לא כולנו הייטקיסטים

עובדים בהיי טק נהנים מסביבות עבודה מושקעות, אבל מה עם מי שמתפרנס מעבודה במשרד או במפעל? אומת הסטארט-אפ זנחה את פועליה ודחקה את התעשייה מעריה – ויש לזה מחיר. מחקר של המעבדה לעיצוב עירוני קורא לחשוב מחדש על סביבות העבודה בישראל ומציג מסמך מדיניות לשילוב התעשייה במרחב העירוני. 

האם סביבות העבודה מספקות צרכים בסיסיים כמו אפשרויות הסעדה או מרחבים להפוגה? עובד ליד מכונת אריגה, באר שבע (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

אנו עובדים שעות רבות ביום. רובנו נוסעים לעבודה בבוקר וחוזרים בשעת ערב מאוחרת (או בין-ערביים במקרה הטוב) ומקום העבודה תופס נתח ניכר מחיינו. אך על אף השעות הרבות שאנו מבלים בעבודה, מעט מאוד מחשבה מושקעת בעיצוב מרחב זה. לעיתים המשרד או הבניין קיבלו טיפול מקצועי של אדריכל כזה או אחר, אך מה עם האזור סביבם? כיצד נראים אזורי התעשייה או התעסוקה בישראל? האם הם מספקים צרכים בסיסיים כמו אפשרויות הסעדה או מרחבים להפוגה? האם מישהו חושב על עיצוב סביבת העבודה אל מעבר לשולחן שלו במשרד/בבניין/ במפעל? מי זה שצריך לחשוב על הדברים הללו?

לפני מספר ימים נתקלתי בתמונה בה נראה גג בניין מלא בכיסאות צבעוניים, פופים, מכונות אספרסו ומקררי גלידה. “תראי”, אמרה חברה, “ככה נראים החיים של עובדים ב-Google אירלנד”. ואכן, באופן לא מפתיע, גוגל מככבת מידי שנה בראש רשימת החברות שהכי “טוב” לעבוד בהן. הדירוג בסקר זה אינו נסמך רק על שכר או מוניטין. פרמטר מרכזי שנלקח בחשבון הוא סביבת העבודה במקום; חברות אשר מציעות לעובדים אפשרויות להסעדה בעבודה ומרחבי פנאי בהם אפשר לדבר או סתם לשהות ולעצור לרגע את שגרת היום השוחקת, מדורגות במקום גבוה.

גוגל היא לא חברת ההיי טק היחידה שמככבת בסקרים מסוג אלו. חברות רבות בתעשייה זו מתהדרות במרחבי עבודה חדשניים ומעוצבים המספקים לעובד שלל פעילויות; ממרחבים פתוחים ונעימים ועד לחדרי אוכל משותפים וחדרי ישיבות הפתוחים לכלל (כלל עובדי החברה כמובן). אך מה עם מי שאינו עובד בחברות כאלו? הרי רובנו לא עסוקים כל היום ב”אקזיט” הבא שלנו, וגם מי שכן עובד בחברת היי טק בישראל לא בהכרח זוכה למרחב עבודה מהודר ומעוצב כפי שרואים בעמק הסיליקון. האם איננו זכאים גם כן ליהנות מסביבת עבודה שבה יש עץ לאכול בצלו ארוחת צהריים או מרחב (פנימי או חיצוני) לשהות ולנוח בו כמה דקות?

אזורי תעשייה מתוכננים ללא חשיבה על המרחב הציבורי או הבין-בנייני. תופרות, בני ברק (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

רבים עובדים באזורי תעשייה המציעים מרחב תכליתי בלבד, המנותק בדרך כלל משירותים שאינם נחוצים לעבודה גרידא. אך לא רק עובדי ייצור, לרוב כולנו, בין אם אנו עובדים במשרד או במפעל, נעביר את היום בבניין המנותק מסביבתו (באמצעות שומרים, גדר או מגרשי חניה היקפיים). ייתכן שבקומת הלובי ממוקמת חנות או קפיטריה, ואולי כמה מכונות שתיה- אך מעבר לכך, במקרים רבים מדובר בשממה. כמובן שאנו יכולים לצאת ממרחבים אלו. זהו אינו כלא אלא מקום עבודה, אך השאלה היא לאן נלך? כיום אזורי תעשייה בישראל מתוכננים ללא חשיבה על המרחב הציבורי או הבין-בנייני, ללא מרחבים מוצלים או שירותים כלשהם עבור העובדים. גם אזורים מטופחים המתהדרים ברמת גינון גבוהה מציעים לעובדים בדרך כלל שירותים מינימליים המסתכמים במסעדה אחת או שתיים וסניף דואר. תמונה רחוקה מאוד ממתחמי ההיי טק המפנקים והמעוצבים שרואים בסרטים.

צריך לשים לב שאזורים אלו ממוקמים בדרך כלל במנותק מהעיר; אם על ידי הפרדה פיזית של כביש בינעירוני (אזור התעשייה יקנעם למשל) או פסי רכבת (אזור התעשייה קרית גת למשל) ואם על ידי מיקום אוטונומי במרחב (אזורי התעשייה איירפורט סיטי ותפן למשל). הרציונל מאחורי ההפרדה בין העיר לתעשייה נסמך על עיקרון ה”איזור” שהתפתח בתחילת המאה ה-20: התעשייה נחשבה למזהמת את סביבתה (בכימיקלים, עשן או במטרדי רעש ותחבורה) ועל כן התפיסה היתה שיש להרחיקה עד כמה שניתן מהמגורים. עם זאת, כיום בעקבות פיתוחים טכנולוגיים ושינויים בדפוסי הייצור, רבות מהתעשיות כבר אינן מזהמות ויכולות להשתלב במרקמים עירוניים. גם דפוסי העבודה השתנו ואנשים רבים עובדים מהבית או בבתי קפה באמצעות מחשב ולא יותר מכך. בעתיד הקרוב, כך חוזים מומחים, יתפתחו עסקים מקומיים של מדפסות תלת ממד שיפתחו תחומים חדשים של ייצור שאינו מזהם (את סביבתו המידית לפחות) וישנו את האופן בו אנו צורכים.

אזורי תעשייה ממוקמים במנותק מהעיר, הרחק מסביבות מגורים. פארק תעשייה איירפורט סיטי (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

דא עקא, מדינת ישראל, כמו מדינות מערביות אחרות בעולם, מקדמת מדיניות פוסט–תעשייתית המשקיעה בעיקר בתעשיות היי טק ובמחקר ופיתוח, ולא בתחום הייצור (המועבר למדינות מתפתחות). מדיניות זו אמנם מציבה את ישראל כאומת סטרט-אפ מובילה אך יש לה גם השלכות שליליות רבות על הכלכלה המקומית ושוק התעסוקה. שהרי מדובר על פלח מועסקים קטן ביותר בהיי טק. כפי שאמר נגיד בנק ישראל לשעבר, סטנלי פישר: “אם רוצים לעודד תעסוקה צריך לקחת בחשבון תעשייה מסורתית ולא רק היי טק”[1]. כמו כן, למדיניות זו גם השלכות ישירות על ערים. ערים שהסתמכו בעבר על ייצור והתעשייה “הועתקה” מהן, נוטות לסבול מהגירה שלילית, אחוזי אבטלה גבוהים ונוף עירוני רווי בבניינים נטושים. בנוסף, לייצור ושינוע גלובליים יש השלכות סביבתיות כבדות שיש לקחת בחשבון.

אלו חלק מהסיבות למחקר חדש של המעבדה לעיצוב עירוני, בשם “עיר-תעשייה”. המחקר קורא לחשיבה מחודשת על יישום המדיניות הפוסט-תעשייתית בישראל ועל היחסים בין העיר לתעשייה ובין התושב למשלח ידו. לאיזה עתיד עירוני-תעשייתי-תעסוקתי צועדת מדינת ישראל? האם לעבר ערים המקדמות שילוב בין סביבות החיים של האדם ותפיסה אינטגרטיבית בין מגוון הפעילויות – מגורים, פנאי ועבודה? האם ניתן להשיב את הייצור ולקיים מפעלים בעיר? ובמידה וכן, באילו סוגים של עבודה ותיעוש מסוגלת העיר לתמוך ואיפה יש למקמם?

במסמך המדיניות המצורף מציעה המעבדה לעיצוב עירוני סדר יום חדש המבקש לחשוב על התעשייה ועל היחסים בין מגורים לבין עבודה. זאת מתוך הבנה כי בייצור ובתעשייה גלום פוטנציאל לא רק לצמיחה כלכלית, אלא גם לשיפור איכות החיים העירונית ושיפור חיי העובד. בסופו של דבר- לכולנו מגיע לעבוד, להתפרנס וגם עץ לשבת תחתיו לאכול ארוחת צהריים והדרך לשם מתחילה בחשיבה מחודשת (הנחוצה כיום במיוחד) על סביבות עבודה בישראל.