איך נראת עזה? כיצד בנויים, הרחובות, הבניינים, הבתים? האם יש לנו דימויים של החיים בעזה או רק תמונות של מלחמה? על הדימוי והעדרו בחיי היומיום

אנחנו חיים במציאות של דימויים, אנחנו חווים את העולם דרך הדימויים הללו התורמים להיווצרותה של היפר ריאליות. מדובר בעולם של דימויים שאיבדו את הקשר לחיי היום יום, לממשות. במקרה של עיר השרויה במצב של מלחמה ההצפה של דימויי מלחמה יצרה מצב בו יש לנו הצפה של מידע בתחום מאוד ספציפי ופחות מידע על חיי היום יום. המשמעות של המקום והחיים במקום עברה תהליך של רדוקציה. המתכננים חשופים בעיקר לדימויי מלחמה שתורמים לקיבוע של התפקידים בין המותקף לתוקף. ההצפה של הדימויים הופכת את המסומן עצמו, האובייקט, ללא נראה.

יתירה מזו, ערים רבות עולות לתודעה רק בעתות מלחמה. המתכנן אינו יודע דבר על התכנון של מקומות אלו אלא חווה אותם כדימויים של הרס. הצופה בתורו, שופט באופן שטחי ומהיר את הדימוי ללא העמקה. דימויים אלו שנחווים מכורסת הטלוויזיה נדמים כרחוקים מאוד. הדימויים במובן זה מרוקנים את האובייקט ממשמעות ומגדילים את המרחק בין המתכנן הישראלי לאובייקט.  מצב נוח לכולם, למקבלי ההחלטות אשר זקוקים לציבור על מנת לתמוך בהחלטתם, הן לציבור אשר מבכר לא לדעת ולהעמיק.

++

יוברט: אני חוזר על השאלה הבסיסית שלי. אנחנו מדברים בכנס המתכננים כל שנה על הכל. אבל לא מדברים על עזה, למה? אני לא כל כך יודע מי קובע את סדר היום ואיך זה נקבע, אבל אני רוצה לשאול את הקולגות שלי המתכננים למה אנחנו לא מדברים על זה. אני לא חושב שהשתיקה הזו היא שתיקה מודעת, זה ריפלקס.  שששש…. בוא לא נדבר על זה, זה משהו סודי? הרי ישראלים מדברים על הכל, הם לפעמים מדברים ושופכים את כל הדברים האישיים וכל מיני דברים סודיים שאני לא מבין איך. אין צניעות בשיח הישראלי, על הכל מותר לדבר, חוץ מהנושא הזה שנקרא עזה.  

טלי: אבל אני חייבת שנתעכב פה על עוד איזו נקודה, תסביר לי, תנסח לי את המושג עזה כאובייקט או עיר כאובייקט….

יוברט: עיר כאובייקט מחזיר אותי למאמר של ארדם אונגור.1 לאדריכלים יש מרחב , יש להם הגדרה מוסכמת של מרחב, עם היסטוריה ופנומנולוגיה וכן הלאה. הנושא הזה של מרחב התחיל מהמושג הגרמני RAUM . מושג עם משמעות כפולה של מרחב חלל וגם מתחם מוגדר,  אינקלוז'ר (enclosure). האדריכלים התייחסו לאינקלוז'ר, כלומר התייחסו למרחב כאובייקט תכנוני, במובן הזה שאני כמתכנן עוסק בדבר הזה, כלומר העבודה שלי מתבטאת ביצירה של  האינקלוז'ר הזה. זוהי נקודת המוצא לתכנון שכונה,  עיר,  בית. עבור האדריכלים החלל הוא בדרך כלל תלת מימדי, מחוץ לגוף. אדריכלות אם כן, נתפסת כפעולה חשיבתית שמייצרת את החלל. האדריכל חייב להישען על היסוד הזה. אני כאדריכל חייב את זה. אחרת מה אני עושה?  סתם פילוסוף, סתם לקשקש? אני רוצה לשנות את המציאות, זו המומחיות שלי, אני יכול לעצב את המציאות התלת מימדית הזו, ולכן כל פעם שאני אומר מרחב אני רואה את החלל המוגדר וכל דבר שאני אומר אם זה שכונה או עיר, אני רואה מרחב מוגדר, זה מה שאני מתכוון במילה  אובייקט.

טלי: עכשיו יש לי עוד שאלה, למה זה חשוב שהמתכנן הישראלי, חשוב מוסרית, יכיר בעזה כאובייקט?

יוברט: זה לא חשוב, ההיעדר מעלה סימן שאלה. אנחנו חייבים להסתכל כל הזמן לא על מה שקיים אלא על מה שלא קיים, וזה מעלה סימן שאלה.

טלי: למה זה חשוב להסתכל על מה שלא קיים? אתה אומר שההיעדר מעלה סימון שאלה,  סימן שאלה לגבי מה? אני יכולה להגיד שיש הרבה דברים שהשיח התכנוני מדלג עליהם, ושכל הדברים שהוא מדלג עליהם פשוט לא נמצאים בסדר היום ההגמוני.

יוברט: ערים, אנחנו עוסקים בערים? ואם אני אומר לאדריכל תצייר את פריז? הוא יוכל לצייר משהו, את מגדל אייפל, הוא יכול לצייר, את תל אביב הוא  יכול לצייר. את עזה הוא לא יכול. ניסיתי לצייר בעצמי. זה לא מוזר?

טלי: אז  השאלה היא ההיעדר של הנושא עזה כאובייקט.  הסוגיה שאתה מעלה אינה בתחום המוסר. אלא בתחום המודעות, שיתייחסו אליה, שיסתכלו עליה…שיצביעו על ההיעדר של התייחסות.

יוברט: להצביע, בדיוק את צודקת. יכול להיות שיש כל מיני סיבות לזה. הכחשה,  יכול להיות, טראומה. אולי זה תוצאה של ההפחדה של נתניהו. האיומים שאנשים רוצים לחסל אותנו. אבל זה לא העניין. יש פה סאבטקסט. אני רוצה להגיד ככה, אני רוצה לומר שאנחנו כמתכננים חולים, השיח התכנוני בארץ חולה, יש משהו מאוד מאוד לא בריא מה שקורה, את מבינה? זה סיפור ארוך..

טלי: ואתה חושב שזה קורה במקומות אחרים? שבמקומות אחרים מדברים בצורה בריאה? אני חושבת על מה שאתה אומר ואני אומרת מה בין זה לבין צרפת, ארגנטינה, לונדון,  הנושאים שאתה מעלה רלוונטיים לכולם.

יוברט: אבל טלי, למה את חוזרת על מה שאנשים עושים? למה, למה כל הזמן את אומרת למה בפריז זה אחרת, בלונדון זה אחרת, למה זה חשוב? אני בכלל לא חושב על מה שאחרים עושים.

טלי: אני מנסה להבין למה האנומליה הספציפית הזאת מתרחשת דווקא פה ולא במקום אחר ואני שואלת את עצמי במקום אחר זה מתקיים או לא מתקיים, למה ההיעדר מתקיים דווקא פה. זה מה שמדהים אותי, כי כרגע כשאני מסתכלת על הטיעונים שאתה מציג, שהם רלבנטיים וחשובים והם נכונים אבל אני יכולה לטעון שהטיעונים האלה רלבנטיים לכל מקום, ולכן אני אומרת אז מה גרם להיעדר הזה פה, אני רוצה להבין מה קרה פה למתכנן הישראלי, כי המתכננים חלקם לא התחנכו פה חלקם התחנכו בחוץ…. 

יוברט: רוב המתכננים מפה ואנחנו מדברים על התכנון הישראלי. 

טלי: אז מאיפה יבוא השינוי? מההגמוניה? ואיך השינוי יקרה? מתי עזה תיהפך לאובייקט?  

יוברט: אני רוצה להיות עכשיו ככה אידיאליסט, שינוי יבוא ממך וממני, מאנשים נורמליים שאפשר לדבר איתם  על כל נושא, אין נושאים אסורים. אז בואי נדבר על עזה, טוב או רע, לא להגיד ששש… הרי אין לי מטרות יותר מידי גדולות. אני פשוט אומר זה דבר כל כך מוזר. מה שמדאיג אותי, שמתכננים פה מצביעים על זה, שכל מה שהם עושים זה רק מה שהבוס רוצה, אם הבוס אומר לא, אז לא.

טלי: תראה לפי החלוקה שהצעת בתוך תחום התכנון, הייתי מצפה שדווקא התכנון היוזמתי, הסקטור הפרטי, יעשה את השינוי. למה? מכיוון שאחרי שהורסים, אחרי מלחמות, צריך לבנות מחדש. ההיגיון אומר שאם אנחנו נלך לפי כל התיאוריות הכלכליות השינוי יבוא מהסקטור הפרטי.

יוברט: זה בדיוק מה שקורה עכשיו. 

טלי: כן זה קורה? 

יוברט: מה את חושבת?

טלי: כן אבל זה קורה מחוץ לגבולות של השיח התכנוני הישראלי, זה קורה עם מתכננים וחברות מחוץ לישראל… 

יוברט: תראי בסקטור ביוזמה פרטית אין אזרחות את יודעת, בקואופרטיזם העכשווי לא שואלים מאיפה יש לך אזרחות, לא שואלים. זה לא חשוב, מה שחשוב שאנשים שייכים למוסד שמונפק בבורסה, שיש להם מניות, אז הם קיימים.

טלי: השאלה שעולה לי עכשיו היא האם ההיעדר של עזה כאובייקט הוא מצב דינאמי.  נגיד אחרי 67 , עזה היתה אובייקט, אבא שלי עבד במפעל עם אנשים מעזה. אז מה שאני שואלת את עצמי, האם אנחנו מדברים על נקודת זמן מאוד ספציפית. במילים אחרות, אולי כשאנחנו מדברים על זה, אנחנו מדברים על ההיעדר של עזה כאובייקט עכשיו בתחילת המאה העשרים ואחת.  אם אני חושבת על ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, אז יש לפני שישים ושבע, אחרי שישים ושבע, אחרי הסכמי אוסלו, לפני המבצעים, אחרי המבצעים… צריך לחשוב על הנקודה הזאת. 

יוברט: אני כבר חשבתי על זה. כאשר מסתיימת מלחמה יש עיסוק של לאחר המלחמה (Postwar),  מה זוכרים מהמלחמה, מה משקמים. למשל, יש ויכוח עכשיו בקוסובו סביב האנדרטה למלחמה. כלומר,  אתה ממציא משהו בשביל לשמור את זיכרון המלחמה, ויש ויכוח מדוע נזכרים דווקא בזה או זה. מה שאני אומר שאנחנו לא במצב של לאחר המלחמה.  במצב של לאחר המלחמה, מטרות התכנון שונות. הלוואי שהיינו במצב הזה, שאנחנו מדברים מבחינת התכנון איך לבנות מהר, איך לשקם את כל ההרס שנעשה, זה שיח של אחרי המלחמה.  אבל איך להגיע לזה… 

טלי: הנה שוב אנחנו מדברים בהכללה, אז אפשר להגיד שתמיד במצב של WAR  העיר שאתה נלחם מולה היא לא אובייקט. 

יוברט: בדיוק. 

טלי: ובמצב של לאחר המלחמה (Postwar), היא חוזרת להיות אובייקט. זה לא רק המקרה של עזה זה גם בביירות. הנה בביירות במלחמת לבנון העיר לא היתה אובייקט, להיפך במלחמה הרסנו אותה כאובייקט. במצב של לאחר המלחמה התושבים, האזרחים ארגונים, סייעו לה להשתקם חזרה כאובייקט. במובן זה,  מה שקורה עם עזה לא ייחודי כזירת מלחמה.  זה ייחודי במובן הזה שזה המשכי, שזה נמשך הרבה מאוד שנים…

יוברט: כן, אבל את עושה פה הכללה לגבי ה"אנחנו". מי זה אנחנו? מה שמדאיג אותי שכמתכננים אנחנו לא רואים, יכול להיות שהצבא רואה את עזה כאובייקט, אולי יוזמות פרטיות רואות את עזה כאובייקט, יכול להיות. אבל אני יודע שהמדינה לא רואה את עזה כאובייקט והמתכננים לא רואים אותה כאובייקט. את מבינה, כל אחד לפי האינטרס שלו, לפי המשימות שלו. אז אני שוב פעם חוזר לאותו הסוג הזה של הראייה של המתכנן ובמיוחד המתכנן האדריכלי שרואה דגמים של ערים וכן הלאה, ואני חושב שהמצב הזה הוא מצב מוזר.

 ++

ההיעדר של השיח  על עזה בולט בשיח הציבורי והתכנוני בישראל, ברשימה האחרונה על עזה, יוברט ינסה לספק הסבר לזה ויחד נדון במתח שבין תכנון ומלחמה ובמושג נומוס.

לרשימה הקודמת בסדרה להאזנה לפודקסט

 

  1. Erdem Üngür, "Space: The undefinable space of architecture", September 2011, Conference: Theory for the Sake of the Theory: ARCHTHEO '11