המיתוס על חדשנות עירונית

התגובה הרווחת נוכח שלל ההמצאות הטכנולוגיות הנוגעות לחיים בעיר היא היקסמות ופליאה. אבל כדאי גם להפנות מבט ביקורתי אל עבר פרויקטים חדשניים אלו, ולשים לב לשינויים שהם מחוללים בחברה ובאקדמיה.

8492079316_8a4fa1bf71_c

החידושים הטכנולוגיים במרכז. דרך שמתחלפת בין אספלט, דשא ופנלים סולאריים, לפי הצורך. הדמייה: Howeler and Yoon Architecture, אתר flickr.com

הבאזז סביב העיר, העירוניות ותהליכי העיור אינו פוסק. כל הרצאה בנושא נפתחת בהצהרה שהעיור היא המגמה החזקה ביותר בעשורים האחרונים, ושרוב תושבי העולם גרים בערים. הצהרה זו, הנארזת בצורות שונות באופן המתאים לקהל היעד ולמטרות של הדובר, הפכה כבר לקלישאה. אולם אל לנו לטעות, הבאזז העירוני אינו נחלתם הבלעדית של אדריכלים ומתכננים, אלא גם של אנשי אקדמיה שחוקרים את ההשלכות של התופעה, סטארטאפיסטים המבקשים לחדש ולהמציא לנו פטנטים, אנשי עסקים המבקשים למנף כלכלית את הפטנטים, פוליטיקאים המבקשים לגזור קופון מהמינוף הכלכלי של אנשי העסקים, אמנים העוסקים בייצוג של חוליי העיר, ותושבים המקדמים יוזמות וזוכים לתהילת רגע של פרסום עיתונאי – וזוהי רק רשימה חלקית בתוך שרשרת המזון הארוכה הזו. אין ספק שדיוויד הרווי צדק, העיר היא הפרויקט הכלכלי הגדול ביותר בימים אלו וכל מי שעוסק בה רוצה להרוויח כסף, ואם אפשר לזכות בתהילת עולם על הדרך, מה טוב. ומה עם התושבים? הם התפאורה, הם הצרכנים הפאסיביים שבולעים את כל מה שניתן להם. אחרת לא ניתן להסביר את הפאסיביות שלהם מצד אחד, והצריכה הלא ביקורתית מן הצד שני. כך למשל לא ניתן להבין את האדישות לבקרה המתחזקת בעיר, לצריכה הלא מבוקרת של טכנולוגיות תקשורת מתקדמות וכולי.

ואכן, המיזמים, הפטנטים והצריכה שלנו אזרחי העיר את כל אלה מעוררים את שאלה האם אנחנו חיים בעידן של חדשנות עירונית או שמא אנחנו שפני ניסוי בשלב נוסף בהתפתחות התעשייה העירונית?  שאלה זו ליוותה אותי בעת קריאת "The Future is Cities", הגיליון החדש של כתב העת Spectrum, שיוצא לאור באוניברסיטת MIT (המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס). הגיליון עסק כל כולו בנושא העירוני ובמיזמים חדשים של חברי סגל באוניברסיטה (גילוי נאות, עם חלקם אני נמצאת בקשרי עבודה). מה שאני מציעה ברשימה קצרה זו היא קריאה תלת שכבתית של המידע שמופיע בגיליון: קריאה תיאורית המתייחסת לפרויקטים המוצגים כמות שהם, קריאה נורמטיבית הנוגעת בעיקר בהשלכות ובשינויים ש"חדשנות" זו מחוללת בחברה, ואחרונה, קריאה מדעית, המצביעה על האופן שבו האקדמיה החליטה בעשור האחרון לחזק את הקשר עם התעשייה, וההשלכות של קשר זה על המחקר העתידי.

studio space

המלחמה על המשאבים מתעצמת, הטכנולוגיה מנסה למצוא פיתרונות. צמצום המרחב הביתי תוך שכלול התפקוד שלו. הדמייה: Kent Larson, Changing Places group (צילום מסך, גיליון The Future is Cities)

הקריאה התיאורית, היא קריאת התם המתייחסת ומתפעלת מהפרויקטים כמות שהם: רכבים אלקטרוניים היכולים לנסוע עד 200 מיילים ללא הפסקה; צמצום המרחב הביתי לחצי מגודלו תוך שכלול התפקוד שלו באופן משמעותי; מדפסות תלת מימדיות המציעות אינסוף אפשריות של ייצור עצמי, מבניינים עבור העולם השלישי ועד לאיברי גוף מותאמים אישית וכן הלאה. קריאה זו מספקת לנו שתי תובנות עיקריות. ראשית, שבעתיד הקרוב כל אחד מאתנו יעשה הרבה יותר בעצמו. או במילים של קולגה, "אנחנו חוזרים להיות חוטבי עצים ושואבי מים". שנית, הכל נהיה יקר וקשה יותר. המלחמה על המשאבים מתעצמת ולכן נחלוק יותר. לא בגלל שאנחנו רוצים. לא כאידיאולוגיה. אלא פשוט כי אין ברירה. הלך רוח זה כבר מתרחש בימינו בשוליים.

קריאה נוספת, היא הקריאה הנורמטיבית, מתייחסת לשינויים שהפרויקטים הללו מציעים. באופן כללי, הפרויקטים מסמנים התרחקות הדרגתית מהמודל הקפיטליסטי האמריקאי של צבירת הון, משאבים וחומר. הגישה המוצעת על ידי רוב המיזמים היא גישה שיתופית. ה"פרטיות", ערך כמעט מקודש בחוקה האמריקאית, מתחילה להיראות כחלום רחוק, הן בשל הבקרה מצד הממשל הפדרלי אחרי אזרחים והן בשל הקשיים במרדף אחרי קניין וחומר. זו מהפכה של ממש במדינה שעיצבה את סדר יומה סביב פרטיות וזכויות קניין. מה שמעניין בכל הסיפור הזה הוא כמובן לא רק עצם הצגת החזון, אלא גם היכולת של החברה האמריקאית להתגמש ולהמציא את עצמה מחדש, מעט לפני מדינות אחרות (שאולי סדר היום הסוציאליסטי חרות על דגלם חזק יותר).

taliMIT2

ההמצאות מעידות על שינויים חברתיים עמוקים יותר, ובה בעת מקדמות אותם. רכבים אלקטרוניים המיועדים לשיתוף. הדמייה: William Lark, Jr., MIT Media Lab, Smart Cities (צילום מסך, גיליון The Future is Cities)

הקריאה האחרונה היא הקריאה המדעית. מקריאה בגיליון עולה תמונה ברורה של התהליך בו פרויקטים מחקריים הופכים למיזמים כלכליים. שיתוף הפעולה של האקדמיה עם התעשייה בעשורים האחרונים והקידום של המחקרים אל הכיוון היישומי, מטה את העשייה המדעית לכיוון המעשי. מגמה זו תורמת לכלכלה של האוניברסיטה ולשימור החוקרים בין כתליה. במקום שחוקרים יצאו לקדם חברות עצמאיות מחוץ לכותלי האוניברסיטה, המוסד נותן תמיכה ארגונית ומשאבים ראשוניים לפיתוח מיזמים. כך כל הצדדים מרוויחים- החוקר, האוניברסיטה, התעשייה. אך השאלה היא מה ההשפעה של פרדיגמה זו על התפתחות המדע בכלל. האם הקידום של המדע היישומי והקשר עם הזירה הממשית בניסיון ל"פתור בעיות" של כאן ועכשיו ולא לעסוק במדע בסיסי עלול לפגוע בהתפתחות של המדע, לגרום להיעלמותם של תחומי ידע מסוימים ולקדם מדע תועלתני בלבד?

כל אחד מקוראי רשימה זו רשאי לבחור אם להיות מוקסם מהטכנולוגיה והחדשנות, להשתאות מהשינוי העמוק שעובר על החברה האמריקאית והאופן שבו היא מנסה להמציא עצמה מחדש, או להרהר בדרך בה עולם המדע מתפתח בשנים האחרונות. כך או כך, מעבר לקריאות השונות, ניכר כי אין עדיין מספיק דיון על המהות – כולנו נשאבים אל הפרגמטיזם ואל הרצון להמציא את ה"איך" לחיות בעיר של היום, בעיר של מחר. במילים אחרות, לטעמי זה אינו עידן של חדשנות עירונית, אלא שלב בהתפתחות התעשייה העירונית המעודדת בעיקר מיזמים המונעים משיקולים כלכליים שאינם בהכרח מבקשים להציע סדר יום חדש לערי המחר אלא כלים להתגוננות מפני העתיד.

לקריאה נוספת:

– "דיגיתל: אזהרת רישום!", מאת טלי חתוקה

– "בין האח הגדול לאזרח הקטן", מאת רוני בר

– "הפרויקט שישנה את קו הרקיע של ניו יורק", מאת מירב בטט