טלי חתוקההזוכים בתחרות של משרד השיכון לתכנון מרכז העיר ירוחם, על ההצעה הזוכה והחדשנות הגלומה בה. הם מציעים קוד בינוי ש”הוא עקרוני, הוא מתקיים על כל הרקמה האורבנית, ולמעשה אין לנו מושג איך העתיד יראה מלבד סט הערכים המרחביים”. ראיון עם אחד האדריכלים שזכה בתחרות
באוקטובר האחרון הוציא משרד השיכון תחרות לתכנון מתחם בורנשטיין בירוחם, לאחרונה התפרסמו שמות הזוכים במקום הראשון, אדר’ שמעון מאיר ואדר’ אריאל שרעבי. רחוב בורנשטיין הוא הרחוב הראשי החוצה את ירוחם ממזרח-למערב, ובמהותה ניתן לראות בתחרות כתחרות לתכנון מרכז העיר. כיוון שירוחם איננה עיירה גדולה במיוחד, עבור הזוכים מרחב ההתייחסות למעשה כלל את כל העיר הוותיקה ועד לממשקים אל השכונות החדשות. התחרות היא המשך לרעיונות שפרסמנו של אריאל שרעבי בנוגע לרגולציה. הרשימה עוסקת בגלגול הרעיוני של הנושא לפרקטיקה.
לאחרונה זכיתם בתחרות בירוחם. האם תוכל לספר במה עסקה התחרות ומה אתם הצעתם?
ברקע התכנון העירוני בירוחם עולות שאלות כמו, איך עושים התחדשות עירונית? מהו מרכז עיר? ואיך מתייחסים למושג “פריפריה”? הבעייתיות במצב הקיים לדעתי היא באופן פרדוקסלי תוצאה של תכנון, תכנון מקרו (מיקום היישוב, המיושבים, תחבורה, ותעסוקה הנסמכת על מס’ מפעלי תעשייה בלבד), אבל גם ברמת המיקרו, תכנון המבוסס על עקרונות תכנון מודרניסטיים, פיזור אובייקטים במרחב וביניהם חלום ירוק. ירוחם שבעה הבטחות שהכזיבו, תכניות המציגות ‘מצב מוצע’ ל’שנת יעד’, ומלוות בהדמיות נוצצות. ובהקשר זה אני רוצה לשבח את משרד הבינוי והשיכון ואת וורד סולומון ממן, האדריכלית הראשית, על כך שהוציאו את התכנון לתחרות, והיו מוכנים לאתגר את האורתודוקסיה התכנונית.
כיצד השיטה שאתם מציעים מאתגרת את שיטת התכנון המודרנית?
עוד ב-2009 נורית אלפסי ויובל פורטוגלי העלו הצעה למבנה חדש למערכת התכנון, במאמר הם מזכירים את הצורך באבחנה בין התכנון המסדיר והתכנון היוזם. ההצעה שהצגנו כמובן עומדת בחוק התכנון והבנייה, ועם זאת, אני מקווה שהיא מכילה משהו מהאבחנה בין שני הצדדים ומייצרת יחסי גומלין ביניהם. מה הכוונה? בבסיס התכנון המוצע עומדת הסטרוקטורה המרחבית החדשה שהצענו. “רשת” פתוחה, המייצרת תנועה קישורית, המשכית, היררכית, מספקת אוריינטציה מרחבית, מגדילה את מספר אפשרויות התנועה (מס’ צמתים) ומזינה את מרכז העיר. מתוך ההבנה שמרכז-עיר אינו עומד בפני עצמו, “אין הבור מתמלא מחולייתו”, לכן מצאנו חשיבות ביצירת יחסי הגומלין בין העירה ומרכזה.
את הסטרוקטורה המרחבית חילקנו לאזורי עצימות בינוי, בדומה לעקרונות Form-Based Code (FBC), עליהם כתבתי ב“רגולציה מוטת בינוי בישראל”, ולכל אזור כזה אנו מציעים “קוד בינוי” – כללי בינוי למרחב התומכים בסוג המרחב הציבורי אליו אנו מעוניינים להגיע בכל “אזור”. זהו הבסיס של “התכנון המסדיר”, הוא עקרוני, הוא מתקיים על כל הרקמה האורבנית, ולמעשה אין לנו מושג איך העתיד יראה מלבד סט הערכים המרחביים, ה-“קוד”, כללי הסדר המרחבי המוצע, המוכוון להשפעות הבינוי על יצירת המרחב הציבורי הרצוי.
הסטרוקטורה המרחבית צופה פני העתיד הרחוק, היא הבסיס לצמיחה אורגנית, מתוך הקיים. היא כמו “פלטפורמה” המאפשרת את צמיחת ה”מקסימום”. אולם, ירוחם אינה תל-אביב, בירוחם הפיתוח לא יקרה באמצעות כוחות השוק בלבד, אם שרטטנו עכשיו קו על נייר לא יגיעו ישר יזמים או תושבים ויפתחו אותו. ובכדי להניע את המהלכים קדימה, נכנס במקביל “התכנון היוזם”. ואולם, היוזמות והמאמצים צריכים להיעשות בשום שכל, באופן בו כל שלב בונה את הבא אחריו, כמו גלגלי שיניים, גלגלים קטנים מייצרים אימפקט ומניעים בסופו של דבר תהליכים גדולים. אם בתכנון המסדיר תכננו את ההיצע, בתכנון יוזם אנו מדברים על “תכנון ביקושים”.
הנושא של תכנון ביקושים בעידן של אי ודאות מעסיק מאוד את מקבלי ההחלטות, מה אתם מציעים?
“סוף מעשה במחשבה תחילה”. תכנון ביקושים מצריך ראייה ארוכת טווח אך מפוקחת, המכירה בכך שזו “מערכת מורכבת”. אני לא חושב שהגעתי למקום בו אני יכול להורות דרך, ואיני בר-סמכא לכך, אולם בעניין זה אני יכול להיתלות “באילנות גבוהים”, שני המורים הגדולים שלי לתכנון עירוני, אותם אני מעריך מאוד, אדר’ ארי כהן וד”ר חיים פיאלקוף. ראשית אנו נדרשים להבנת המנעד: ספקטרום הביקושים האפשרי בהתאם להצבת “תרחישים” ו”תסריטים” (ב-ס’) אפשריים, מתקבלת מטריצה, ומתוכה נוכל לגזור את “ביקושי המינימום”, סך הביקושים הריאלי שככל הנראה יגיע בלאו הכי, ואת “ביקושי המקסימום” המבטאים את הפוטנציאל האופטימי ביותר, במקרה ו”כל הכוכבים יסתדרו”. התכנון צריך להיות רגיש לכל מנעד האפשרויות בטווח שבין המינימום למקסימום, באופן שתישמר האופציה לצמיחת החזון האופטימי, אך עם זאת, גם בשלבי הביניים המקום יצליח ברמה מסוימת ותהיה בו חיוניות שתייצר מומנטום חיובי.
כדי לשמר את האפקט ולייצר את המאסה הקריטית להנעת המומנטום, עלינו להשתמש ב”שמיכה הקצרה” של הביקושים בתבונה, לא לפזר אותה. יש לרכז מאמצים במרחב מוגדר, אפילו אם מדובר במקטע רחוב קצר באורך “שני בלוקים”. בהצעה שלנו הגדרנו מעגלי השפעה והצענו לרכז את המאמצים למעגל הפנימי הנע בין 2 מוקדים המייצרים ביניהם תנועה: המוקד המסחרי-שלטוני (בו מרוכזים בניין המועצה, שירותים עירוניים מרכזיים, הכיכר המסחרית, והשוק) ומוקד התרבות והפנאי (בו נמצאים הספרייה, היכל התרבות, המתנ”ס והפארק). בירוחם קיימת היום הנהגה עירונית מצוינת, התושבים מעורבים, ופועלים בה כוחות חיוביים רבים. ואולם קיים פרדוקס, ככל שקורים יותר דברים בעיר וקמים מרכזי פעילות חדשים, כך מרכז העיר מאבד חיוניות ומתנוון. בהצעה שלנו אנו קוראים לשנות את כיוון הווקטור, ולהכניס את הכוחות הפועלים פנימה אל תוך תחום הליבה. ברמה האנקדוטלית, אפילו לקחנו את הסמל של ירוחם המכיל חץ הפונה כלפי מעלה והפכנו אותו להיות סמל המורכב מחצים הפונים פנימה. חזרה אל הסיפור המקומי.
בהיבט הסטטוטורי אזור הליבה מובחן כאזור עם בינוי מוצע בעצימות גבוהה ומגוון רחב של שימושים, אולם אין די בכך. אני בספק אם התמריץ הסטטוטורי (הגדלת זכויות הבנייה ואפשרויות השימוש) יוכל להניע תהליכים לבדו, ולכן כאן רצוי שריכוז המאמצים יופיע גם כמדיניות משלימה (במיסוי, ניהול, הקצאות, אירועי תרבות, מיתוג ועוד), וגם ביישום מלווה, בשטח, כבר מעכשיו, כדי להתחיל להניע תהליכים. לא כל ההתערבויות דורשות שינוי סטטוטורי, ולכן, כדי שכשנסיים עם המהלך הסטטוטורי, שככל הנראה יארך מס’ שנים, השטח כבר יהיה מוכן לקבל את השינויים הגדולים יותר, כדאי להתחיל ביישום כבר עכשיו. וייתרה מכך, ייתכן והתובנות שיעלו מהיישום בפועל, יוכלו לתרום בהיזון חוזר גם לתכנון עצמו.
הפרויקטים ליישום נעים מהתערבויות מינוריות, בדומה ל-Place-Making, בדגש על התערבויות הרלוונטיות לצרכים המקומיים, לדוגמה תרומה לנוחות האקלימית ע”י שתילת עצים או פיזור אדניות עצים, מתן במה לאומנים מקומיים, וכדו’. חשוב שאלו יהיו פרויקטים קלים להנעה ובעלי השפעה, גם אם הם פרויקטים זמניים בסך-הכל. על גביהם מגיעה השכבה של התערבויות גדולות יותר, בקטגוריה הזו הצענו את המערך החדש של שלושת-הכיכרות, המספקות צרכים שונים ובעלות אופי שונה, ועם זאת פועלות יחד, בדומה לפורומים ברומא. את הכיכר המסחרית הנוכחית, המוקפת בבינוי, מכיוון שהיא מנותקת מהציר הראשי, הפכנו ל”גן אנדלוסי”, גן גיאומטרי מוצל עם מים מפכפכים במרכזו, במטרה לייצר מיקרו-אקלים נח ומקום שקט בתוך לב העיר, גרסה ירוחמית לחצר של האמריקן-קולוני. גם האופי המסחרי בתוכה יהיה בהתאם. לעומתה, את כיכר העיר אנחנו מציעים בשילוב עם ציר בורנשטיין, במקום הניתוק הנוכחי בין בורנשטיין לכיכר המסחרית, אנו רואים בשילוב “מכפיל כח”. בכיכר הזו נמצא בית המועצה, ובמרכזה Land-Mark, היכול להופיע כמגדל תצפית ממנו ניתן יהיה להקרין וידיאו על קיר בית הקולנוע הישן המרכיב את אחת מדפנות הכיכר, ואולי להשתלב גם בפסטיבל דוק-אביב המתרחש בעיר. הכיכר השלישית מנכיחה על-גביה את מבנה בית-העם המשמש כבר היום כ-“WeWork נשי” ואותה אנו רואים ככיכר המרכזת סביבה פעילות תרבות וידע. החלוקה לכיכרות משנה מאפשרת לשמור על קנ”מ אנושי ואקלימי, כשיחד עם זאת, בין הכיכרות מוצעת מערכת מעברים, המורכבת מהשוק העירוני, רחוב בורנשטיין והבינוי המוצע למבנה הדואר הישן.
גם ברחוב בורנשטיין פעלנו ע”פ אותם העקרונות, ההתערבות אותה הצענו כללה הצבת קונטיינרים לאורך הרחוב בין 2 המוקדים אותם הגדרנו כתחום הליבה, קונטיינרים שיהוו פלטפורמה לעסקים מקומיים. לדוגמה, קיים היום בירוחם פרויקט נהדר שנקרא “המבשלות”, נשים המבשלות ומוכרות מזון תחת המטרייה המוניציפלית, חלקן בקבוצת קרוואנים בקצה היישוב וחלקן בבתים פרטיים הפזורים ברחבי העיר, אנו מציעים לאפשר להן ולעסקים מקומיים אחרים להתמקם בתוך אזור הליבה ולייצר ביחד את האימפקט הנדרש למשוך את התושבים ואת התנועה התיירותית המתגברת בירוחם. השלביות הנבנית נשמרת גם בהתערבות בבורנשטיין, את האלמנטים הקשיחים ברחוב מיקמנו כך שיאפשרו טרנספורמציות עתידיות בחתך הרחוב, לכל מיני אפשרויות, כולל לאפשרויות שאנו לא יודעים להגדיר בזמן הנוכחי. מה שמעניין הוא, שאפילו פרויקט הדגל המוצע לרחוב – הוא פרויקט של Meanwhile Uses (“שימושי בינתיים” בתרגומו של חיים), אך אין קבוע יותר מהזמני.
האם אתה מאמין שמה שהצעתם יכול להיות מוטמע גם במקומות אחרים?
אני חושב שבקרוב נראה בארץ התרחבות של תהליכי “ריפוי עירוני”, לאחר שנות תכנון מודרניסטי שייצרו לנו “מרכזים אזרחיים” מפורקים, או פוסט-מודרניסטי שהוציאו את הכוחות העירוניים אל הקניונים ומרכזי הקניות. אני מאמין שכיום, גורמים עירוניים, גם כאלו שהם לאו-דווקא מתחום התכנון, מכירים בחשיבות של רחוב עירוני פעיל ומושך כמייצר זהות עירונית, ומגדיר את אופי ה”מקום”. זו אינה שאלה של שטחי ארנונה. “פריפריה” היא הגדרה ביחס אל מרכז חיצוני, ואילו יצירת מרכז עירוני פעיל, היא מנוע היכול לייחד את העיירה, ולאחד את כל הכוחות הפועלים בה כמרכז בפני עצמה, גם אם מוגבל בכמותו. הדבר נכון לכל מקום, אך על אחת כמה וכמה בירוחם.
אמנם פרויקטי Place-Making, הוספת עצים, תמריצים בצורת זכויות וכדו’ אינם חידוש בפני עצמם, ואולם, עלינו עוד ללמוד איך לתכנן את הצירוף שלהם, ודרך ההפעלה האפקטיבית שלהם יחד במרחב ובזמן, כדרך ליצירת מומנטום להתחדשות עירונית בת-קיימא. נושא חשוב נוסף הוא קביעת “תכנון מסדיר”, כבסיס לתכנון היוזם וה”צבעוני”. התכנון המסדיר נמצא בחוסר במירב האזורים בארץ והחשיבות שלו בייחוד במרקמים להתחדשות עירונית היא כפולה, ראשית הוא מגדיר את המרחב הציבורי, ומתוך כך נגזרים ה”אינפילים” או אפשרויות העיבוי, המאפשרים צמיחה לטווח הארוך באופן אורגני, ובנוסף, בסביבה של ריבוי פרויקטים, תפקידו כמו תווים לתזמורת, לתכלל את הכל לכדי סביבה הרמונית שלמה.
לסיכום, האם אתה רואה קשר בין עבודת התזה שלך לתחרות?
כן ולא. בשני המקרים נקודת המוצא משותפת, והיא יצירת מרחב ציבורי מוגדר וקריא, וההכרה בחשיבותו. אני מאמין כי ברקע התכנון המוצע בירוחם, עומדת ההכרה בחשיבות התכנון המסדיר רחב ההיקף, וביטוי לכך מופיע בבניית הסטרוקטורה, בהכנת “מפת איזור לבינוי” במקביל ל”תשריט ייעודי הקרקע”, ובהצעת קוד בינוי המכיל הוראות טווח (הוספת ערכי מינימום), ואולי לשם כך אף נדרש להשלמה בצורת “הנחיות מרחביות למרכז העיר”. ואולם, בעוד הדיון בעבודה מתייחס למסגרת הרגולטורית עצמה ולשיטת התכנון הנהגת, בסופו של דבר, ההצעה בתחרות מוכוונת ישימות ופועלת במסגרת חוקי התכנון הנוכחיים.
מטבע הדברים, אני מעריך שבתחרויות נמדדים ככל הנראה בעיקר על ה”פרויקטים” הקונקרטיים המוצעים ופחות על המתודולוגיה. בעוד שבצד היישומי יכולים להיות פרויקטים אחרים טובים יותר, ומן הסתם גם ההתערבויות המוצעות עוד ישתנו במהלך התכנון ושיתוף הציבור, אני מנסה להעלות על נס את התפיסה העקרונית של התהליך, תהליך של התפתחות אורגנית המכיר בכוחו המוגבל של התכנון. לכן אני רוצה להודות למשרד השיכון שיצרו התחרות הנידונה שאיפשרה חשיבה מחוץ לקופסה.