השטחים הציבוריים הפתוחים בעיר שאמורים להוות מקום למנוחה, שהייה ובילוי הופכים במקרים רבים לזירות של התבדלות והתנכרות לקבוצות חברתיות לא רצויות. רשמים מישראל הגזענית, מהבית השלנו.
השטחים הפתוחים כאתרים של התבדלות. פארק כפר סבא. למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
פארק, גן ציבורי, הם המקומות בהם יכול הציבור להתאוורר מחיי היום-יום שלו. זהו מרחב אשר לפחות בהגדרתו צריך להיות פתוח לכל וללא תשלום. אבל מצב הפארקים בישראל הוא שיקוף של המצב הסוציו-אקונומי של הרשויות. כך, באופן לא מפתיע לא תמצאו פארקים בערים ויישובים ערביים. גם ביישובים עם מדד סוציו-אקונומי נמוך המצב אינו מזהיר (אך לעין שיעור טוב יותר). לכן אין זה פלא שתושבי הערים בהם אין פארקים מוסדרים ומפותחים “מתארחים” בערים סמוכות. תושבי העיר “המארחת” אינם משתגעים על התופעה, וזו בלשון המעטה. הנה תמליל שיחה מביקור בפארק כפר סבא, שנשמע כאילו לקוח מהופעת סטנדאפ אבל לצערי הוא ציטוט מדויק (השמות בדויים):
אהרון: “יש דבר אחד שמרגיז אותי. הפארק הזה הוא פארק עירוני של כפר סבא, הוא משרת את כל האוכלוסייה, כולל בני דודים.”
צביקה: “וגם החבר’ה האלה שבאים מכל המקומות מסביב.”
אהרון: “אני לא גזען אבל מעצבן אותי שאין שם שלט שכתוב שם שהפארק מתוחזק על ידי מסי הארנונה שלנו. אוקי? וכולם מוזמנים. אני רואה את הבני דודים שלנו נכנסים לפה, כשהילדים שלהם שואלים אותם ‘למה אצלנו בג’לג’וליה אין פארק כזה?’ אז הם אומרים ‘לעירייה של היהודים יש יותר כסף’, אבל הם לא יודעים שמי שמשלם על זה אני. כי הם לא מוכנים לשלם. אז צריך לכתוב שם שהפארק הזה מתוחזק על ידי ארנונה של תושבי כפר סבא. זה חשוב.”
צביקה: “הבעיה היא שאנשים שבאים מחוץ לכפר סבא לא מעריכים את הדבר הזה, הם חושבים שזה כסף של העירייה או כסף של המדינה, אנחנו משלמים על זה.”
אהרון: “הסיפור זה הלכלוך. זה בעייתי מאוד.”
צביקה: “הלכלוך במיוחד. דווקא לא בני דודנו אלא אחינו מאלעד ומבני ברק, שפשוט כשמעירים להם הם אומרים שיש מנקים וזו בעיית חינוך נוראית.”
אהרון: “זה מרגיז. אין לי בעיה, כולם יכולים לבוא לפה. אבל דחיל ראבאק תעריך את זה! אתה נכנס לפה, סבבה, אך אחד לא מעיר לך, אתה יכול לבוא עם הילדים, כמו כולם, אבל לבוא ולהגיד ‘ליהודים יש יותר כסף’ – מעצבן!
צביקה: “אבל ליהודים יש יותר כסף”.
אהרון: “לא, תאמין לי, בג’לג’וליה יש עשירים יותר גדולים מאשר פה”.
הפארק הוא שיקוף של מצבה הסוציו-אקונומי של הרשות המקומית. פארק כפר סבא. למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
תושבי כפר סבא לא לבד, דברים דומים שמענו גם בעפולה ובמקומות אחרים. “אנחנו לא מתחברים פה לאוכלוסייה – חרדים, אתיופים, ערבים”, אמרה לנו תושבת עפולה. בכל מקום שמענו כי כולם שונאים את כולם. בעפולה (בדומה לרשויות אחרות, כמו כפר סבא ורעננה) החליטו לקחת צעד אחד קדימה ולגבות דמי כניסה לפארק העירוני.
בביקור בפארק עפולה, פגשנו את נג’אח, תושבת הכפר סולם, שסיפרה לנו כי “היתה תקופה שלא קיבלו זרים. בהתחלה היו מקבלים, אחר כך לא, התלוננו – אמרו לנו לא להיכנס. היתה תקופה שלקחו תשלום על הכניסה לפארק, היינו מקבלים צמיד לכל היום ב-10 שקלים. זה ככה בקיץ. בחורף לא לוקחים. בגלל שלא רצו שנבוא. טענו שזה עולה לזרים, לכאלו שהם לא תושבי עפולה”. והמשכתם לבוא? שאלנו אותה. “המשכנו לבוא, מה נעשה, לאיפה נלך? באים כל שבוע לפארק. ברמאדן רוצים לטייל פה והיתה איזה שנה שלא קיבלו אותנו, לא יפה. למה בסולם לא עושים כזה פארק? תמיד אומרים לנו במועצות שאין מספיק תקציבים, ושאם עושים לא מגיעים”.
דמי כניסה מאלו שאינם תושבי העיר. פארק עפולה. למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
הגבייה בכניסה לפארקים אינה חוקית. רשויות שעשו זאת נדרשו להפסיק. החוק קובע שאסור לגבות דמי כניסה לגנים ציבוריים, ולמקומות מרגוע או נופש, אלא במקרים חריגים שקיבלו את אישור שר הפנים. איסור זה הינו תוצאה של מאבק ארוך שניהלה “אדם טבע ודין” בגביית תשלום בכניסה לפארק העירוני ברעננה. חשוב לציין כי קיים חוק המתיר גביית תשלום בכניסה לשמורות טבע וגנים לאומיים אך לא ביחס לפארקים ולגינות ציבוריות שנועדו לשרת את כולנו על בסיס יומיומי. למרות האיסור בחוק, ישנן רשויות המתחכמות וגובות דמי חניה בסמוך לפארקים.
אז איפה האור? מה יכול להיות חיובי באמירות הגזעניות ששמענו? ראשית שהן נאמרות בפה מלא ומבוססות על מפגש בין קבוצות. כלומר בישראל של המאה ה-21 תופעות ההתבדלות הן הצהרתיות ומרחבים הציבוריים והפארקים הם עדיין מקומות פתוחים לכל בהם היחיד נפגש עם האחר. התגובות, עוינות ומכוערות ככל שיהיו, מביאות קבוצות חברתיות לראות זו את זו, להכיר האחת את השנייה. לשהות זו במחיצתה של זו. לכן, למרחב הציבורי ולפארקים במיוחד, כמרחב של שהות ופנאי, תפקיד משמעותי בבנייה של חברה אזרחית פלורליסטית. אמנם לפי השיח בפארקים בישראל, אנחנו נמצאים עוד בשלב בו אנו לומדים להכיר את האחר, אך עדיין לא מקבלים אותו.
הפארק הוא המקום בו אתה פוגש את האחר. פארק כפר סבא. למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
לרשויות וקובעי המדיניות תפקיד משמעותי בכל הסיפור הזה. עיר לא רק שלא צריכה לסגור את שעריה אלא אף לעודד את האחר לשהות במחיצתה. ערים קוסמופוליטיות, סובלניות, פתוחות הן ערים טובות יותר, אטרקטיביות וחזקות יותר כלכלית. ספרים ומחקרים רבים נכתבו בנושא (כמו למשל ג’ון פרידמן,1 לאוני סנדרקוק,2 סוזן פיינשטיין3). כן, ה”אורחים” אינם רק עוברי אורח הם גם צרכנים. לכן, ראוי שראשי עיר לא רק שיימנעו מיוזמות פופוליסטיות כאלו, אלא אף יסייעו זה לזה ויגבשו סדר יום ערכי משותף, כזה המזמין את האחר להתנתק מחיי היום יום וליהנות מקצת דשא, שמש וחברה.
ערים קוסמופוליטיות, סובלניות, פתוחות הן ערים טובות יותר. גינת כיס בבית שמש. למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
לקריאה נוספת:
– “אמץ עיר“, מאת יונתן גת
– “מרחב ציבורי למכירה“, מאת כרמל חנני
– “הדשא של השכן“, מאת מירב בטט