בשטח הלא מבונה הגדול ביותר שנותר בעיר, מעל מסוף רכבות פעיל, יקום ה-Hudson Yards. הצצה לפרויקט הענק שצפוי להיות ראוותני אבל באופן מפתיע דווקא לא מסתגר ומנותק.
הדמייה של הפרויקט. צילום: אתר Hudson Yards New York
ניו יורק משולה לאורגניזם חי ודינאמי הנמצא בשינוי מתמיד. תערוכה חדשה בגלריה של ה-AIA (American Institute of Architects) בניו יורק מציגה פרויקט עירוני חדש וראוותני ההולך ונבנה בימים אלו בחלק המערבי של העיר לאורך נהר ההדסון. הפרויקט שואף להתחבר לאופי התעשייתי של האזור תוך יצירת דינאמיות חדשה ועכשווית, ומציג שילוב בין מגורים, מבני משרדים, מבני ציבור ופארקים עירוניים.
הפרויקט, Hudson Yards, יקום על שטח של כ-105 דונם, השטח הלא מבונה הגדול ביותר שנותר בעיר וככזה כנראה יהיה הפרויקט העירוני הגדול האחרון. השטח אמנם לא מבונה, אך אין מדובר במגרש ריק, כי אם במסוף רכבות הצמוד לתחנת הרכבת הגדולה פן סטיישן (Pen Station) ברחוב 34. ההדסון יארדס יקום על גבי מסוף הרכבות שימשיך לפעול, דבר המציב אתגר גדול עבור מתכנני הפרויקט ודורש בנייה של פודיום ענק מעל המסילות; כלומר יצירת מפלס קרקע חדש בעיר, בדומה לנעשה בפרויקט לה-דפנס (La Défense) בקצה המערבי של פריז.
כך יבנה הפודיום:
התערוכה מציגה פוסטרים, מודלים וראיונות עם המתכננים השונים המעורבים בפרויקט. על פי המתכננים, הצלחת הפרויקט תנבע משלושה כוחות מרכזיים: צמיחה של שכונת מגורים חיה ותוססת בסמוך לפרויקט; השקעה ציבורית גדולה בפיתוח מערכת הסעת המונים ופארקים עירוניים; וכן תכנית אב חדשנית המציגה מודל שמשלב שימושים שונים לכדי קהילה אחת.
מפתיע לגלות שההי ליין, פארק לינארי שנבנה על גבי מסילת רכבת עילית בשכונת צ’לסי, מהווה נקודת התייחסות מרכזית עבור מתכנני הפרויקט. ההתייחסות היא גם פיזית מרחבית, ונוגעת לאופן בו שני הפרויקטים נפגשים, וגם כלכלית-חברתית וסובבת סביב השינוי הגדול שחולל ההיי ליין באזור והפיתוח האינטנסיבי שגרר בעקבותיו. הדבר מצביע עד כמה פרויקט קטן שהתחיל מהתארגנות עצמית של תושבים מצליח לגעת ולחולל שינוי בכמה קני מידה ובמספר רבדים.
אין לטעות, ההדסון יארדס הוא פרויקט ראוותני ואקסקלוסיבי; לא תמצאו בו דיור ציבורי או דיור בר-השגה, אך בניגוד למה שהיינו מצפים הוא אינו נבנה כמתחם סגור. ההיפך, אחת מהסוגיות המרכזיות איתן התמודדו מתכנני הפרויקט היתה החיבור לעיר ויצירת נקודות ממשק עם המרקם הקיים. נקודה זו מקבלת ביטוי גם בתכנית האב וגם באופן פרטני בתכנון הבניינים השונים. יותר מחצי משטח הפרויקט מיועד לטובת שטחים פתוחים, הפרויקט מתחבר לרצפים עירוניים קיימים ומייצר רצפים ירוקים חדשים הנמתחים מתוכו אל עבר העיר. המתחם החדש מייצר הקשרים רחבים בקנה מידה מקומי ובקנה מידה גלובאלי. בתקופה בה קמים פרויקטים אורבניים יוצאי דופן ברחבי העולם המתכננים רואים בפרויקט סמל לאורבניזם הגלובאלי שמקדמת העיר. זו נקודה חשובה, כיוון שבישראל רוב הפרויקטים המשווקים כיוקרתיים מתוכננים כמתחמים סגורים המתבדלים מהסביבה ומבטאים בעיקר ערכים כלכליים. דוגמא לפרויקטים מסוג זה אפשר לראות בפארק צמרת בתל אביב.
נקודה מרכזית נוספת בפרויקט היא התחברות לרשת הסעת המונים. השלב הראשון של הפרויקט מתמקד בהארכת קו הרכבת התחתית מספר 7 (המסתיים כיום ברחוב 42) כך שיסתיים בלב הפרויקט. כשני מיליארד דולר (יותר ממחצית מסכום ההשקעה הציבורית בפרויקט) מושקעים בפיתוח תחבורה ציבורית למקום. ההבנה שתחבורה וניידות מהווים פרמטר מרכזי היכול להוביל להצלחת הפרויקט או לכישלונו הינה נקודה נוספת שלרוב זוכה להתייחסות מוגבלת מצד רשויות התכנון בישראל.
כרגע הדברים עדיין על הנייר בלבד, ונצטרך לחכות ולראות אם אכן יהיה זה פרויקט עירוני הפתוח לכלל הציבור, המקומי והבינלאומי, או שלמרות ההצהרות והיומרות יהיה זה עוד פרויקט אקסקלוסיבי המשרת בעיקר אינטרסים כלכליים.
לקריאה נוספת:
– על הבניין שמתכננים בפרויקט Diller & Scofidio
– על חיבור הפרויקט למרקם העירוני הקיים
– “עניין של נקודת מבט”, על ההי ליין בניו יורק, מאת כרמל חנני
– “אילו מים שותים בניו יורק?”, מאת מירב בטט