‘הישראליזציה’ של החרדים המודרניים

ד”ר דקלה יוגב חוקרת את הקהילה החרדית ומאירה את השינויים הטקטונים שמתרחשים בה: תהליך שהיא מכנה ישראליזציה ומודרניזציה. המנהיגים שלהם מנסים לבלום זאת אך הרכבת כבר יצאה מהתחנה. בנוסף היא מסבירה כי זו קהילה שניתן להתפשר ולדון איתה הרבה יותר ממה שנדמה למנהיגים החילוניים.

ד”ר דקלה יוגב, סוציולוגית וקרימינולוגית מאוניברסיטת טורונטו, מתמקדת במחקר על חרדים ושיטור.¹ השיחה שלנו מתקיימת על רקע המחאה הנוכחית, המאתגרת את הסטטוס קוו בין החילונים לחרדים, ואת החוזה הבלתי כתוב בין המדינה לאזרחיה. לא מעט קולות קוראים ‘לנסח מול החרדים הסכם חדש’, רגע לפני שהדמוגרפיה תעשה את שלה, ונהיה במצב בלתי הפיך. אך מי הם אותם חרדים? האם אנחנו מכירים אותם? האם אנו מבינים את התהליכים הפנימיים שמתרחשים בחברה הזו? מדוע חיכו חלקם עם חזיזים למפגינים החילונים שהגיעו מבלפור ואילו אחרים המתינו עם פרחים, שולחנות ממתקים וסירי צ’ולנט (ראו סרטון)? ד”ר יוגב שמכירה היטב את הקהילה החרדית טוענת כי בניגוד למה שנראה מבחוץ, בקהילה החרדית מתרחשים תהליכים טקטוניים שמשנים אותה באופן דרמטי. מדובר בתהליכים של מודרניזציה ואינדיבידואליזציה ומה שהיא מכנה “ישראליזציה”. ד”ר יוגב קובעת כי הרכבת הזו כבר יצאה מהתחנה מזמן ותהליך הישראליזציה וההשתתפות במרחב הישראלי-ציבורי לא יעצור ולא יחזור לאחור. השיחה ביננו מציעה נקודת מבט אחרת, על מיעוט חזק, הנמצא בתהליכי שינוי ארוכי טווח.

החרדים- היסטוריה של מיעוט חזק הפועל כקולקטיב בעל דרישות

הדס: נתחיל משאלה כללית, על מה המחקר שלך?

דקלה: מה שמעניין אותי זה להבין האם יש שינוי או תזוזה במערכת היחסים שבין החרדים לבין המשטרה. אני משתדלת לא להגדיר את זה כצד אחד אל מול צד שני. אי אפשר להתייחס אליהם כשני צדדים, המשטרה והחרדים הם לא שני מגזרים במדינה. המשטרה היא גוף ממשלתי והחרדים הם אזרחים (חלקם משרתים במשטרה למשל). החרדים הם מיעוט שאני קוראת לו מיעוט חזק. מצד אחד הם מרגישים נרדפים ומיעוט ויש להם מאפיינים של קהילת מיעוט, ומצד שני הם מיעוט חזק שכן יש להם השפעה משמעותית בעיקר בנוגע לאינטרסים המוסדיים שלהם. הם מעורבים בזירה הפוליטית, יש להם השפעה על מה שקורה במדינה, יש להם היסטוריה מוצלחת מאוד בסנגור ופעולות לובי כדי לדרוש את הצרכים שלהם בתחומים של כשרות, שבת, חינוך, רווחה ועוד. בשל היותם מיעוט חזק ומאורגן, יש להם יכולת מדהימה להגיע למצב שבו דרישותיהם השונות מתקבלות ושצורכיהם הדתיים מקבלים התייחסות ממוסדת. בהיבט הזה הם לא דומים למיעוטים אחרים שהם מיעוט מודר שאין לו השפעה על הפוליטיקה ואין לו נגישות למוקדי קבלת החלטות.²

במבט גלובלי מבחינת קבוצות מיעוט אחרות אנחנו לא יכולים לשים אותם במקום של השחורים בארצות הברית למשל כי אצלם יש היבט של גזע שאין לחרדים. ההשוואה לקבוצות מיעוט צריכה להיות לקבוצות מיעוט דתיות ולא קבוצות אתניות. אחד האתגרים שלי בדוקטורט היה להגדיר באיזה מובן הם מיעוט, אחרי שחקרתי הרבה הבנתי שאי אפשר להשוות בין גזע לדת. לקבוצות דתיות יש מאפיינים של מיעוט, אבל זה לעולם לא יהיה דומה לקבוצת מיעוט של גזע. אפשר להיעזר או לקבל תובנות מסוימות מהספרות של גזע ושיטור ולהשליך לשיטור ודת אבל לשים לב כל הזמן להבדלים. מה ששונה בישראל זה שהאתניות נמצאת גם בקבוצת הרוב. בניגוד לארצות הברית ששם יש קהילת מיעוט שחורה, רוב לבן ושוטרים (לרוב) לבנים. בישראל קבוצת המיעוט וקבוצת הרוב כמו גם השוטרים חולקים מכנה משותף אתני ולכן אני יכולה לבודד את ההשפעה של הדת כמרכיב. זו הייתה חוזקה מתודולוגית משמעותית במחקר שלי.

הדס: אנחנו תופסים את החרדים כקבוצה חזקה, באיזה מובן והאם בכלל הם מרגישים מיעוט?

דקלה: באמת כשהתחלתי לשוחח איתם, ציפיתי שהם לא ירגישו ויתנהגו כמו מיעוט אבל חזור ושוב הדהדו המסרים של מיעוט נרדף, קטן, שלא אכפת ממנו ושאורח חייו אינו מקובל. עם זאת, יש פה משהו מאד חשוב וייחודי לחרדים, בעיקר האשכנזים שבהם, שלא מצאתי במקום אחר. מדובר בקבוצה מתוחכמת, המשמרת היסטוריה ופרקטיקה של עבודה מול המדינה. גם כשלא הייתה מדינת ישראל, גם באירופה לפני מלחמת העולם השנייה את רואה עבודה של קידום אינטרסים מוסדיים של החברה החרדית בצורה מאד מוצלחת. היו להם דיונים עם הממשלה הפולנית, דיונים מול הממשלה הרוסית, הם קיבלו בתי ספר משל עצמם, התאפשר להם לדרוש אוכל כשר, סיוע בחינוך, הם ביקשו התאמות שבת. היתה להם יכולת לפתח תקשורת עם הממשלה עוד לפני שהמדינה קמה. הם עשו את זה מול המנדט הבריטי ואחר כך מול המדינה. כלומר, הם מייצרים מצב שיש להם נציגים שמייצגים אותם מול השלטון ומשכפלים את הפרקטיקות המוצלחות ביותר שלהם (best practices) שלהם לאורך עשרות שנים. זה קורה באופן קבוע כל הזמן בתחומים ספציפיים לאורך עשרות שנים והם מצליחים כל הזמן. בגלל שיש להם היסטוריה חזקה כקולקטיב שיודע לפעול יחד, הם מצליחים להיות מיעוט חזק. גם בניו יורק קורה בדיוק אותו דבר, הם מקבלים קצבאות, שכונות סגורות בשבת, חינוך, כל הדברים שחשובים להם.

דווקא בישראל ההיבדלות נשחקת- נקודות ציון בהיפתחות לעולם שבחוץ

ד”ר יוגב מסבירה שדווקא בישראל שהיא מדינה יהודית הצורך שלהם להתבדל נשחק עם השנים. ההתבדלות היא חשובה במקומות שבהם אתה מול אוכלוסייה של גויים. כאשר אתה במדינה יהודית קשה לשמור על הגבולות האלה. “במדינה יהודית נשחקת להם היכולת להבחין את עצם בין יהודים חילונים ליהודים חרדים. בנוסף היו מספר נקודות ציון משמעותיות שזיהיתי שבהן הם הבינו שהמדינה יכולה לעזור להם בתחומים שהם לא חשבו עליהם קודם לכן.” היא מציינת מספר נקודות ציון משנות האלפיים:

2000 התגייסות לטובת שמירה על הבית הלאומי- “זו הייתה תקופת האינתיפאדה השנייה ומשהו כמו 15 שנה לפני כן היו הפגנות מאד קשות בירושלים על השבת, הפגנות אלימות כל שבת עם פצועים, מכת”זיות, פרשים, עימותים עם המשטרה ברחוב בר אילן. ואז הגיעה שנת 2000 היה קושי קיומי ביטחוני והמדינה הגיעה לריכוזים חרדיים וביקשה מהם להתגייס למשטרה ‘כדי לשמור על הבית’. דיברתי עם שוטר שהתגייס אז הוא סיפר ששמו להם מודעות בבית הכנסת ואמרו לנו אתם חייבים לקחת חלק כדי לשמור על הבית וזה נתן איזושהי דחיפה לזה שאתה יכול להיות חסיד, מצד שני אתה יכול לקחת חלק ב’מדינה של הכופרים’ והחילונים שאנחנו לא סומכים על דרכם ועדיין נישאר בסדר, כי אנחנו מבינים את הצורך הקיומי הזה.”

2003 קיצוץ הקצבאות והיציאה לשוק העבודה- “באותה שנה נתניהו היה שר האוצר והוא חתך להם את קצבאות הילדים ואת רואה נפילה משמעותית בלגיטימציה של הממשלה והמדינה עד 2008 הם מבחינתן ראו בזה בגידה. מבחינתם זה חלק מהזכויות שמגיעות להם באופן טבעי. אבל בסביבות 2008 והלאה אנחנו רואים כל כמה שנים מקרי רווחה מאד חריפים שמעורבת בהם המשטרה. למשל מקרה האם המרעיבה, מקרה של פגיעה מינית של רב גדול בבני ברק באחייניות שלו. בכל מקרה כזה המשטרה מעורבת באופן מאד רגיש, יש חוקרות חרדיות, יש התייעצות עם רבנים, יש הרבה עבודה עם המערכת החרדית כדי להתאים את המענה השיטורי. ואז יש התעוררות בתוך החברה החרדית שאומרת –רק רגע, התנגדנו נחרצות, והיינו מאד עקשנים על לטפל בדברים בעצמנו בתוך הקהילה, לא הוצאנו את הכביסה המלוכלכת החוצה. אבל עכשיו אנחנו מבינים שאולי טעינו ואולי יש דברים שהמדינה יכולה לטפל בהם הרבה יותר טוב, ולעזור לנו בצורה הרבה יותר מקצועית מאשר אנחנו עם עצמנו. התזוזה הזאת בעמדות מלווה גם בכך שגברים חרדים רבים יצאו לעבוד וללמוד במוסדות להשכלה גבוה והם מתחילים לגלות שהעולם בחוץ לא כל כך גרוע ולא כל החילונים מופקרים ומתהוללים כמו שהם נהגו לחשוב. הם מתחילים לראות שפתיחות לישראליות אינה כה מפחידה, ומתפתחת קבוצה משמעותית שהופכת להיות יותר ויותר מודרנית. מצד אחד הם שומרים על אורח החיים החרדי, ומצד שני הם ילכו ללמוד באקדמיה, הם יוצאים לעבוד במקומות שהם לא חרדיים, הם יכולים ללכת לקולנוע או לחופשות. הם נחשפים לספירה הישראלית ומגלים שהשד לא נורא כל כך. הם מתחילים להזדהות עם הישראליים והישראליות זה כבר לא מוקצה. אפשר להיות ישראלי וחרדי ולא קרה שום דבר.”

2008 והלאה- החיבור לאינטרנט ³– “מאותה תקופה והלאה בגלל שיש קבוצה גדולה של אנשים שמחוברים לאינטרנט וצורכים את מה שהישראלי הרגיל צורך, כל הקהילה החרדית הופכת להיות איזשהו מין תת קהילה שיכולה לתקשר עם המדינה בצורה יותר נורמטיבית, והיא מצפה שהמשטרה תיתן שירות. אם פעם היו מתקשרים לרב בגלל סכסוכי שכנים היום זה לא משהו שחושבים עליו, הם יתקשרו למשטרה וזה ברור. אם מסתכלים מהקל אל הכבד, מלהתקשר ל100 לדווח על פורץ ועד מקרים מאד קשים של פגיעות מיניות, הם ידווחו פחות ופחות ככל שזה נהיה חמור יותר אבל יש יותר פתיחות לדבר עם המשטרה ולעבוד עם גורמי מדינה שונים כגון מחלקות רווחה. בחלק מהמקרים הם ילכו לדבר עם הרב והרב ישר יגיד להם לדבר עם המשטרה. אם פעם הם היו שולחים את משמרות הצניעות לטפל בסוטים ועבריינים קהילתיים, היום זה קורה פחות ופחות ויש פתיחות הולכת וגדלה להבין שהמשטרה לא נגדנו, יכול להיות שהיא יכולה לעזור לנו.”⁴

ד”ר יוגב מסבירה שהקורונה היתה דוגמה טובה לכך שהחרדים המודרניים שימשו בתור מתווכי ידע שסיפקו אינפורמציה לאנשים שסגורים בתוך הקהילה בתקופת זמן שהרבנים והעסקנים השתתקו ונעלמו לחלוטין מן הזירה הציבורית החרדית, ואכן כיום אחרי הקורונה רואים שיש חיבור רב יותר לאינטרנט ופתיחות.⁵ התהליך הזה הוא קריטי והיא טוענת כי “זה לא הולך לחזור אחורה, הם מודרניים, הם ישראליים וזה רק ילך ויגדל. זה לא שאם גפני השיג כסף לחינוך חרדי [הכוונה לחינוך לא מפוקח בלי ליבה, וללא תוכנית לימודים מסודרת ה.צ] אז ההורים ישלחו לשם את הילדים שלהם. יש קבוצה גדלה והולכת של ההורים שעדיין ירצו לשלוח את הילדים שלהם לחינוך ממלכתי חרדי כזה שיש בו תכנית לימודים מפוקחת ולימודי ליבה. גפני לא מעניין אותם. הם רוצים בשביל הילדים שלהם משהו אחר.”

פתוחים למשא ומתן ברוב הדברים למעט ארבע סוגיות עיקשות

ד”ר יוגב טוענת כי מה שלא מובן בדרג מקבלי ההחלטות המדינה ובקרב הציבור החילוני הוא שמבחינת החרדים יש מספר עקרונות שהם קשיחים ולא ניתנים למשא ומתן אך בסוגיות רבות הם פתוחים למשא ומתן (negotiable). “זה נכון שכפמיניסטיות או כליברליים קשה מאד לראות הפרדה מגדרית באוניברסיטה וכמעט בלתי נסבל להסכים לחוסר הפשרה המוחלט של החרדים בעניין הזה, אבל יש הרבה דברים שהם כן יתפשרו עליהם. לדברי ד”ר יוגב, יש ארבעה דברים שהם בבחינת “ייהרג ובל יעבור” עבור חרדים, אבל כל שאר הדברים הרבה יותר גמישים, מה שמשאיר הרבה מאוד נושאים שאפשר לשוחח עליהם ולהסכים עליהם ברמת גמישות משמעותית. היא מציגה את ארבעת הנושאים הקשיחים שאינם נתונים למשא ומתן: 

1. שבת– “הם לא יזוזו מזה מילימטר. לא יעזור לריב על זה, להפגין על זה. הם לא יכולים לעשות עם זה כלום מבחינה הלכתית, ולכן זה תחום קשיח.”
2. כשרות– “כלום לא יעבוד ולא יעבור, הם לא יכולים להתגמש עם זה. אם את מביאה אותם למקום בלי אוכל כשר (ויש כשרויות שונות ומגוונות, מהודרות יותר או פחות – מורכבות נוספת), זה לא פתיר.”
3. הפרדה מגדרית– “בנושא הזה יש אלמנט מסוים של גמישות אבל לא באופן קולקטיבי. כלומר הם לא יכולים להרשות לעצמם להסכים עם כך שלא תהיה הפרדה מגדרית באירוע או התכנסות קולקטיבים (חינוך, אירועים, לימודים). אבל באופן אינדיבידואלי אם מישהו מצא עבודה בהיי טק והוא הולך לרב שלו לשאול אם זה בסדר, הרבה פעמים הוא יקבל לכך אישור. אבל כקולקטיב הם חייבים לשמר את העניין הזה ולא יכולים לחרוג מזה.”
4. המוניטין המשפחתי– “משום שזו קהילה שבנויה באופן יחסית סגור, מתחתנים אחד עם השני, מתחתנים בתוך החסידות שלהם, למוניטין המשפחתי יש חשיבות עליונה. למשל אם מישהו במשפחה הלך לצבא זה פוגע במוניטין, או מישהו חזר בשאלה, אם מישהי הולכת עם חצאית לא מספיק ארוכה, או גרב לא מספיק עבה.. כל קהילה והכללים שלה. אם אחד במשפחה זז מהדרך, המשפחה גמורה; הם מקבלים שידוכים פחות טובים, יסלקו את הילדים מבית הספר. למשל אם למישהו יש טלפון לא כשר יכולים להעיף את הילדים שלו מבית הספר. ולכן זה נושא מאד חשוב ומגביל.”

“ארבעת ההיבטים האלו לא ניתנים למשא ומתן ((non-negotiable אבל כל האספקטים האחרים של החיים הם כן! שזה המון. אם היה מישהו בר דעת היה לוקח את הנושאים האלה ושם אותם בצד לעשרים שלושים שנה ואומר בוא נדבר על כל הדברים האחרים. בוא נשתמש ביכולת של הדת לעשות משא ומתן בשביל הדברים שניתן לדון בהם ונשים בצד את המחלוקות שהם כבדות וקשות ולא ניתן להזיז אותם כרגע, היה אפשר לעשות הרבה עם הקהילה הזו.”

נקודות אלה נוגעות למרבית הקהילה החרדית ולא ל-10% שהם הקבוצות הקיצוניות בתוך החברה החרדית שבעצמה סובלת מהם. ד”ר יוגב טוענת שדת בניגוד לאתניות היא פתוחה למשא ומתן, היא אלסטית וניתן לעבוד איתה, עם הקהילה תוך רגישות לצרכים הדתיים שלהם. והמשטרה לדבריה ידעה לעשות יחסית בחוכמה. היא מראה כיצד גם החרדים יודעים ‘לעבוד עם הדת’ באופן אלסטי כשצריך; למשל העובדה שמרבית העמותות והארגונים החרדים שפועלים בספירה הציבורית בישראל מתעסקים בתחומים של פיקוח נפש והצלת חיי אדם: ארגון זק”א, ארגון הצלה, עמותת ידידים. ההסבר שלה לכך הוא שבמקרים של פיקוח נפש אפשר להגמיש את הדת. ברגע שהם הולכים להציל חיים אפשר לעבוד לצד נשים או לגעת בנשים, אפשר לנסוע בשבת, אפשר לאכול מה שצריך. “אם ראו אותי מטפל באישה ברחוב או עובד עם אישה אז הכל בסדר, המשפחה שלי לא תיפגע מזה. זה מותר. פתאום כל המגבלות האלה נעלמות. אז את רואה שיש הרבה מאד מתנדבים חרדים שעושים את הדברים האלה. מצד אחד זה משרת אותם כי הם בתוך המרחב הבטוח של הקהילה החרדית, הם הלכו לארגון חרדי עם ועדה רבנית מפקחת, אבל מצד שני זה מוציא אותם לספירה הציבוריות ומאפשר להם את ההתגלות הזו וההכרות עם המרחב החילוני. גם עבור החילונים זה מאפשר ‘גילוי מחדש’ של החרדים.”⁶

מודרניזציה> אינדיבידואליזציה> וישראליזציה של החרדים

היציאה של החרדים למרחב החילוני אם זה דרך עבודה, התנדבות, לימודים, והזירות הדיגיטליות גורמת לכך שהחרדים נהיים יותר ישראליים לטענתה. אף על פי שהפוליטיקאים החרדים רוצים לפגוע בתהליך הזה ולבדל אותם. “המטרה שלהם זה לשמור על הבידול של הקהילה החרדית ואולי הם יצליחו עם חלק מהקהילה אבל 40% מהחרדים הולכים בכיוון אחר. אנשים שוכחים שגם אצל החרדים קורים תהליכי עומק פנימיים שהופכים אותם למודרניים, זה הופך להיות עניין אינדיבידואלי ולא קולקטיבי. כלומר הם יהפכו להיות יותר חלק מהאזרחים. הקושי הוא להתמודד איתם כקולקטיב אבל צריך לראות את תהליך האינדיבידואליזציה שהם עוברים, המשמעות היא שהילודה אצלם יורדת, הם פחות מתייעצים עם הרב על כל דבר, הם מקבלים החלטות עצמאיות.

“את מדברת על משפחות של 4-5 ילדים בניגוד ל7-9 אצל חרדים אדוקים יותר. את רואה שיש להם מכוניות, הם נוסעים לחופשות, צורכים מותגים, הם מצפים לאורח חיים יותר טוב. כשאת מסתכלת מה קורה במשטרה יש להם דרישה לרמת חיים מסוימת, הם לא מוכנים שמשהו ישתולל ברחובות, שיהיה רעש באמצע הלילה, שינהגו בפראות, הם גם קמים מחר לעבוד והם מצפים שהילדים שלהם יחצו בבטחה את הכביש, וזה חלק מהפניה שלהם למשטרה.”

הדס: אז למה הם לא מבקשים מהמנהיגים שלהם למשל לימודי ליבה, למה הם מסכימים לביטול של לימודי הליבה?

דקלה: כי כשהם נהיים מודרניים הם נהיים אינדיבידואליסטים ואתה פחות מתעניין בכללים הקולקטיביים שאתה צריך לעמוד בהם, אתה פחות שואל רבנים על כל דבר ואתה מחליט בעצמך. אתה פחות מציית לכל כלל. מי שיש לו אפשרות כזאת הוא ישלח את ילדים לממ”ח (חינוך ממלכתי חרדי) ואם לא אז הוא ישלח את הילדים למורים פרטיים.

הדס: יש על זה דיונים וויכוחים בתוך המגזר החרדי?

דקלה: בטח זה דיון שכל הזמן קורה. יש מתנגדים, ויש ויכוחים, בחסידות בעלזא למשל שנחשבים מאד מודרניים הגיעו להסכמה שבתי הספר שלהם יהיו מפוקחים וזה לא משהו קטן. אם את מסתכלת על זה בעיניים של מתבונן מבחוץ, את רואה שגם באופן קולקטיבי הקהילה מסוגלת להיעזר במדינה במקרים שפעם לא היו נעזרים בה, וזה גורם לזה שהם יותר ישראליים. למשל בתחום של פגיעות מיניות וסכסוכים. אני לא מסכימה עם תיזת החילון, הם לא נהיים חילונים והם לא יהיו חילוניים אבל מה שברור הוא שזה לא סותר להיות חרדי וישראלי.

הדס: הם גם נהיים יותר ימנים ולאומיים, איך את מסבירה את זה?

דקלה: זה נכון הם גם הם נהיים יותר ויותר ימניים, שזה באופן פרדוקסלי מצחיק כי הרי החרדיות הישראלית בבסיסה מתנגדת לציונות. הם נהיים ימניים אבל הנה עוד משהו שאפשר להסתכל עליו, אם נגיד פעם 90% היו מצביעים למפלגות חרדיות עכשיו את רואה שבן גביר וסמוטריץ’ מקבלים קולות שלהם. הם מספיק דתיים בעיניהם של חרדים רבים, וכך שנוצרה אלטרנטיבה עבורם מבחינה פוליטית שפוגעת ישירות במפלגות החרדיות.

הם מאמצים את הנראטיבים של הימין שרואים בערבים אויבים ולכן לטענתה בסוף זה גם יוביל אותם לצבא. עם זאת, אם הצבא ירצה אותם הוא יצטרך לקבל את הדרישות העיקשות שלהם בשלושה תחומים- כשרות, שבת והפרדה מגדרית. “עד שהצבא לא יצליח להתאים את שלושת ההיבטים האלה עבורם, על מנת שזה לא יפגע במוניטין המשפחתי שלהם, הם לא יתגייסו לצבא. חרדי לא יכול לשלוח את הילדים שלו למקום שלא שומרים כשרות ולא שומרים על הפרדה מגדרית. וזה משהו שחילונים לא רואים כי הם לא מבינים את נקודת המבט החרדית. יש קוים אדומים שהם כקולקטיב לא יכולים לעבור אבל יש המון דברים שכן אפשר לעשות. למשל כשהם מתנדבים בזק”א אז הם אומרים- זה הצבא שלנו, אנחנו תורמים ונותנים לציבור הישראלי. אם היה לזה תמריץ או סטטוס משמעותי יותר, אולי היינו רואים מספרים גבוהים יותר של חרדים שתורמים לחברה הישראלית בערוצים האלו.”

לסיכום, איך את חושבת שהמחאה הנוכחית תשפיע על ישראל ועל החרדים?

דקלה: אני אופטימית. שום דבר לא ישנה את העובדה שיש קבוצה גדולה של חרדים שפחות מצייתת לנורמות הקולקטיביות והקבוצה הזו תלך ותגדל. הפוליטיקאים שלהם אולי מנסים לעכב או להשפיע על זה אבל בעיני זה אבוד, הרכבת יצאה מהתחנה, מי שהתחיל לעבוד בהיי טק לא יחזור אחורה. אני אתן לך דוגמה, במלחמת המפרץ ב-1991 החרדים היו חייבים רדיו כדי לדעת מתי צריך להיכנס למקלטים, זה היה פיקוח נפש. את חושבת שכשנגמרה המלחמה אנשים הוציאו את הרדיו? ממש לא. כמענה לכך שהרדיו נשאר בבתים החרדים ושידורי הרדיו לא התאימו לאורח החיים החרדי (למשל שירת נשים ואי שמירת שבת), צמחו הרבה תחנות רדיו חרדיות כי הם היו חייבים לתת מענה לזה. עם זאת, במקביל אנשים גם התחילו להקשיב לעוד תחנות אחרות, בבית, ללא פיקוח. היום, פוסט קורונה, יש ל-60% מהחרדים חיבור לאינטרנט, זה לא יחזור אחורה. אפילו אם יש אינטרנט כשר הם יכולים למחרת לפתוח את האינטרנט לגמרי אם הם יחליטו שהם מעוניינים. תהליכי העומק שאת תוצאותיהם תראי עוד 20 שנה, כבר התחילו. ככל שהם נהיים יותר אינדיבידואלים הם גם יכבדו את האינדיבידואלית של האחר.