האלימות ביישובים הערביים גוברת. היעדר תכנון, הדרה מתמשכת, ומבנה חברתי ארגוני מתפורר, תורמים להתפתחותם כ'מרחבי סיכון'. ראיון עם עורווה סוויטאת על הקשר בין העדר תכנון עירוני לבין התגברות אלימות ביישובים הערביים בישראל

"הישובים הערבים בישראל הם כבר לא כפר ולא עיר, הם מרחבים בסיכון" טוען המתכנן העירוני עורווה סוויטאת, תושב חיפה ודוקטורנט בפקולטה לתכנון עירוני ואדריכלות בטכניון. כבר מספר שנים הוא מתריע על כך שהאלימות בתוך הקהילה הערבית גוברת, והוא לא היחיד. בשבועות האחרונים הסיקור של האלימות ביישובים הערביים הצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית של התקשורת הישראלית והכנסת ונידונות תכניות לחיזוק החברה הערבית בעיקר על ידי הקמת תחנות משטרה נוספות.  דו"ח של ארגון איניג'אז (שם במקור), לקידום הרשויות הערביות בישראל, מצביע על המגמה המדאיגה ומציע תכנית ממשלתית למניעת אלימות ביישובים ערביים 1. כמי שעניינו המרחב, מציע סוויטאת ניתוח לקשר שבין אי התכנון והמצב באזורי המחיה הערביים בישראל לבין האלימות הרוחשת בהם.

"המחקרים מראים שאלימות קשורה הרבה פעמים לאופן בו אני תופס את המרחב, את המציאות, הוא תגובה לתחושת השייכות, לתחושת הביטחון, מידת האמון שיש לי במוסדות הרשמיים והלא רשמיים. כשאין את הדברים האלה אז תחושת הפחד ותחושת הסיכון גוברת ולמעשה יש קשר מהותי בין זה שאין לי אמון במוסדות הציבוריים הרשמיים, הפורמליים והקהילתיים, לבין התגברות תחושת הפחד והסיכון. כשזה גובר, ואני חש שאין מי שיגן עלי אז אני אגן על עצמי, וההגנה העצמית הזו מתבטאת באלימות."

יש קשר בין חוסר אמון במוסדות הפורמליים ותחושת חוסר שייכות לבין התגברות תחושת הפחד והסיכון. טייבה (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

יש קשר בין חוסר אמון במוסדות הפורמליים ותחושת חוסר שייכות לבין התגברות תחושת הפחד והסיכון. טייבה (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

בהיסטוריה הערבית, שבה האלימות הייתה פחותה משמעותית, הקונפליקטים נפתרו על ידי המוסדות הקהילתיים,  אך אלה נחלשו עד מאד, מסביר סוויטאת וקושר זאת להשתנות המבנה הכפרי. "המוסד הכפרי מבוסס על יחסי דם, יחסי משפחה, קרבה ובעיקר הכרות, מה שמכונה יחסים ראשוניים. היישובים הכפריים לפני 1948 היו בתהליך של פיתוח מודרני אך זה נקטע והם נכנסו למצב של קיפאון ולא המשיכו להתפתח בצורה בונה וחיובית. לא התפתחה בהם חברה אזרחית. הרי מה ההבדל בין עיר לכפר, שבעיר מתקיימים יחסים בין אנשים זרים ובכפר מתקיימים יחסים בין אנשים דומים. בערים הגדולות מתפתחים יחסים כלכליים, זרות, וחברה אזרחית המחזקת את האינדיבידואל."

החמולה, אשר מורכבת ממספר רב של משפחות קטנות, היוותה מרחב של אינטראקציה חברתית והיה לה תפקיד מרכזי בפתרון קונפליקטים. בשנים האחרונות מתרחש תהליך מורכב שבו מצד אחד החמולה מתרחבת ומצד שני מאבדת את המשמעות שלה. היא הפכה למקור הסמכות והכוח ביישובים אך באותה נשימה הוא טוען, היא נעשתה פיקציה. היא מהווה רשת ביטחון רחבה אבל בתוכה התחזקו המשפחות הקטנות והצורך בה הוא בעיקר במצבים של איום. "זה מייצר מבנה חברתי הנשלט בעיקר על ידי אינטרסים ומאבקים בין קבוצות כוח. יש בכך פגיעה בכוחו של הכפר והתפוררות של יחסי הקהילה. בתוך מציאות של עוני, מצוקה, מחסור ומאבק על משאבים, שהרי מרבית היישובים הערבים סובלים מתת פיתוח, הדרה בשוק העבודה ומחסור במשאבים קהילתיים ותרבותיים, היחסים הראשוניים מתערערים ועוברים למצב של קונפליקט".

מדיניות הפקרה

את המצב הזה חשוב למקם בתוך הקונטקסט הישראלי והקונפליקט המתמשך אשר מתבטא בכל אחת מזירות חייהם של האזרחים הפלסטינים בישראל. "המדיניות בישראל היא מדיניות אתנוקרטית, 2 כזו שההיגיון האתני עומד במרכזה הן ברמה המחוזית והן ברמה הארצית", על כן נוצר לדברי סוויטאת, קונפליקט בכל הנוגע לזהות של המרחב. היישובים הערביים שחווים הפקרה במישורים רבים מצד המדינה אינם זוכים לאוטונומיה. "כל הפיתוח המרחבי בתוך הישובים הערביים הוא תלוי ההחלטות המחוזיות והארציות. ההחלטות לא מתקבלות ברמת הישוב ובמיוחד שלא הרחיבו את סמכויות השיפוט כך שאין פיתוח קהילתי וסביבתי בתוך הרשויות". מדיניות התכנון מייצרת גם הדרה פנימית בתוך האוכלוסייה הערבית: "למשל נשים הן לא חלק מהחשיבה התכנונית, צעירים הם לא חלק, מחוסרי קרקעות ועניים הם גם לא חלק בתהליך התכנון והצרכים שלהם לא נשמעים. מי ששותף לחשיבה התכנונית הם בעלי הכוח בתוך הישובים הערביים, שזה בעלי הקרקעות ובעלי ההון הפוליטי- או בשפה פשוטה המקורבים לכוח".

התכנון הוא בידי וועדות מחוזיות וארציות, כך שמצד אחד יש הפקרה של המדינה מצד שני גם אין אוטונומיה שתאפשר לעצב את החיים במקומות שהממסד מפקיר (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

התכנון הוא בידי וועדות מחוזיות וארציות, כך שמצד אחד יש הפקרה של המדינה מצד שני גם אין אוטונומיה שתאפשר לעצב את החיים במקומות שהממסד מפקיר (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

לפי סוויטאת המצב הזה שונה מתושבים יהודים, שגם הם לרוב אינם שותפים לתהליכי התכנון. "אין לערבים נגישות למידע וגם זה הקיים לא נגיש עבורם. הם לא יודעים מה מתוכנן עבורם, בשונה מיהודים שיכולים להגיע למידע ולהגיש התנגדויות למשל. אבל יותר מזה הערבים מודרים מעצם כך שהתכנון לא מבטא את הצרכים הבסיסיים שלהם, התרבותיים. זהו תוצר של מהלכים היסטוריים כמו נישול הקרקע ומצור על היישובים הערבים כך שהם לא יכולים להתפתח ולהתרחב".

מצוקת הדיור של הצעירים היא סוגיה המעוררת מתחים רבים בתוך הקהילה והמשפחות ומייצרת ואי ודאות. מחד מלאי הקרקעות בישובים הערביים הולך ונגמר כך שהירושה הופכת לנפיצה בתוך המשפחה. נוסף על כך אלה המבקשים לחיות בעיר או בכל יישוב אחר בארץ נתקלים בחסמים פוליטיים, המתרגמים למדיניות מדירה כמו וועדות קבלה למיניהן (ישובים קהילתיים, קיבוצים קבוצות רכישה) או לשוק מפלה וגזעני. "יש יותר מתשעים ישובים בישראל שאין לנו זכות לגור בהם." הוא מזכיר את המכרז בעיר עפולה שהתקיים במתכונת השוק החופשי וההפגנות הפוגעניות שקמו לאחריו על ידי תושבי העיר עפולה שהתנגדו לכך שערבים יגורו לצידם.

סוויטאת מאתגר את ההבחנות בין עיר וכפר, אמנם בשיח הציבורי נוטים להתייחס ל'כפר הערבי' אך מניתוח טיפולוגיות המחיה של החברה הערבית בישראל, הוא טוען כי יש העדר של מרחב עירוני אך גם העדר של מרחב כפרי. "בשל מדיניות אי התכנון, היישובים הערביים מתפתחים בצורה לא פורמלית3 דרך קודים תרבותיים, חברתיים פנימיים". הפקעת הקרקעות, מניעת הפיתוח, בצל העדר תכניות מתאר מקומיות הולידו יצורי כלאיים. "ישנם 'כפרים' גדולים עניים, הומוגניים, ללא מרחבים ציבוריים, ללא קולנוע, ללא אוניברסיטה, ללא אזורים ירוקים. בכפרים אלה 80% מהקרקע היא למגורים לעומת יישובים יהודיים ששם הקרקע למגורים היא 40% בממוצע. זה כבר איננו מרחב כפרי, זה מייצר מרחב מעוות. מקומות אלה נהפכו למין בתי מלון ללא שירותי קהילה וללא תשתית קהילתית חזקה".

ביישובים הערבים יש העדר של מרחב עירוני והעדר של מרחב כפרי, זה מייצר מרחב מעוות שאיבד את צביונו הכפרי אך הוא גם חסר מאפיינים עירוניים. היישוב פוריידיס (צילום:Eliya Selhub, Flicker.com)

ביישובים הערבים יש העדר של מרחב עירוני והעדר של מרחב כפרי, זה מייצר מרחב מעוות שאיבד את צביונו הכפרי אך הוא גם חסר מאפיינים עירוניים. היישוב פוריידיס (צילום:Eliya Selhub, Flicker.com)

מדיניות השגחה

לאורך הריאיון חוזרת ועולה המרכזיות של תחושת חוסר האמון בין האזרחים הערבים לבין המדינה ומוסדותיה. הוא רואה קשר ישיר בין חוסר אמון לבין אלימות. המשטרה ויתרה, או לא ניסתה מעולם להתערב בתוך החברה הערבית בסוגיות אזרחיות: אלימות בתוך המשפחה, סכסוכים יומיומיים, גניבות, 'רצח על כבוד המשפחה'- מושג מכובס שסוויטאת מתנגד לקבלו. זוהי אלימות מגדרית, פטריארכלית לכל דבר והיחס הכפול של המדינה שכביכול מתייחסת לזה כאלמנט תרבותי, רק משרת את המשך השליטה הגברית והעמדות הגזעניות כלפי האוכלוסייה הערבית.4

  "חשוב להבדיל בין אלימות ופשיעה מאורגנת לבין אלימות שהיא לא פורמלית או קהילתית. בראשונה אנחנו מדברים על משפחות פשע ועבריינים שהטיפול בהם אמור להיות של המשטרה בעיקר, אבל אין כמעט טיפול מצידה. המשטרה כמעט ולא קיימת והיא נתפסת כמקור לאיום ולא מקור להגנה".

306606_372310339510462_713123302_nמתוך הפגנה אזרחית נגד אלימות בטירה

לצד מדיניות ההפקרה הממושכת מנהלת המדינה גם מדיניות של השגחה.5 פרויקט "עיר ללא אלימות" של המשרד לביטחון פנים פועל היום בקרוב לשישים ישובים ערביים.6 סוויטאת מסביר כי התפיסה הרווחת בקרב התושבים הערבים היא "שהמשטרה באה כדי לפגוע בהקהילה, לאסוף עליה מידע. היא פועלת בעיקר כדי למשטר את הקהילה והתושבים ולא כדי לשחרר אותם או להגן עליהם". אירועים כמו אירועי אוקטובר, יום האדמה והפגנות שונות על המצב הפוליטי, תורמים לניסוח יחסי האויבות עם המשטרה על חשבון יחסי אזרחות ושותפות.

אלימות קיימת בכל העולם הוא מדגיש, מחשש שגם ניתוח זה ייפול לתבניות גזעניות אוריינטליסטיות שממהרות להכריז ש'אלימות אצל ערבים היא עניין תרבותי' ויתר הסברים מהותניים. "קונפליקטים זה מהות החיים. תמיד יש קונפליקטים השאלה היא איך מנהלים אותם, פה דרושה התערבות אנושית לניהול  הקונפליקטים בין בני האדם, כזו שתיצור מחדש את החוזה החברתי, זה שהובס דיבר עליו, זוהי אחת מהמטרות של המדינה".

כמתכנן עירוני סוויטאת מאמין שהמרחב יכול וצריך להיות גם חלק מהפתרון. השאלה אינה רק מה ניתן לעשות, אלא גם מהי הדרך הטובה ביותר להבטיח את החיים בכבוד של המתגוררים ביישובים הערבים, הכפריים והעירוניים. הפתרון לחיים בכבוד, בניית אמון וחיזוק חיי הקהילה אינו יכול להתמצות בהגברת שיטור וחייב לכלול חשיבה תכנונית ועיצוב הדרך ליישומה.

  1. מאוקטובר 2000 ועד מרץ 2015, נהרגו 1050 בני אדם בחברה הערבית במקרי אלימות, ראה כאן
  2.  להרחבה ראה, אורן יפתחאל- אתנוקרטיה.
  3.  פרופ' יוסף ג'בריין קרא לזה – "הזכות לנחיצות" (the right to necessity). כאשר הזכויות הפורמליות של הקהילה נפגעות- הזכות להשתתף בתכנון, הזכות להתנגד, הזכות לצרכים בסיסים, לדיור לבית לגג, הם ימומשו בדרכים לא פורמליות. זהו כוחה וזכותה של הקהילה, על האדמה ועל מילוי צרכיה הבסיסים.
  4.  להרחבה ראה מאמרה של מנאר ח'אסן "הפוליטיקה של הכבוד: הפטריארכיה, המדינה ורצח נשים בשם כבוד המשפחה".
  5.  על הדינמיקה שבין מדינה מפקירה למדינה משגיחה, ניתן לקרוא בהרחבה בספרם של חנה כ"ץ וארז צפדיה. מאמרו של יאיר בוימאל באסופה זו מנתח היסטורית את מדיניות ההפקרה וההשגחה שמנהלת מדינת ישראל ביחס לערבים החיים בה.
  6.  לרשימת היישובים ראה כאן.