קהילה והון חברתי בשכונות בתל-אביב, הצצה לעולם של מנהל קהילה, תרבות וספורט בעיר

מהו תפקידם של מרכזים קהילתיים בעיר והאם הוא משתנה בין שכונה לשכונה? עיריית תל אביב יפו הצהירה כי מטרתה לקדם קהילות והון חברתי, אך מה המושגים האלו אומרים ומה הרלוונטיות שלהם או הביטוי שלהם בשכונות השונות בעיר?

מרחב העיר המודרנית הוא המקום בו תושבים מצפים לקבל שירותים ציבוריים כמו חינוך, רווחה, פארקים, פנאי ועוד.¹ לעיריות ברחבי העולם ישנה השפעה עצומה על תושביהן; הן ממלאות תפקיד מרכזי בסיוע קהילתי, יכולות להחיות מחדש שכונות עם הכנסה נמוכה, קובעות סדרי עדיפויות לפיתוח מקומי ויכולות להקצות כספי ציבור לדיור בר השגה ויוזמות של פיתוח קהילתי. בנוסף, הן מפקחות על חלוקת הקרקע, הדיור ומשאבים אחרים המצויים בבעלות העיר.²

מה תפקידה של הרשות העירונית ביחס לקהילות השונות בעיר? מהי עבודתו של מנהל קהילה? והאם המושג ‘קהילה’ רלוונטי או דומה באזורים ושכונות שונות בעיר? לפני חמש שנים שינתה עיריית תל אביב יפו את המבנה הארגוני שלה והקימה מנהל חדש שעניינו “קהילה, תרבות וספורט”. ברשימה זו אבחן האם המטרות המוגדרות של המנהל אכן מתממשות בעיניהם של אלו העובדים בו ונמצאים בקשר יומיומי עם הקהילה. מעבר לכך אבחן האם יש הבדל בתפקוד, הציפיות והעבודה בין מנהל קהילה המשרת שכונות בצפון-מערב העיר לבין מנהל קהילה בשכונות דרום-מזרח העיר.³

‘קהילה’ ו’הון חברתי’ בשיח העירוני ישנן הגדרות רבות למילה קהילה (לסדרת רשימות בנושא קהילה והעיר ראה כאן). ג’יימס פאול ואחרים (2012)⁴ מגדירים קהילה כקבוצה או רשת של אנשים המחוברים) זה לזה על ידי יחסים חברתיים עמידים יחסית, המתפרשים מעבר לקשרים גנאלוגיים מידיים ואשר מגדירים את הקשר הזה (סובייקטיבי) כחשוב לזהותם החברתית ולפרקטיקה החברתית שלהם. הגדרה נוספת לקהילה היא: “דפוס חברתי ובו מגוון התארגנויות, זיקה משותפת לערכים ולמשאבים חומריים, יחסים אישיים ומתמשכים בין אנשים וקבוצות, המהווה מוקד להזדהות ומשמעות.”⁵ המונח “קהילה” משמש לעתים קרובות מילנה נרדפת למילה “שכונה” כיוון שמתייחסת לקשרים שנוצרים עם אחרים במרחב משותף, אם כי בעשורים האחרונים לאור התפתחות המרחב הווירטואלי קיומה של קהילה איננו בהכרח מעוגן במקום פיזי.⁶

הרשות העירונית חושבת על קהילות בכל מיני אופנים, קהילות עניין, קהילות פרופסיונליות, קהילות גילאיות, דתיות ועוד, אך מנהל קהילה מעוגן בחשיבה גאוגרפית. כלומר, מתייחס לאוכלוסייה החיה בסביבה עירונית המהווה שכונה או רובע. בשנת 2016, עיריית תל אביב יפו שינתה את הסדר הארגוני, פירקה מנהלים ואגפים והקימה בין השאר, את  “מנהל קהילה, תרבות וספורט”. בתוכנית האסטרטגית נכתב כי “מגוון הקהילות המצוי בעיר מעניק לה חיוניות רבה, והקמת מנהל קהילה יכולה לתרום לפיתוח אסטרטגיה כוללת להתמודדות עם מגוון הצרכים של הקהילות. אולם בשלב שבו הדברים נכתבים, ההון החברתי נמוך, תחושת השייכות נמוכה, הנטייה למעורבות אינה גבוהה וחסר מיפוי של הקהילות השונות וצורכיהן”. ⁷

המנהל מחולק לאגפים גיאוגרפיים: אגף צפון, דרום, מרכז והמישלמה ליפו. כאשר כל אגף מחולק לשני מרחבים גאוגרפים, לדוגמא מרחב צפון מערב ומרחב צפון מזרח. תחת כל מרחב יושבים המרכזים (מה שכונה בעבר מתנס”ים) והקאנטרי אשר נתפסים כעוגן הקהילתי של השכונה. כל מרחב אחראי על התחומים הפיזיים באזורו, כאשר ישנן יוזמות וצרכים העולים מהשטח תפקיד העובדים במרחב הוא לענות עליהם.⁸  נקבעו ארבעה קווי מדיניות לחזון העיר בתחום הקהילה:  1. עידוד הקמתן של קהילות חדשות, טיפוחן של קהילות קיימות וחיזוק אורח החיים הקהילתי. 2. חיזוק המוסדות הקהילתיים הקיימים ויצירת דגמים חדשים של מוסדות. 3. קידום תכנון סביבות עירוניות מקיימות המעודדות חיי קהילה. 4. היערכות קהילתית למצבי משבר (מסמך חזון העיר תל אביב יפו, סעיף 5.2, 2017). כלומר ניתן לראות כי קהילה ניתפס כדבר חיובי, רצוי, שהרשות העירונית- אחראית לפתח אותו, וגם להסתמך עליו במצבי משבר.

צפון מול דרום: תפקידו של מנהל קהילה בשכונות השונות

על מנת לעמוד על ההבדלים והשונות בין השכונות שוחחתי עם שני מנהלים של מרכזים קהילתיים בתל אביב יפו: האחד בצפון מערב העיר, בשכונת רמת אביב ג’ והשני בדרום מזרח העיר, בשכונת כפר שלם.⁹ השכונות נבדלות זו מזו מבחינה סוציו-אקונומית, גאוגרפית ואתנית, כך לדוגמא על פי המדד החברתי-כלכלי של עיריית תל אביב יפו,  שכונת רמת אביב ג’ מדורגת  8, לעומת כפר שלם שמשקלה במדד  3.  מדד נוסף הוא ההון האנושי, כאשר אחוז התושבים בעלי תואר אקדמי ברמת אביב ג’ הינו 70% לעומת 25% בכפר שלם.¹⁰ האם להבדלים אלו השפעה? כיצד ניתפס תפקידה של הרשות העירונית ומנהל קהילה בכל אחת מן השכונות? כיצד משתמשים וצורכים תושבי השכונה את שירותי הקהילה?  

צפון העיר: לקוחות יוזמים ומעורבים

בשיחה עם המנהל בצפון העיר, הוא סיפר שהקשר שלו עם התושבים הוא על בסיס יומיומי; הוא מכיר את “הלקוחות” כדבריו, בשמם המלא ויודע לקשר אותם למשפחתם ואף לחבריהם. מעבר למפגשים האישיים הוא עובר על פניות הציבור וחוזר לכל אדם, עם כל בקשה. “הקהילה רואה במרכז הקהילתי כתובת כעירייה לכל הדברים שנוגעים לה”, הפניות יכולות להיות בתחומים שאינם נכללים באחריות של מנהל קהילה אך הם יטפלו ויקשרו לאגפים הרלוונטיים. המרכז הקהילתי מתפקד כמרכז משמעותי בשכונה ותושבים רבים שצורכים את שירותיו רואים בו בית.

הביטוי של הקהילה במרכז מתבטא בפעילות השוטפת בחוגים, באירועים מיוחדים ביציאה לטיולים מחוץ לעיר שהמרכז מארגן לתושבים: “המרכז הוא ממש כמו בית, כאן הם מכירים את החברים שלהם ונרקמים גם קשרים חדשים וחברויות. זו מין אבן שואבת לקהילה כבית.”

הוא מציין כי התושבים פעילים ומגיעים עם בקשות ויוזמות שונות. “ככל שיש יותר קורסי פעילים מעורבים (מטעם העירייה, מ.ק) אז רואים שיש יוזמות שמגיעות לפתחנו, ע”י פעילים בשכונה. מישהי רצתה לקבץ סביבה את הגמלאים שמשחקים פטאנט דאגנו לה לציוד וכך יוצרים חברויות וקשרים קהילתיים נוספים. יש יוזמות של איסוף בגדים ומעילים לחורף. יוזמה עכשיו שאנחנו עוסקים בה היא השאלת כלים רב פעמיים בשביל חגיגות ללא עלות.” כאשר תושבים מגיעים עם יוזמה הוא קודם כל בוחן האם זה עומד בסטנדרטים העירונים, אם הם מתכתבים עם הערכים בהם העירייה מאמינה. “אם זה עומד בכל הקריטריונים אז אנחנו מעדיפים להיות שותפים אמתיים ולא כספומטים.”

מהלך משמעותי החל מיוזמה של תושב מקומי שהוביל מאבק ארוך נגד בנייה בחורשת דרזנר  ברמת אביב ג’: “שיתפנו איתו פעולה כיוון שזה עמד בערכים שלנו של שמירה על הסביבה וטיפוח השטחים הירוקים שמסביבנו… סייענו לו בקידום הרעיון בקהילה, גיוס התושבים למטרה דרך תערוכת צילומים בחורשה, לחבר אותו עם אגף שפ”ע להובלת פרויקט של ניקוי החורשה.”

דרום העיר: יחסי חשד שמשתנים לאט

גם בדרום העיר מתארת המנהלת הכרות אישית של כל צוות המרכז עם הסיפורים האישיים: “כל הצוות שהוא הלב והנשמה של המרכז הוא תושב השכונה ויש לזה DNA מאוד ברור והמזכירות מכירות כל סיפור אישי וחיברו אותי יופי יופי לכל הדינמיקות”. עם זאת, היא מספרת על הקושי הרב שיש בשיתוף הפעולה של תושבים עם מיזמים של המרכז. “שיתוף הפעולה בדרום העיר זו עבודה סיזיפית ובין אישית. ההצלחות מגיעות מהיכרות אישית, זה מאוד פרסונלי.” לטענת המנהלת, התושבים בדרום העיר הם מאוד חשדנים כלפי היוזמות של המרכז הקהילתי ולכן עובדי המרכז מתקשים ליצור יוזמות משותפות: “התושבים הם אנטי ממסד, לא מבינים את ההבדל בין העירייה והמרכז ולכן פחות יודעים לקחת חלק וליזום משהו עם המרכז. (…) תושבים שיודעים לבוא להגיד בואו תפתחו חוג כזה או כזה זה ממש חדשני.”

יחד עם זאת היא מתארת שינוי איטי שהחל עם כניסתה לתפקיד והואץ במשבר הקורונה. כשהחלה את תפקידה המרכז הקהילתי היה מאוד סגור בהתאם לתפיסה הקודמת של  אגף רובעים ושכונות: “..היום, אחרי שלוש שנים יש כבר שבירת חסמים. עסקתי בלפתוח ולהגיד אנחנו כאן, אנחנו שותפים בואו תדברו ותהיו חלק.” בהתחלה היא פגשה שני אנשים, אח”כ זה גדל והיום יש יותר שיתוף פעולה בנושאים השונים שהמרכז מנסה לקדם.  “אם תשאלי את התושבים מה קורה במרכז הם יגידו שממש כיף לבוא ושדואגים לו. הקורונה ממש עשתה שירות בהקשר הזה: את כל הקשישים הבאנו למרכז בקורונה והפעלנו אותו פעמיים שלוש בשבוע. זה מקום שפותח בפניהם דלת.” הקורונה האיצה את תהליך בניית האמון בין המרכז לתושבים. בפרוץ המגפה המרכז הפך להיות מרכז חוסן שנתן מענה בסיסי רווחתי לתושבים. למשל חלוקת מזון לתושבים, שיתוף פעולה עם הרווחה: “היינו המענה הבלעדי לתושבים”.

כיום ההתחדשות העירונית משנה את פני הקהילה וייתכן שתשנה גם את דפוסי ההתקשרות והצריכה של מנהל קהילה. מבחינת סוציו-אקונומי, האזור בו נמצא המרכז הוא בין השכונות במעמד הנמוך בעיר. עם זאת, האוכלוסייה משתנה: “יש לי רק שני טפסי הנחה שהגשתי השנה, יש הרבה מאוד משפחות צעירות… המון סיפורי הצלחה גם אבל זה משנה את פניה של הקהילה.” בתוך השינוי העירוני היא מוצאת את תפקיד המרכז כ”גוף שמאפשר מפגשים בין היזמים לתושבים”. כלומר, המרכז הקהילתי הוא המקום הפיזי שמאפשר את המפגש בין היזמים, אלו שמחפשים לשנות את פני השכונה והתושבים.

מה רע במתנ”ס? האם המושג ‘קהילה’ תורם למרכזים ‘הקהילתיים’?

המושג קהילה נותר עמום ונראה כי שני המנהלים מתקשים להגדיר אותו. עולה כי הוא נמדד בעיקר בהצלחה של המרכז לשתף פעולה עם התושבים. הרצון שהתושבים יזמו, ישתמשו במקום ניתפס כהצלחה, אך נראה כי ‘הקהילות’ שונות זו מזו באזורים שונים בעיר וכך גם ההתנהגות היזמית והצרכנית שלהם. האם השאיפה ליזמות מצד התושבים צריכה להיות המבחן להצלחה? האם היא רלוונטית לכל המקומות?  השוני בעבודה מול התושבים בשני האזורים מאוד בולט: בצפון העיר התושבים מצפים לשיתוף פעולה של המרכז הקהילתי עמם, הם אינם חוששים לדרוש מהמנהל ליזום ואף להגשים את מאווייהם. לעומת זאת, התושבים בדרום העיר הם אנטי ממסדיים, חושדים  במרכז הקהילתי ובכוונותיו. ייתכן והדבר קשור גם בתהליכי ההתחדשות העירונית שמתרחשים בשכונה ואולי מאיימים יותר על התושבים החלשים מאשר ברמת אביב.

מתנ”סים ומרכזים בשכונה הם משאבים ציבוריים חשובים מאין כמוהם, הם מספקים תשתית חומרית  ואנושית, עבור התושבים שחיים במקום. הם יכולים בעבודה נכונה ומותאמת למקום להפוך לאותם מקומות שהסטר (Hester) מכנה “מקומות שלישיים”.¹¹ מקומות בשכונה שהם לרוב ציבוריים או בבעלות פרטית עמומה, ונוטים להיות מקומות אהובים ומועדפים אשר יוצרים תחושה של “בעלות קולקטיבית-סימבולית”, ואנשים בשכונה תופסים אותם כמקומות החשובים ביותר (Sacred) עבור הקהילה. המרכזים של העירייה יכולים לשמש כאלה בכלל השכונות אם יתנו שירותים שמתאימים למקום ולתושביו והדבר לא בהכרח מחייב יזמות מצד התושבים. הם יכולים להיות צרכנים מאושרים לשירותים שמתאימים ומעשירים אותם ואת ילדיהם.