רוב הערים לא ייראו לעולם כמו בוסטון או ברצלונה. ראיון עם ברנט ריאן, פרופסור לעיצוב עירוני במחלקה ללימודי עיר ותכנון ב-MIT.
כביש מהיר בסינגפור, צילום: ברנט ריאן
בשנים האחרונות המילה “עירוניות” נזרקת שוב ושוב לחלל האוויר. גם הדוגמאות תמיד חוזרות על עצמן: ברצלונה, פריז, סן פרנסיסקו, בוסטון. בהקשר הישראלי תל אביב מתוארת כעיר היחידה בישראל, בעוד שאר הערים כמו אשדוד או מודיעין מתויגות תחת הכותרת “פרברי שינה”. אבל האם כל עיר צריכה לחקות את המודל של ברצלונה, סן פרנסיסקו או אפילו תל אביב?
לברנט ריאן, פרופסור לתכנון ועיצוב עירוני במכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס (MIT), כבר די נמאס מההשוואה הזאת. “שדה העיצוב העירוני קצת עייף”, מסביר ריאן, “הוא כל הזמן חוזר על רעיונות ‘העיר הטובה’, אבל זה יותר מדי קל להראות את סן פרנסיסקו או בוסטון או פריז ולתייג אותן כערים טובות. הדיון הזה כבר נגמר. הוא כבר נפתר. זה לא חוד החנית של התכנון העירוני. למעשה, מרבית המקומות בכלל לא נראים כך,אבל כל מקום יכול להפוך למעניין יותר, אקולוגי יותר, יפה יותר, נוח יותר להליכה רגלית, גם אם הוא לעולם לא יהפוך לבוסטון או לברצלונה. סינגפור לעולם, אבל לעולם, לא תיראה כמו בוסטון, וגם אם יבנו בה את בוסטון זה יהיה מזויף”.
ריאן הגיע לישראל כדי להרצות בכנס השנתי של איגוד המתכננים שהתקיים באוניברסיטת תל אביב. בהרצאה שלו הוא סקר שתי ערים רחוקות מאוד מהמודל הקונבנציונאלי של עירוניות: סינגפור, בה מפעל הדיור הציבורי בחסות המדינה עדיין נמשך במרץ, ודטרויט, שאיבדה כשני שליש מאוכלוסייתה מאז ימי הזהר של תעשיית הרכב האמריקנית בשנות ה-50.
כיצד שתי הערים הללו מתמודדות עם האתגרים שניצבים בפניהן?
“סינגפור ודטרויט הן מקומות די שונים. סינגפור במידה מסוימת נמצאת במצב טוב יותר אבל לדטרויט יש מרקם עירוני היסטורי בעוד שסינגפור הרסה לחלוטין את שלה בגלל תכניות בנייה אגרסיביות. שתיהן מחפשות דרך להדגיש את הקיים, לקחת תנאים שאינם בהכרח חיוביים ולראות מה אפשר לעשות איתם. האתגר הוא הדרגתי באופיו. אני לא רוצה לומר ‘צנוע’ כי אני לא מאמין בצניעות, אבל אני מאמין שאתה חייב לעבוד עם מה שיש לך”.
“בכל זאת, אני רואה ששתיהן עושות דברים די דומים. הן בונות תשתיות ירוקות, מחברות בין שטחים פתוחים ומשמישות מחדש מבנים מעברן התעשייתי. הן מנסות באופן הדרגתי להפוך את הסביבה לאנושית יותר, כמו למשל להפוך את הרחובות לקלים לחצייה. זה לא ‘מדע טילים’, אז למה כל כך קשה לעשות את זה? גם את הרחובות של תל אביב קשה לפעמים לחצות. אלו בשבילי ניצחונות קלים, ואז יש גם ניצחונות קשיםיותר, כמו למשל הצדק החברתי של העיר. זהו ספקטרום של דברים שיש להתייחס אליהםוצריך לעבוד על כולם בו זמנית. צריך להשתמש בשטחים בלתי מנוצלים, צריך להפוך את הסביבה האנושית יותר, וצריך לכבד את מתנות העבר”.
סינגפור בונה בשנים האחרונות שבע ערים חדשות המונות 100 אלף איש כל אחת. במקביל, מספר ריאן, היא מנסה להפוך את סביבות המגורים שלה, המבוססות על שיכונים ציבוריים, לפחות מונוטוניות ומשעממות באמצעות תוספת של תשתיות ירוקות, תעלות מים והצללה לאורך הרחובות. תכנית המתאר החדשה של דטרויט, לעומת זאת, מבוססת על ריבוי של שטחים פתוחים בתוך העיר – ניצול של המגרשים הריקים שמפוזרים ברחבי העיר המתכווצת.
ריאן אינו חוסך גם בביקורת על התכנית של דטרויט. בספר “Design After Decline How America Rebuilds Shrinking Cities” הוא יוצא נגד ההישענות המוחלטת של התכנית על השוק החופשי. “האמונה בשוק החופשי יכולה לעבוד עד גבול מסוים. באותם מקומות כמו דטרויט השוק החופשי לא פועל. אתה בונה בית, באופן הזול ביותר, והוא מיידית יהיה שווה מחצית מעלות הבנייה שלו. במצב כזה בלתי אפשרי לסמוך רק על השוק, ומבחינה זו התכנית של דטרויט אינה ריאליסטית”.
מהדוגמאות שהבאת נראה שסינגפור ודטרויט לא מנסות להתנגד לדי.אנ.איי שלהן. המתכננים באותן ערים מבינים שזו המציאות, שהעיר מתכווצת במקרה של דטרויט, או שהדיור הציבורי לא הולך לשום מקום במקרה של סינגפור. הם לא מנסים להתנגד לתהליכים הללו.
“הסכנה באסטרטגיות האלו היא האמירה שהמצב העכשווי הוא בסדר, שהמצב הנוכחי הוא הטוב ביותר האפשרי. זו דרך אחרת לומר שאין לך שום שאיפות. אבל שתי הדוגמאות של דטרויט וסינגפור לא אומרות את זה. לשתיהן יש שאיפות ושתיהן יודעות שדברים צריכים להשתנות – בתוך הבנה פרגמטית שחלק מהדברים הם בלתי ניתנים להכחשה. אז סינגפור אומרת: מודל הערים החדשות שלנו הוא מודל טוב, כי הוא אפשר לנו לאכלס את אזרחינו. אנחנו לא נפטרים ממנו, הממשלה נותרת במקומה, הניאו-ליברליזם לא נכנס במקומה. גם דטרויט מבינה שהעיר מתכווצת, ושהנטישה היא אמיתית. זו תופעה חדשה ולכן התכנית של דטרויט היא כל כך חשובה. זוהי העיר הראשונה שמכירה בכך שרבע, שליש, או אפילו מחצית משטח העיר יהיה פתוח. אנחנו צריכים לקבל את זה ולחשוב איך אותם מקומות יכולים להפוך למקומות טובים, במקום למקומות מוכחשים. ברגע שאתה מאמץ אידיאל חדש, במקום האידיאל הקודם, משמעות הדבר שהעיר הקיימת הופכת למקום מוכחש”
הכחשת האידיאלים של העבר אינה זרה לישראל, בה כל דור מבקש למחוק את המרחב העירוני שקדם לו ומודל עירוני אחד מחליף את קודמו: בתחילה, שכונות השיכונים של תחילת ימי המדינה ביקשו להתנתק מהמרחב הקיים, המקומי. לאחר מכן הגיע תורם של המרבדים המתפרשים של שכונות “בנה ביתך”, ואחריהם היו אלו שכונות מגדלים אוטונומיות שהחלו לצמוח ברחבי הארץ. בנקודה זו, יש לנו הרבה מה ללמוד מדטרויט וסינגפור. שתיהן מציגות דוגמה לתכנון עירוני שמבקש לחדש ולשפר מבלי להתנגד לרציונל של המקום ומבלי לכפות עליו ערכים שמעולם לא היו (וכנראה לעולם לא יהיו) בו. מודיעין או אשדוד לעולם לא יהפכו לתל אביב, והן גם לא צריכות להפוך לתל אביב. הן כן צריכות למצוא דרכים לחדש ולהתעדכן מבלי להתנגד לדי.אנ.איי שלהן.
עוד בנושא:
עירוניות: לא לכל אחד?
האם לה קורבוזייה צדק?