האם בניינים צריכים למות?

לא הגיעה העת לזנוח את הנוסטלגיה של מגמת שימור הנוף העירוני ולהשתחרר ממודל הזיכרון הקיים? מחשבות על מבנים לשימור ומורשת תרבותית, בין ברזיל לישראל.

Hayarkon96_evening - Oved Zangi, Wikipedia

קל יותר להתרפק על העבר מאשר להישיר מבט אל העתיד. בניין לשימור ברחוב הירקון, תל אביב. צילום: Oved Zangi, אתר wikipedia

אנחנו חיים בעידן של החלפה. אנחנו מחליפים בקצב מסחרר מכשירי טלפון נייד, מחשבים, מכוניות, בתים, בני זוג. על פי ההיגיון הזה אנו צריכים גם להחליף את רקמות הבינוי בהם אנו חיים. האם בניינים דינם להתחלף ולמות בקצב החיים? תלוי את מי שואלים. אנשי השימור וה"מורשת התרבותית" יטענו שלא. אנחנו, בני האדם, זמניים בעולם אך לעיר חיים ארוכים ולפחות חלק מן המורשת שלה היא נצחית. מעטים יתנגדו לטיעון הזה והעדות לכך היא העיסוק המתוקשר והמקצועי בהרס וההזנחה של בניינים ברחבי הארץ. אך איפה הגבול? האם כל בניין ראוי לסיקור ומחשבה על שימור? מחשבות אלו עולות בי תדיר כאשר אני קוראת את סדרת הכתבות (הלא נגמרת, יש לציין) על "אייקונים בסכנת הכחדה" בעיתון "הארץ". לפי כמות הכתבות בעיתון ניתן לחשוב כי מדינת ישראל היא מדינה של מונומנטים מדהימים בסכנת כיליון. הציניקנים יאמרו כי כל צריף בארץ זוכה למעמד איקוני וכתבות מעין אלו נקראות על ידי רבים ולכן כותבים אותן. שהרי מי רוצה לקרוא על בעיות ו/או אתגרים שצופן עתיד לא ידוע כאשר ניתן להתרפק על העבר, על המוכר, על מה שכבר השגנו. אך האם לא הגזמנו? האם בניינים הם באמת זן נכחד? האם ניתן לדבר עליהם באותה שפה שאנו מדברים על בעלי חיים? ואולי הגיע העת להיזהר בשימוש ברטוריקה הזו ולהכיר בשתי עובדות: ראשונה, אנחנו חיים בעידן קפיטליסטי בו ההרס והבנייה מחדש, כפי שטען דיויד הרווי[1], הם כלים משמעותיים בהאצה של הכלכלה. שנייה, שגם מנגנוני השימור הם חלק מאותה כלכלה ותורמים בתורם לצריכה של ה"אייקונים בסכנת הכחדה".

אני ממליצה להסתכל באופן מפוכח על שתי עובדות אלו ולהכיר בכך שהדיון על בניינים ושימור נוטה להיות נוסטלגי, ולהוות אמצעי פוליטי, כלי אסקפיסטי, שמחדד את חוסר האונים מול החדש והאתגרים של העתיד. הכרה זו מתחדדת עוד יותר כאשר מכירים בהבדלים בין העיר האירופית לזו הממוקמת במזרח התיכון או אמריקה הלטינית. העיר האירופית כבדה ואפופת מומנטים וזיכרון אל מול ערים צעירות ודינמיות ברחבי העולם.

842

איך הדינמיות של עיר כמו סאו פאולו מסתדרת עם תפיסות שימור מערביות? קו הרקיע של העיר סאו פאולו, ברזיל. צילום: טלי חתוקה

אם נסתכל למשל על סאו פאולו בברזיל, המונה כ-11 מיליון תושבים, ניתן לשאול מהי המורשת של העיר הזו שהנוף שלה משתנה תדיר? הדחף הרגיל של אדריכלים ומתכנני ערים הוא לארגן אותה לפי תבניות מערביות, לחפש את הגרעין ההיסטורי ולאבחן את השכבות השונות בעיר. השימור כתפיסת עולם, אומרת לי פרייה פרזה (Fraya Frehse), סוציולוגית ברזילאית, נוטה להיות מטריאלית. תפיסה זו, המגיעה מן המערב, עוקבת אחרי הספקולציות של הבינוי והשוק, ובתורה בונה מחדש אפיזודות עירוניות שחלקן אינן קיימות אלא מומצאות מחדש. כך למשל, היא מדגימה לי בסיור במרכז העיר, כיצד בניינים נבנו מחדש על בסיס תמונות בשם שימור המורשת. החלק המשעשע הוא שרוב האנשים המגיעים למבנים הללו לא מודעים כי מדובר בהעתקה. לצד מגמה זו, לא ניתן לעצור את ההתפתחות של העיר הנבנית בקצב מסחרר ובתים דו-קומתיים מוחלפים בגורדי שחקים. מה המשמעות של מגמת שימור בעיר שהגניוס לוקי (genius loci) שלה הוא הדינמיות, והתפתחות מואצת במישור ההוריזונטלי והוורטיקלי, שואלת פרזה.

ואכן במבט של זר, אדם שואל את עצמו מה לעיר סאו פאולו ולתפיסות השימור המערביות? אבל לא רק סאו פאולו. גם בישראל, מתי מתחילים לשמר מקום? מתי נוצרת מורשת? מי קובע? האם לא יצרנו דחף מובנה לצעוק "שימור!" כאשר הבולדוזרים מתקרבים לאתר בנייה? ובכלל איך אפשר להתייחס ברצינות לנושא של מסורת ושימור כאשר כל הנושא מעוגן באינטרסים של כלכלה וצריכה עירונית. האם לא הגיע העת לאתגר את כל המודלים האירופאים של שימור הזיכרון, להפסיק לחפש גרעינים היסטוריים שאינם קיימים ולגלות כי יש בזה משהו משחרר? שהרי במורשת העבר במרחב הפיזי יש גם מן המעיק והמכביד.

816

פרזה מצביעה על בניין שנבנה לאחרונה על בסיס תמונה היסטורית מסוף המאה ה-19, במרכז העיר סאו פאולו, ברזיל. צילום: טלי חתוקה

פרזה טוענת שכדאי לפתח גם צורות שימור א-מטריאליות. היא צודקת. בהקשר זה כדאי להכיר את  אחד הפרויקטים המרתקים והמונומנטליים של הארגון abierta memoria (ובתרגום חופשי מספרדית – זיכרון פתוח), בבואנוס איירס. הפרויקט כולל בנייה אדריכלית וירטואלית של כל מבני העינויים וההוצאה להורג בתקופת הדיקטטורה בארגנטינה. הבניינים השונים כוללים פרטי פרטים של המבנים אך גם של אופן השימוש בהם. עדויות שונות של אסירים משולבות בסיורים וירטואליים בבניינים שרובם נהרסו בעקבות נפילת המשטר. השילוב בין המבנים לעדויות במרחב הווירטואלי משאיר את פרויקט הזיכרון הזה כמרחב חי, כזה הממשיך לצבור עדויות ולכן פתוח. זהו פרויקט רדיקלי מאוד בגישה שלו, בשל ההפרדה בין המרחב הפיזי לווירטואלי ובאופן שבו הוא תופס זיכרון כזירה דינמית.

ובחזרה לישראל. אנו חיים בעידן שכמעט לכל בית ספר לאדריכלות ותכנון יש תכנית לשימור ותרבות. למה? האם אין שאלות בוערות וחשובות יותר על סדר היום האדריכלי והתכנוני? אולי הגיעה השעה  להפסיק לכפות את ה"מורשת" וה"זיכרון" על חיי היום יום, להשתחרר מן המודלים המסורתיים-מערביים של זיכרון ושימור, לחשוב על המתח בין הזיכרון המטריאלי והלא מטריאלי בעיר ולגשת ולהתמודד עם אתגרי העתיד.

לקריאה נוספת:

"זיכרון שנוי במחלוקת", מאת טלי חתוקה


[1] Harvey, D. (1985). The Urbanization of Capital: Studies in the History and Theory of Capitalist Urbanization, Oxford : Blackwell, 239 p. ;Harvey, D. (1985), Consciousness and the Urban Experience: Studies in the History and Theory of Capitalist Urbanization, Baltimore: Johns Hopkins University, 293 p.