להתראות אידיאולוגיה, שלום הפקת רווחים

איך הפך הפרויקט החינוכי החלוצי של כפרי הנוער לעוד סחורה נדל”נית מבוקשת? מחשבות על הקשר שבין אידיאולוגיה, חינוך ועיצוב המרחב.

כפר הנוער בן שמן, בשנות ה-30 של המאה ה-20

כפרי הנוער הם תופעה רחבת היקף בהגדרתה ובפריסתה הגיאוגרפית ברחבי הארץ. במהותם הם חלק מנכסי התרבות החשובים של האתוס הציוני. כיום, ישנם כ-80 כפרים (לפי מפת משרד החינוך) מאצבע הגליל ועד באר שבע, המשתרעים על מאות אלפי דונמים של קרקעות בעלות ייעוד חקלאי חינוכי, שהועברו להם על ידי המדינה. אולם אין מדובר במקשה אידיאולוגית אחת אלא בשעטנז של מוסדות חינוך בעלי אידיאולוגיות וייעודים שונים, וכיאה לתקופתנו, גם לעיתים לא לגמרי מוגדרים. כך קרה שעם שינוי האידיאולוגיה לאורך השנים, ולאור הבעלות על עתודות קרקע רבות באזורי ביקוש, הפכו כפרי הנוער ליעד נדל”ני מבוקש בשנים האחרונות.

לפני כמה חודשים התפרסמה במגזין The Marker כתבה אשר עסקה בניכוס הקרקעות הציבוריות בכפרי הנוער לצורך שלל פעילויות הנושאות מטרות רווח נדל”ני או מסחרי ומוגדרות תחת “הקשר חינוכי”.[1] הכתבה עסקה בעיקר בכפר הירוק, כפר נוער על התפר שבין תל אביב לרמת השרון, והציגה שלל פעילויות רווחיות אשר מתקיימות בו: קרקס, מרכז ניו אייג’ לטיפול בקריסטלים וכו’ וכו’. בעיני, השעטנז המודגם בכפר הירוק הוא למעשה אנלוגיה לריבוי אידיאולוגי השורר כיום בכפרי הנוער בפרט ובחברה הישראלית בכלל. לכן, אבקש להצביע על ייחודם של הכפרים הללו במהותם המקורית, ומתוך כך להציג את התהליכים אשר איפשרו את מסחורם.

מימין, שיעור ספורט בכפר הנוער נווה הדסה, 1950. צלם: פריטס כהן (אוסף הצילומים הלאומי)
משמאל, מבט מהאוויר על כפר הנוער עיינות, 1948. צלם לא ידוע  (אוסף הצילומים הלאומי)

אז מהם הכפרים הללו? במקור, כפרי הנוער היו פרויקט בעל תמה חינוכית להצלת ילדים יהודים, יתומי פוגרומים ומלחמות באירופה. הפרויקט נשזר באתוס הציוני כהגשמה של שילוב ערכי חינוך, עבודה וחברה, כחלק מיצירת הזהות החלוצית וההתיישבות העובדת.

במהותו, הפרויקט היה שיקוף של אידיאל מרחבי-פדגוגי של ההתיישבות הציונית. כך למשל האידיאל הפדגוגי התבסס על “ניהול עצמי”, כלומר על אוטונומיה שניתנה לילד בקבלת החלטות ובהכרעה, זאת בכדי להכינו להנהגת מפעל ההתיישבות הציוני עם בגרותו. אותה אוטונומיה ביקשה גם לעודד קיומה של חברותא כגרעין משפחתי, זאת למען תועלתה ויציבותה של חברת נוער. לתפיסתי, הסביבה הפיזית בכפרי הנוער עוצבה באופן שנועד לבטא אידיאולוגיה ספציפית זו. כך למשל בבינוי התוחם חצרות נרחבות המכוונות וממסגרות פעילות מגוונת, בצמצום המרחב הפרטי לטובת אינטראקציה במרחב הציבורי ובמגורים המשותפים של חניכים ומדריכים בבית המנוהל על ידם, כמסגרת לתא משפחתי.

פוסטר הסרט “אדמה”, שצולם בכפר הנוער בן שמן ועסק בקליטתם של נערים עולים בארץ (מתוך הספר “כפר הנוער בן שמן 70 שנה” מאת מרדכי נאור ודן גלעדי)

שינוי אידיאולוגי, קרקע פוריה למסחור 

תחילתו של תהליך המסחור בקרקעות כפרי הנוער נעוץ בשינוי האידיאולוגיה שעמדה בבסיסם החל ממחצית המאה ה-20. שינוי זה התאפיין במעבר מהגישה התנועתית אל “הגישה התכליתית”, כלומר אל גישה פרגמטית המעצימה את החינוך ההכשרתי המקצועי. גישה זו חייבה בניית בתי ספר מקצועיים אשר הפכו למרכזיים בכפר והצריכו גורמי הוראה חיצוניים וכן שינוי במערך המגורים. בנוסף , אם עד לשלב זה המנהל והתנועה היו גורמי הפיקוח המרכזיים, הרי שכעת המדינה החלה להיות גורם פיקוח משמעותי וערכה שינויים במבנה הארגוני בכפרים. “הגישה התכליתית” בחינוך עודדה גם את התהוותם של תחומי התמחות מקצועיים וכך חל תהליך של התכוונות לדיסיפלינות ספציפיות שונות ומרובות בחינוך. התוצאה היתה הפיכת הכפרים מפרויקט אוונגרדי מובהק “ליצור כלאיים” מרובה הגדרות ומטרות. בנוסף לכך, בתחילת שנות ה-70 גייסה המדינה את הכפרים לחינוכם וקידומם של בני שכבות נחשלות. דבר זה קיבע סופית את השינוי בהרכב אוכלוסיית הכפרים מנוער חלוצי לנוער שוליים[2].

הרכב האוכלוסייה ברוב הכפרים וכן הריבוי והספסיפיקציה בגישות החינוך, שירתו את מדיניות “הפרד ומשול” המועדפת על הרגולציה הקפיטליסטית. בהתאם, המעבר ממדינת רווחה למדינה ניאו-ליברלית בתחילת שנות ה-80, האיץ גם הוא את מסחור קרקעות כפרי הנוער. הירידה בחשיבותו של המנגנון הריכוזי של המדינה בעיצוב המרחב והעלייה בכוחו של המנגנון הכלכלי היזמי, הביאו לעידן חדש בקרקעות כפרי הנוער. בעידן זה, מערכת החינוך הלכה והקטינה את אחוז הסבסוד של כפרי הנוער, אשר הפכו לנטל כלכלי, והלכה והתמקדה בעיקר בפיקוח על התכנים הלימודיים. לכן, כפרים רבים החלו לפנות לשוק החופשי ליצירת שינוי בארגון ובשימושים במרחב באמצעות השכרת שטחים לגופים פרטיים. הרשויות המקומיות ומנהל מקרקעי ישראל, מאידך, ראו, ועדיין רואים, בכפרים ישויות עתירות קרקע המהוות חלק מהמלאי התכנוני שלהן. על כן הם יוצרים מנגנון תכנוני אסטרטגי המפקיע שטחים או מפצל אותם ליצירת נכסים להפקעה עתידיות.

תכנית רצועת הנופש של רמת השרון, הגובלת בחלקם הדרומי של שטחי הכפר הירוק, היא דוגמא אחת, ולא יחידה, לתופעה זו. מטרת התכנית היא “ליצור רצועה ירוקה, פתוחה לציבור, שתהווה חלק מרצף ירוק, מנחל הירקון ועד לים התיכון”.[3] בפועל “הרצועה הירוקה” מפצלת את שטחיו החקלאיים של הכפר הירוק באמצעות דרכים חדשות, שטחים ציבוריים פתוחים ושטחים פרטיים פתוחים. הפיצול יוצר הפרדה מרחבית ומגדיר אזורים להפשרת מאות דונמים של קרקע חקלאית ציבורית לבנייה למגורים וכן לאזורי פנאי ונופש ועוד. המרוויחים מתכניות כגון זו ומהמדיניות הרווחת הם בעלי האינטרסים בקרקע, ביניהם: רשויות מקומיות, מנהל מקרקעי ישראל, יזמים, קבלנים, בנקים ועוד. במקרים מסוימים, בהם יש הסכמה על גובה הפיצוי, גם העמותות והחברות השונות אשר מנהלות את הכפרים נהנות מעסקאות אלו בתוספת באחוזי בנייה או באמצעים מגוונים אחרים. יש לציין כי בעבור חלק מגורמים אלו מדובר בהשקעה שתבטיח רווח גדול בטווח הארוך.[4]

תכנית מתאר מקומית רש/763/ 1, “רצועת הנופש רמת השרון” (קטע מערבי). בכתום נראה שינוי ייעוד הקרקע החקלאית למגורים, בוורוד מערך הדרכים החדשות המפצלות את הקרקע שנותרה (אתר רשות מקרקעי ישראל)

אם לא די בכך, אז ההשתלטות המתהווה על קרקעות הכפרים מתאפשרת גם כתוצאה ממדיניות תכנונית מבוזרת ועמומה, אולי במתכוון, ותכנון נקודתי בהסדרת שימור הקרקעות בארץ. כך למשל תמ”א 35 אשר בין היתר, עושה שימוש ב”שפת תכנון”, כהגדרתה, להסדרת צורכי פיתוח תוך שימור שטחים פתוחים וערכי טבע, נוף ומורשת. אך מסתבר כי “שפת התכנון” גם מציגה הסתייגויות באשר לשטחים פתוחים אלו בכדי “לגלות גמישות לגבי העתיד”, כפי שהיא מגדירה זאת. היא גם עוסקת במושגים אמביוולנטיים כגון “תוספת שטחי פיתוח שלא בהמשך רצוף וצמוד דופן”[5]. מהו הדופן? הכביש המהיר? המסילה שמעבר? אנטנות הסלולר שבאופק? אולי כדאי להגדיר את הדופן לפני שמגדירים את הפיתוח. סליחה, הרגולציה הקפיטליסטית כבר חשבה על זה. תמ”א 35 מתנערת מאחריות בנושאים רבים ומעבירה אותה לוועדות המחוזיות והמקומיות. כל זאת במקום למפות את כל נכסי התרבות במרחב ולפתח מתודה אפקטיבית לשימורם.

כפר הנוער בן שמן כיום (ככר להמן והחצר הפנימית). צילום: סקיימדיה צילומי אוויר

תהליכים אלו יצרו את המציאות הנוכחית בכפרי הנוער. הכלכלה הקפיטליסטית ההולכת ומשתלטת על מערכת החינוך, מעניקה פרשנות מחודשת לשאלה “מהו חינוך?” וגורמת להפרטה של קרקעות כפרי הנוער. על תופעת “ההרחבות” בקיבוצים כבר שמענו, הלהיט הנוכחי הוא “ההרחבות” בכפרים.

ואולם כפרי הנוער הינם אתרים פוטנציאליים ליצירת שינוי תפיסתי בתפקידו ומשמעותו של החינוך בחברה כיום. הרלוונטיות שלהם בתחום החינוך היא גם הבסיס לשימור קרקעותיהם, אשר הינן משאב מתכלה בשטחיה הפתוחים של המדינה. לכן אתרים אלו צריכים לפתח אידיאולוגיה חינוכית עקבית מרכזית ומאחדת, כמסגרת לפיתוח חברה שיתופית, אשר תתבסס על ביטוי אישי ושותפות אינטרסים. משמעותה החינוכית של חברה שיתופית זו היא  בהתארגנות  קואליציות של ידע כשילוב של יכולות חשיבה אינדיבידואלית לקידום החברה ופתרון בעיותיה. הביטוי הפיסי של קואליציות הידע החברתי הוא באדריכלות המייצרת משמעות כמקומות דינאמיים המעודדים ניסיון, תהליך ואינטראקציה. מקומות אלו הינם רפלקסיביים לשינויים אך יחד עם זאת הם גם מכוונים ויוצרים קונטקסט ספציפי לקיומה של אידיאולוגיה זו.

לקריאה נוספת:

– “סביבת המגורים האוטופית“, מאת טלי חתוקה

– “שיעור מולדת“, מאת רוני בר

– “מה למוסר ולתכנון?“, מאת יואב זילברדיק