“עושים שכונה”

מתי שכונה מתויגת “כשכונה אתיופית” ולמה נער ישראלי ממוצא אתיופי מרגיש נוח יותר בשכונה אתיופית בעיר אחרת מאשר בשכונה שצמודה אליו? התערוכה “עושים שכונה” נוגעת במעבר מהמרחב באתיופיה למרחב הישראלי שגבולותיו הם גבולות השכונה. התערוכה שואלת על מה בוחרים הישראלים להסתכל, על היופי שבקהילה או הכאב והאם ניתן להכיל את שניהם? 

בחניון בשכונת רמת אליהו בראשון לציון התקיים ערב “עושים שכונה” שכלל הופעות, זמרים ותערוכה שהוצבה בחלל החניון. אבישי צגהון ברוך, קולנוען אמן ופעיל חברתי, שהוזמן לאצור את התערוכה, מסביר כי הבחירה בשם נובעת לדבריו מהחוויה שמרחב החיים של יוצאי אתיופיה בישראל הוא גבולות השכונה. “המדינה אצלנו היא כמו שכונה אם אתה חי בקריית משה ברחובות אתה מרגיש יותר קרוב לשכונת אזורים בנתניה מאשר לשכונה שנמצאת לידך. למרות שאנחנו חיים בערים שונות. מבחינת החוויות מבחוץ. אין הבדל, לא משנה אם אתה גר בנתניה או בבאר שבע, או ברחובות או בקרית גת” יש חמישים שכונות כאלה בארץ “‘שכונות של אתיופים’ גם אם הרוב לא של יוצאי אתיופיה ברגע שיש אחוז מסוים הן כבר מתויגות ככאלה. אלה שכונות שמתאפיינות בשיטור יתר, התנהגות של שוטרים בגדרה היא כמו ברמת אליהו ובאזורים בנתניה ובקריית משה ברחובות. מבחינת השוויון הזדמנויות הילדים שחיים שם ילכו לבתי ספר שהם לא בחמישיה הראשונה, הגנים, הנראות של השכונה כשלעצמה, כולם מודעים לזה, אף אחד גם לא טורח לטפל בזה וגם התושבים עצמם, הם לא ערים לדרוש את הזכויות שמגיעות להם, אז אין הבדל אם אתה חי את אותם חיים. אם אני אקח מישהו מרמת אליהו לקריית משה הוא ירגיש בבית. הם מרגישים אותו דבר, שהם בספר הרחוק.…”

אבישי צגהון ברוך

הוא מתאר כיצד נוצרת רשת של קשרים בין המרחבים השונים. “פרויקטים של יוצאי אתיופיה שמפעילים פרויקטים בכמה שכונות- מנסים לקשור קשרים בין השכונות האלה- לתחם את זה. הכל נשאר בתוך המתחם של השכונה של יוצאי אתיופיה. אפילו כשמגיעים לצבא זה בדיוק ככה- יש אנשים שאומרים- יוצאי אתיופיה צריכים להשתלב- שילוב של מי לאן? לקורס אמיר של הצבא מגיעים כל יוצאי אתיופיה לא משנה אם נולדת בארץ והתחנכת כאן כל השנים. זה קורס שאמור להשלים לך פערים. ‘נעשה לך הכנה כי אתה לא מוכן ואז ניתן לך להשתלב’. אי אפשר לסבול את זה יותר את השפה הזו… אבל זה מובנה מרצף חיים שלם שבו אתה חי ככה. שגם אם נסעת לאשקלון אתה מגיע לשכונה של יוצאי אתיופיה ונשאר במרחב הסגור הזה”. צגהון ברוך מערער על עצם התיוג של שכונות אלה כ’שכונות של אתיופים’ אין בהם באמת רוב בהכרח של ישראלים יוצאי אתיופיה אבל מעל אחוז מסוים הן כבר מתויגות ככאלה.

הקליפ של הזמרת אבבה דסה מעביר את הגנאריות של המרחבים “האתיופים”. האם הוא מצולם בקרית משה ברחובות, בקרית גת או בנהריה? כך ב’וואלה’ נכתב : “השיר מלווה בקליפ שצולם בשכונה אתיופית ומעביר את התחושה של התקופה עליה נכתב שנות ה-90, שנות קליטת העלייה האתיופית”. מבלי לתאר איזו שכונה¹.

מזכרונות אתיופיה לכאב בישראל- התערוכה

בתערוכה הוצגו עבודותיהם של אומנים ישראלים יוצאי אתיופיה מערים שונות בארץ. “בנינו את התערוכה שתאפיין את השכונה את המדינה. התחלנו עם תמונות של השכונה של אז באתיופיה. בהתחלה היו עבודות שלי, תמונות אישיות מאתיופיה של כפר אתיופי טיפוסי, ‘הכפר של כולנו'”. צגהון ברוך אמנם עלה בגיל שנה וחצי מאתיופיה אבל הדימויים של הכפר באתיופיה הם חלק מעולם הדימויים גם של צעירים שנולדו בישראל, “כולנו גדלנו על הסיפורים של הילד בין האחת עשרה שחותך את הטף והילדים שמביאים מים מהנהר, זה תמונות שחקוקות לנו בזיכרון מהסיפורים”.

מתוך התערוכה

אחריהן נתלו עבודות שמבטאות בעוצמה הולכת וגוברת את הרגש כלפי החיים בישראל. “בתחילה היו אלה תמונות מטקס הסיגיד בירושלים שמבטאות את השילוב בין אתיופיה לישראל ואחריהן עבודות של אלעזר, בחור צעיר מכפר סבא שהציורים שלו מבטאים את השאלה – איפה אני נמצא- האם אני פה האם אני שם”. בהמשך נתלו עבודות שמבטאות את “המחאה על ההתמקמות שלנו פה במרחב בישראל וגם מחאות יותר פרטיות כמו אומנית שביקשה להישאר אנונימית שהציגה עבודות שמבטאות הרבה כאב”, הוא מכנה את זה הגל הנשי של הכאב. “זה חשוב לנו כי בדר”כ אין התייחסות למגדר בתערוכות של יוצאי אתיופיה. כל התמונות שלה זה מחאה שלנו של כולנו- שהביטוי שלה הוא דרך נשים”.

אנונימית- הגל הנשי של הכאב

אנונימית- הגל הנשי של הכאב

באמצע התערוכה הוצגה עבודת וידאו-ארט של מלי איצ’ו- אמנית וידאו ארט בוגרת בצלאל. “זו עבודה מהפנטת, יופי שאי אפשר לתאר אבל גם עבודה קשה מאד, מישהי שצילמה את עצמה היא קוראת לזה גומות- והיא לאט לאט עושה לעצמה חורים.. וידאו ארט קשה מאד אבל חזק…”

המטרה בהעמדה של התערוכה בחלל עם שתי כניסות, מסביר צגהון-ברוך, העלתה את השאלה מאיפה בוחרים להסתכל על הסיפור ומהו הנרטיב המסופר, “האם אתה מתחיל מהצד של ישראל או מהצד של אתיופיה. מהכאב והמיקום שלנו בישראל, ישר מדופק גבוה או מהתמונות הרגועות של אתיופיה. הווידאו ארט שבאמצע שהוא קשה מאד זה השלב שבו האנשים בחברה הישראלית עוצמים עיניים, כשהם מגיעים לכאב,  במעבר בין היופי של אתיופיה לכאב, ויש כאלה שמסתכלים על המחאה ולא מסתכלים על היופי, הם עוצרים שם”.

קריאת המרחב שמציע צגהון-ברוך ושותפיו האומנים מחזקים את החשיבות של “ידע ממוצב”, כלומר שהעמדה והמיקום החברתי של הדובר מולידים קריאות וידע שונה על המציאות. הקולות והחוויות של מי שחיים בשוליים שונות ומאתגרות את המבט של המיינסטרים. הקשר בין המרחבים השונים שצגהון-ברוך מתאר, בין “האיים של השכונות האתיופיות” והתנועה ביניהם מצביעים על היחסיות של מושגים כמו קרבה ומרחק ומהווים נקודת מוצא מרתקת לבחינת המרחב. בנוסף הדמיון בחוויית החיים בין השכונות השונות משקף את השכפול והשיטתיות של ההדרה וההפרדה שנעשית באמצעות הסדר המרחבי בישראל. הבחירה לנכס את המושג ‘עושים שכונה’ היא מעשה פוליטי שמתנגד לשיח המרכזי שממקמם את יוצאי אתיופיה כפסיביים ואת מרחבי המחייה שלהם כיחידות מוזנחות של אוכלוסיות מוחלשות המחכות לגאולה או שילוב. קריאה זו שיוצאת מתוך החניון חותרת תחת הקרקע של המובן מאליו.