין כי המילה מצליחה "לכסות" על התהום האינסופית שהיא מהותו האמיתית והעמוקה של העולם. השפה מְגִנָה על האדם מאינסוף השאלות והתהיות הרודפות אותו בבסיס נפשו. המילים הן היסח דעת, אמצעי "לכיסוי" הדברים המאיימים על האדם מבפנים ומבחוץ. כאשר האדם מצליח להגדיר לעצמו את עולם התופעות, הוא מצליח להבינן ועל כן הן נעשות פחות מאיימות או לחלופין, כבר לא  קיימות בתודעתו ביתר שאת כמו מקודם.

ואולם, לפי ביאליק, "דווקא אותה האפלה הנצחית, זו המטילה אימה כל-כך- הלא היא היא לבדה שמושכת אליה כל ימי עולם את לב האדם בסתר ומעוררת בו געגועים כמוסים להציץ בה רגע קטן. הכל יראים ממנה והכל נמשכים אליה[3]". וכך האדם מצא דרך להיחשף אל אותה אפלה אינסופית, לרגע קט בלבד – באמצעות השירה. בעוד שלשון הדיבור מרחיקה את האדם ממהותו של העולם, לשון השירה מערערת את מעמדה הבטוח של המילה ובכך מצליחה להציץ בַאמת ולהרעיד את עולמו הפנימי של האדם. השירה מייצרת את הרגע שבין "כיסוי לכיסוי", אותו רגע שדוחף את האדם לרצות ולהכיר את העולם בו הוא נמצא על כל סבלותיו וסתירותיו.

איך גראונד זירו מתקשר לכל זה? לדעתי, עיצובו של מרחב הזיכרון באתר מציג למעשה את שני הקצוות – את לשון הדיבור ואת לשון השירה – כפי שאלה באים לידי ביטוי בבטון, פלדה וזכוכית. ברצוני לטעון כי מרחב עירוני טעון זה מתמודד עם הטראומה בשתי הדרכים – הן כשירה, חושפת, מטלטלת, מכירה בַאובדן חסר הפשר, והן כדיבור, מכסה, מכחיש ומסתיר.


הצג מפה גדולה יותר

בַמקום בו עמדו מגדלי התאומים ניצבות כעת שתי בריכות ענק, בתכנונו של האדריכל מיכאל ארד זוכה התחרות הבינלאומית לעיצוב אתר הזיכרון בגראונד זירו. דפנות הבריכות, בעומק של תשעה מטרים, הן למעשה מפלים שמימיהם נשפכים ונעלמים בתוך ריבוע הנמצא במרכזה של קרקעית הבריכה. לא משנה היכן עומד המבקר במקום הוא אינו מסוגל לראות את הרגע בו המים מתנקזים לתחתית הבור, הוא צופה בנפילה אל האַיִן. הריבוע במרכז הבריכה נדמה כמעין חור שחור המוביל לבטן האדמה. המים הנופלים אינם משמיעים רעש, אלא נדמים כזורמים בשקט במעגליות אינסופית.

היעלמותם של שני המבנים המוכרים והכוחניים ביותר במנהטן נוכחת בעצם הבחירה שלא לנסות ולשחזר את המונומנט האיקוני המקורי מחד ולא לבנות מבנים חדשים במקום בו עמדו פעם. הרִיק שנשאר לא מאפשר קתרזיס. אין כאן התגברות על הטראומה, אלא שהייה בַאֵבל. החור השחור, השְאול, החומר האפל, מדגישים כולם את קטנות האדם מול חוסר התוחלת של הקיום, מול השרירותיות של המוות.

ואולם, גם מגדל מרכז הסחר העולמי 1 מצליח להעביר את תחושת קטנותו של האדם, הפעם מול ארצות הברית של אמריקה. מלא סמליות ופאתוס, המגדל, שעדיין נמצא בבנייה, יתנשא לגובה של 1,776 רגל (כ-541 מטרים) כשנת ההכרזה על עצמאות ארצות הברית. בעוד שמגדלי התאומים היו הגבוהים ביותר בעיר ניו יורק, המגדל החדש הוא הגבוה ביותר בכל חצי כדור הארץ המערבי. ואם המסר לא היה מספיק ברור, אז מושל ניו יורק הדביק לו את הכינוי "מגדל החירות" ("Freedom Tower"). השם שונה כבר למגדל מרכז הסחר העולמי מספר 1, אבל היומרנות שאפפה את הכינוי הפופולרי נשארה.

המגדל, אותו תכנן ליבסקינד[4], מציג עצמו כהוכחה הניצחת שהטרוריסטים אולי פגעו בבטן הרכה של ארצות הברית, אבל הם לא הכניעו אותה. מהבסיס ולגובה 56 מטרים הוא בנוי מבטון מזוין, ללא חלונות, כדי להגן עליו מפני משאיות נפץ ואיומי טרור אחרים בקומת הקרקע. 104 קומותיו יתמלאו במשרדים, מסחר ועמדות תצפית על העיר. תנופת בנייה כעת, אופי שוקק בעתיד. ניכר כי מדובר בניסיון להראות את חוסנה של העיר ושל האומה, את העובדה שהחיים ממשיכים והם חזקים מהכל.

tower_valery pugatch

מגדל מרכז הסחר העולמי 1. צילום: valery pugatch אתר panoramio.com

אז איך אורגים את הזיכרון במרחב העירוני ובתרבות הלאומית? איך מסתתים את תחושת האובדן באבן? איך מנכיחים אסון ומסתכלים קדימה? אתר ההנצחה גראונד זירו מראה כי יש לכך יותר מתשובה אחת. הבריכות והמגדל, השירה והלשון, מציגים דרכים מנוגדות להתמודד עם הטראומה במרחב העירוני. הבריכות משאירות קצוות פתוחים, הן אינן מנסות לספק הסבר או להבטיח דבר. הן מאפשרות לגעת בכאב; המגדל ממסגר את הערכים הדמוקרטיים שלשמם יש טעם להמשיך בחיים. הוא החופש הכי מגויס שיש. הבריכות מנסות לגעת ברִיק, הבניין מנסה להתעלם ממנו.

לקריאה נוספת:

– סלבוי ז'יז'ק (2002). ברוכים הבאים למדבר של הממשי, רסלינג

– סקירה של יצירות תרבותיות שהושפעו מאסון התאומים

לצפייה באתר גראונד זירו בשידור חי


[1] לדוגמא, ראו  Gutman, Y. (2009). "Where do we go from here: The pasts, presents and futures of Ground Zero", Memory Studies, vol. 2 no. 1, pp.55-70; Greenspan E. (2013). Battle for Ground Zero: Inside the Political Struggle to Rebuild the World Trade Center, Palgrave Macmillan

[2]  ביאליק, ח.נ (1915). "גילוי וכיסוי בלשון", בתוך: על "גילוי וכיסוי בלשון" –עיונים במסתו של ביאליק, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, עמ' 217-210

[3] ביאליק, שם

[4] ליבסקינד התרעם על כך שבמהלך השנים שונתה התכנית שלו באופן משמעותי כך שלא נותר ממש מהתכנית המקורית. להרחבה ראו: Greenspan E. (29.8.13). "Daniel Libeskind’s World Trade Center Change Of Heart", The New Yorker