זיכרון שנוי במחלוקת

ההיסטוריה הכאובה של צ'ילה מחדדת את הבעייתיות הטמונה בקשר בין זיכרון קולקטיבי למרחב הפיזי. מבט על האנדרטאות בעיר הבירה במדינה חושף את ההבנייה המעמדית וההטייה הפוליטית של הנצחת העבר.

2386683541_31cbc4a171_b

אנדרטה לזכר אזרחים שנעלמו או הוצאו להורג בשל רדיפה פוליטית בתקופת הדיקטטורה הצבאית. סנטאיגו דה צ'ילה. צילום: nuevasantiago אתר flickr.com

פגשתי את קרולינה אגילרה בכנס על זיכרון ומורשת תרבותית שהתקיים בעיר סאו-פאולו בברזיל. לכנס הוזמנו 12 דוברים מרחבי העולם על מנת לסייע למארגנים לחשוב באופן ביקורתי על הנושא, זאת במסגרת פרויקט רחב היקף שהם מבקשים לקדם בעיר. שתי הנחות עמדו בבסיס הכנס. ההנחה הראשונה היתה שכל חברה צריכה לפתח את המורשת התרבותית שלה כחלק מהקידום של הספרה הציבורית; כך המורשת התרבותית נתפסת כצורה של השתתפות אזרחית שתורמת בתורה לחיזוק החברה האזרחית. הנחה שנייה, תלויה, היתה שלמורשת התרבותית ולזיכרון זיקה ישירה למרחב הפיזי. במילים אחרות, קיים קשר מובהק, אותו מקדמות רוב החברות בעולם, בין המרחב הפיזי לזיכרון הקולקטיבי. אך זה זמן מה שאנו מודעים למגבלות הפרדיגמה הזו – הזיכרון והמורשת התרבותית מעודדים ג'נטריפיקציה, מחזקים את תרבות הצריכה והתיירות, ולרוב פעולות של זיכרון כוללות גם שימוש ציני ופוליטי. אז מדוע להמשיך לפעול במסגרת זו? האם לא הגיע הזמן לחשוב מחדש על הקשר בין המרחב הפיזי לזיכרון? שאלות אלו חשובות בהקשר הישראלי, והן מתחדדות כאשר אנו בוחנים אותן גם בהקשרים אחרים.

המקרה של סנטיאגו, בירת צ'ילה, ממחיש כמה נושא הזיכרון הוא פוליטי, מעמדי ומעוגן במערך יחסי הכוח בחברה. אגילרה, חוקרת אדריכלות מצ'ילה, מבקשת לבחון פרספקטיבות שונות על האלימות הפוליטית במדינה. "אני רוצה להבין את הזיכרון כתהליך", היא אומרת. לפיה, בחינת הזיכרון בצורה כזו עוזרת לחדד את ההכרה כי העיר אינה עיר אחת אלא למעשה הרבה ערים שונות. "מה שבולט בסנטיאגו הוא שאנשים ממעמדות שונים מתייחסים לזיכרון אחרת וזה משפיע על האופן שהזיכרון נבנה", טוענת אגילרה. היא מבססת את אבחנותיה על רקע כמות האנדרטאות ברחבי העיר, ובעקבות המיפוי המרחבי שלהן, שהעלה כי העשירים אינם מעוניינים באנדרטאות זיכרון; מפת האנדרטאות בעיר היא מפה מעמדית ורוב האנדרטאות ממוקמות באזורים חלשים. "אנשים השייכים למעמד הגבוה מחליטים היכן  לגור באופן סלקטיבי", אומרת אגילרה ומוסיפה, "לאנשים ממעמדות גבוהים יש אפשרות בחירה, בשונה מאלו המגיעים ממעמד סוציו אקונומי נמוך. הבחירה של אנשים עשירים אינה נוגעת רק למיקום, לשאלה איפה הם יגורו, אלא גם איך. יש להם את הכוח להחליט מה הם רוצים בסביבת המגורים שלהם ובמרחב הציבורי. במיוחד בסנטיאגו המורכבת מתתי אזורים ובה לראש העיר השפעה מוגבלת. אמנם חלק מהאזורים בעיר הטרוגניים אבל בו-זמנית הם מאוד סגרגטיביים. מה שניתן ללמוד ממפת האנדרטאות היא שהאלימות הפוליטית מעוגנת בקונפליקט המעמדי ובמאבק על הסוציאליזם משנות ה-50 וה-60".

מפה

מיפוי האנדרטאות בעיר גילה כי עשירים אינם מעוניינים בהנצחה בשכונותיהם. מפת האנדרטאות בהתאם לחלוקה הסוציו-אקונומית של העיר. קרדיט: קרולינה אגילרה

את הטענה הזו יש להבין על רקע התמורות הפוליטיות שעברה צ'ילה במהלך המאה העשרים. ב-1948 הוצאה המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק במדינה ופעיליה נשלחו למחנות מעצר. עשרים שנה לאחר מכן, הצליחה קואליציה של מפלגות שמאל להביא לבחירתו של הנשיא הסוציאליסט סלבדור אניידה. אניידה שלט שלוש שנים בלבד, עד אשר בשנת 1973 הופל משטרו בהפיכה צבאית ואוגסטו פינושה הקים במדינה דיקטטורה צבאית. בתקופת שלטונו של פינושה, שעמד בראש החונטה הצבאית, הוקמו ברחבי המדינה מחנות מעצר ועינויי ואלפי מתנגדים פוליטיים נרדפו ונרצחו. ב-1988 החליטו אזרחי צ’ילה במשאל עם להעביר את השלטון מידיו של הרודן הצבאי ומשנת 1990 חזרה צ’ילה והיתה למדינה דמוקרטית.

לקונטקסט הזה אגילרה קשורה באופן אישי. את שנות חייה הראשונות העבירה בגלות בגרמניה המזרחית. "סבא שלי היה קשור למפלגה הקומוניסטית והיה אף מזכיר הממשלה בצ'ילה. בעקבות ההפיכה הצבאית הם קיבלו מקלט בגרמניה המזרחית במרץ 1974. הוריי נשארו בצ'ילה כי הם לא חששו לחייהם. בהתחלה רדפו את הדמויות הרדיקליות המרכזיות של המפלגה. ההורים שלי היו צעירים והיו חלק ממפלגת תנועת הנוער הקומוניסטית, שם הם גם נפגשו. הם היו שייכים למעמדות שונים מאוד. אמא שלי גדלה במשפחה משכילה, מעמד ביניים, מקצועי. אמא של סבתא שלי הלכה לאוניברסיטה ולמדה כימיה ב-1920, סבתא שלי עורכת דין ואמא שלי רופאה. אבי לעומת זאת מגיע ממשפחה ענייה. אמא שלו התחתנה בגיל 13, היו לה שבעה ילדים והיא עבדה כתופרת מהבית עבור המדינה, מה שנחשב כתעסוקה נצלנית במיוחד. אבל היא נלחמה ורצתה שכולם ילכו ללמוד. מתוך המשפחה רק שניים הגשימו את החזון שלה, ביניהם אבי שלמד כלכלה.

Carolina

"הזיכרון הוא נושא טעון בחברה הצ'יליאנית". קרולינה אגילרה

"נולדתי ב-1974 כשהסבים שלי עזבו את צ'ילה. אבל די מהר אחר כך אבי הבין שהוא בסכנה. זו היתה תקופה שאנשים היו מוחזקים בכלא אבל יוצאים על בסיס יומיומי ושומרים על סודיות. זה היה אמצעי של המשטר להכיר את הרשת החברתית ולחשוף עוד אנשים ולכלוא אותם. יום אחד באו לחפש את אבי. אלו היו אנשים שהוא לא הכיר. הוא לא היה בבית אבל הבין שמחפשים אותו וירד למסתור. אמי באותה תקופה היתה בהריון עם אחותי. היא ילדה לבד עם תמיכה של המשפחה. בעצם אבי פגש את אחותי על המטוס בדרך לגרמניה. הכל היה מאוד דרמטי.

"אני הייתי אז בת שנתיים. כשקיבלנו אישור לעזוב בשביל המשפחה זה היה חלום. האמנו שזה המודל הטוב ביותר. לא היה קל לקבל מקלט ואישור של המפלגה הפוליטית לשהות בגרמניה. מנקודת מוצא של ילדה זה היה מושלם. לאמי זה היה נוח כי היא יכלה להשלים את לימודיה. אבל אבי הבין מהר מאוד שזו מדינה דיקטטורית לכל דבר ושאם אתה לא משתלב במפלגה אתה לא מגיע לשום מקום. ואז עזבנו חזרה לצ'ילה. הייתי אז בת תשע".

למרות הקרבה האישית לנושא, אגילרה מספרת כי בהתחלה לא רצתה לחקור אותו, "אבל הוזמנתי לסדנה על זיכרון וזה גרם לי להבין שזה נושא מאוד חשוב וטעון בחברה שלי. הנושא הזה חבוי במשפחה שלי. יש הרבה דברים שלא ידעתי ואף אחד לא מדבר על זה". מעבר לעובדה שהמחקר של אגלירה מרתק ומאפשר לנו להסתכל על זיכרון מפרספקטיבה מעמדית, הוא משקף את העובדה שזיכרון בכלל, ובמיוחד בצ'ילה, הוא נושא מאוד שנוי במחלוקת. "אפשר לומר שהמעמד הגבוה ניצח. הם הצליחו להרוג את הפרויקט הסוציאליסטי והם לא רוצים שום זיכרון מהתקופה הזו. במילים אחרות, לכל החברות יש עבר סלקטיבי וגם בצ'ילה ניתן לראות את זה". כאן גם שבה ומתעוררת השאלה, האם אנחנו חייבים להנציח את הזיכרון במרחב הפיזי? האם ההנצחה הפיזית לא מחזקת את הכוחות הדומיננטיים בחברה וממשיכה לעוות את הזיכרון הקולקטיבי שלנו?

Residential area middle-lower income class. Credits Plataformaurbana.cl

שכונות מגורים של בעלי הכנסה בינונית-נמוכה, סנטיאגו דה צ'ילה. צילום: Plataformaurbana

תמונה4

אנדרטת Puente Bulnes, סנטיאגו דה צ'ילה. צילום: קרולינה אגילרה

לקריאה נוספת:

– Aguilera, Carolina & Cáceres, Gonzalo (2012). "Signs of State Terrorism in Post-Authoritarian Santiago: Memories and Memorialization in Chile", Dissidences: Vol. 4: Iss. 8, Article 7