מה תפקיד האלימות במחאה בעידן המדיה החברתית? על אקטיביזם דיגיטלי-מקומי

מאמר חדש מאת הדס צור וטלי חתוקה מציע המשגה לצורה חדשה של מחאה המשלבת בין המרחב הציבורי והדיגיטלי אותה הן מכנות: אקטיביזם דיגיטלי-מקומי. מחאה זו בשונה מהפגנות גדולות במרחב הציבורי מצריכה מספר מועט של פעילים המצוידים במצלמות שכן היא מתרחשת במרחב הציבורי אך מכוונת לרשתות החברתיות. ייצור אלימות וייצוגים אלימים מקנים לה נראות בזירה הדיגיטלית ובונים את כוחה הפוליטי.

אירוע התפילה ביום כיפור בכיכר דיזינגוף (2023) התרחש במרחב ציבורי ששיחק תפקיד מרכזי וסימבולי. אך האם הייתה לאירוע אותה עוצמה מהדהדת לולא צולמו והופצו תמונות של האינטראקציות האלימות שהתרחשו שם ברשתות החברתיות? לתמונה ולייצוגים של האלימות ברשת יש תפקיד יותר חשוב מההתרחשות במרחב הציבורי. באמצעות הרשת החברתית מבקשים הצדדים לעצב את הנרטיב, למסגר את המאבק במרחב ואת השאלה: מי מבין שני הצדדים הוא האלים או האחראי לאלימות? אך מעבר לתפקיד שיש לצילום כאשר הוא מתפרסם ברשתות, למצלמה שמייצרת אותו יש תפקיד במרחב הציבורי, היא מאיצה את האלימות והופכת לאמצעי אלים שהצדדים מפעילים אחד כלפי השני.

באותו אירוע בכיכר דיזינגוף היו הרבה מאד משתתפים אך פרקטיקה זו, שמשלבת בו-זמנית בין פעולה במרחב הציבורי והדיגיטלי ושימוש באלימות, יכולה להיעשות גם על ידי קבוצות קטנות של פעילים ועדיין לייצר אפקט פוליטי. פרקטיקה זו משמשת פעילים חברתיים בדרום תל אביב מזה מספר שנים, להם יש חלק בחדירה של טקטיקה זו לרפרטואר המחאה המקומי.

המאמר: Local–Digital Activism: Place, Social Media, Body, and Violence in Changing Urban Politics¹ התפרסם בכתב העת Social Media + Society. הוא מראה כיצד הדיגיטציה יצרה צורות חדשות של מחאה שמשלבות בין שימוש במרחב הדיגיטלי ובמרחב הפיזי ומאפשרות לעבור ממודל של מחאות בקנה מידה גדול למחאות בקנה מידה קטן שיכולות לכלול אף שניים שלושה משתתפים המצוידים במצלמות. צורות מחאה אלה לא אחת משתמשות בכלים הדיגיטליים בכדי לעורר אלימות, לייצג אלימות או לייצר ייצוגים אלימים על מנת להגדיל את הנראות וההשפעה ברשתות החברתיות.

המאמר מתייחס לדיון עכשווי העוסק באופן שבו אלימות, מדיה חברתית ומחאה משתלבים זה בזה באופנים שונים. למשל, חוקרים הראו כיצד הרשתות החברתיות משמשות לחשיפת אלימות (למשל במקרים של אלימות משטרתית כלפי אזרחים). חוקרים אחרים הראו כיצד השיח ברשתות החברתיות מוביל לאלימות בין קבוצות במרחב הפיזי, ומחקרים נוספים הצביעו על התפקיד שמשחקים ייצוגים אלימים ברשתות החברתיות כאמצעי להשגת נראות והשפעה פוליטית. סרטונים של מקרי אלימות מושכים תשומת לב רבה ומשמשים כוחות פוליטיים שמנסים לעורר עניין ציבורי.

אך המחקרים שעוסקים המחאה, אלימות ומדיה חברתית, מתמקדים באירועי מחאה בקנה מידה גדול, במפגשים אלימים עם המשטרה או בין קבוצות במאבק פוליטי. לעומת זאת, המאמר הנוכחי מתמקד בהפגנות בקנה מידה קטן שבהן פעילים משתמשים במגוון של פרקטיקות בכדי להשפיע על הפוליטיקה המקומית והעירונית. לפעמים מדובר בשניים או שלושה פעילים בלבד אך תשומת הלב הפוליטית והציבורית שהם משיגים לאורך זמן יכולה להשתוות ואף להתעלות מעבר למה שניתן להשיג במחאות בקנה מידה גדול. קבוצות שמשתמשות בפרקטיקה זו עושות זאת באופן רציף ולא כפעולה חד פעמית, זו הופכת להיות אסטרטגיית הפעולה שלהם ולאורך זמן הם יכולים לצבור כוח. כך קבוצות קטנות הופכות לשחקנים פוליטיים משמעותיים ויכולות ליצור פעולות רבות במינימום משאבים. בהשוואה למשל לארגון של הפגנות המוניות שדורשות הרבה זמן, משאבים ואישורים.

המאמר משתמש במקרה המבחן של דרום תל אביב, שם פעילים הפועלים נגד קהילת מבקשי המקלט פיתחו אסטרטגית פעולה זו. כפי שהסביר אחד המרואיינים הם הבינו שבמקום לארגן הפגנות גדולות ולהילחם על ‘להוציא אנשים מהבית’, אפשר לעשות פעולה אחת מול מבקש מקלט או פעיל שמאל, להעלות אותה לרשת ו”בום” מחר הם כבר בדרך לוועדה בכנסת. בכך הוא מבטא את הכוח של צורת פעולה זו. אך זו לא הקבוצה היחידה שפועלת במרחב ופיתחה פרקטיקות מחאה בקנה מידה קטן, גם פעילי שכונה אחרים שעברו לשכונה ונאבקים בתופעות של פשיעה, סמים וחסרות בית פיתחו אסטרטגיה של אקטיביזם דיגיטלי-מקומי.

המאמר מפרט את הפרקטיקות השונות של הקבוצות, אך ברשימה זו אציין את המסקנות העיקריות שעולות מהניתוח: 1. גם בעידן הדיגיטלי המרחב הציבורי נשאר חשוב ביותר. מאז האביב הערבי שנצרב בתודעה כתוצר של הדיגיטציה, ברור כי הכלים הללו מאפשרת להניע ציבורים רחבים למחאה במרחב הציבורי, לפרוץ גבולות ולעקוף שומרי סף, לייצג ולהתנגד לאלימות. מאוחר יותר התפתחו צורות של אקטיביזם דיגיטלי שכלל אינו מצריך פעולה במרחב הציבורי. אנשים מביעים דעתם ברשתות, מהדהדים, מגיבים ומשתפים, תומכים בקמפיינים מקומיים, לאומיים וטראנס לאומיים. אם כן מה תפקידו של המרחב הציבורי והאם הוא עדיין חשוב? המאמר מראה שבוודאי שבמאבקים עירוניים אך לא רק, המרחב הציבורי עדין משמעותי ביותר אך השימוש שנעשה בו משתנה. לא מדובר רק בהנעה של ציבורים דרך הרשתות למרחב הציבורי אלא במערכת יחסים יותר מורכבת של פעולה בו-זמנית בשני המרחבים. המרחב הציבורי והמרחב הדיגיטלי למעשה מבנים זה את זה ומעניקים משמעות וקיום האחד עבור השני. במשל על העץ שנפל ביער, האם פעולה ללא מצלמה במרחב הציבורי כלל התרחשה? והאם הייתה מתרחשת באותו אופן ללא קיומה של המצלמה והנוכחות של הציבור או הצופים הפוטנציאלים ברשתות? מנגד, המרחב הציבורי הוא חשוב משום שהוא המושא למאבק על הדומיננטיות והערכים שיתקיימו בו. הסדר הנורמטיבי והמוסרי שיתקיים בו. על כן אקטיביזם דיגיטלי-מקומי מחבר למקום, עושה קונקרטיזציה למאבק ומעניק למרחב משמעות סימבולית. אם נחזור לדוגמא של התפילה בכיכר דיזינגוף, המאבק נודע לשאלה אילו ערכים יתקיימו במקום ליברליים, שמרניים? שוויון או הדרה מגדרית, איזו קבוצה תהיה דומיננטית במרחב ואיזו תפיסת עולם? המאבק הוא גם על הפרשנות והביטוי של אותם ערכים במרחב- מהו הביטוי של מרחב ליברלי? האם מרחב ליברלי צריך לאפשר תפילה בהפרדה כביטוי לקבלה של ערכי האחר ותפיסת עולמו או להתנגד לך בכל תוקף שגן זה פוגע בערך הבסיסי של שוויון בין המינים? ההבניה של הנרטיב אודות המקום, האירוע וההתרחשות נעשית דרך ייצור הייצוגים לרשתות החברתיות. ולכן אנו מקבלים ייצוגים מתחרים שכל קבוצה מייצרת בהתאם לתפיסה ולנראטיב שלה.

2. האלימות משרתת את המאבק ומחזקת נראות וקשב ברשתות החברתיות. שינוי זה הוא חשוב ביותר וניכר גם במחאה נגד ההפיכה המשפטית. מפגן הראווה של האלימות עובד במדיה החברתית. חוקרים מצביעים על כך שהאלגוריתמים מתגמלים ייצוגים אלימים² וגם אנשים מתגמלים אותם. גם גינוי וזעזוע הם תגובה מתגמלת, שיוצר ‘טראפיק’. העובדה שהאלימות וייצוגים פרובוקטיביים מתגמלים ברשתות החברתיות הופכת את האלימות לכלי אסטרטגי עבור קבוצות מסוימות. על אחת כמה וכמה כאשר הן רוצות לאתגר ולעורר פרובוקציה בקרב מי שעומד מולם ולהציגו כאלים.

3. ולכן הכלים הדיגיטליים אינם רק משמשים כלים לייצוג האלימות אלא הופכים לכלי אלים וזירה של אלימות בין קבוצתית. כפי שמתואר במאמר, במסגרת הניסיון של הפעילים לייצג את האלימות במרחב, הם יצרו פרקטיקות של צילום והפצה של תמונות וסרטונים ברשתות החברתיות. הייצוג נכפה על מי שעומד בצד השני, אם זה מבקשי מקלט, פעילי זכויות אדם או א.נשים בזנות. המצלמה שבידי הפעילים לא אחת הופכת להיות המושא לריב ומאבק ברגע הנוכחי ומקור להשפלה וביוש עתידי ברשתות החברתיות. עבור האוכלוסיות המוחלשות במרחב זה הופך לצורה נוספת של אלימות ופגיעה בהם, כפי שמעידה משוקמת זנות על הימים שבהם חייתה ברחובות דרום תל אביב ותושבים צילמו אותה לצורך פרסום ברשת.

המאבקים על המרחב הציבורי ימשיכו להתקיים וכך גם השימוש ברשתות החברתיות כזירה המרכזית של קבוצות פוליטיות. לכן נשאלת השאלה כיצד ניתן להיחלץ מן הדינמיקה של תרבות המחאה המתגמלת ייצוגים אלימים במדיה החברתית? האם ניתן לפתח דרכים אתיות של מחאה בעידן הדיגיטלי שאינן משתמשות באלימות של הייצוג?