הקונפליקט הישראלי-פלסטיני מתנהל במעגל אלימות חזרתי וסיזיפי, ומעשי האלימות בו משפיעים על הדופק ועל המקצב של העיר – זירת המלחמה של המאה ה-21. טקסט אקטואלי במיוחד מתוך הספר "רגעי תיקון".

WAR

מימין: בית משפחת כווארע בח'אן יונס, לאחר הפצצת צה"ל. צילום: מוחמד סבאח, ארגון בצלם.
משמאל: ביתה של מרינה רחמילוב מבאר שבע, לאחר שנפגע מרקטה. צילום: דודו גרינשפן, באר שבע, ארגון בצלם.

תמונות מלחמה הן תמונות רודפות. תמונה של ילדים נישאים בידי הוריהם, נעים בבהילות אל מחוץ לבתיהם. עזה. לקום, לשאת את הפעוטות ולהתחיל ללכת, להיות פליטים. ואז שאלה של ילדה-נערה, "למה זה קורה לי?", "אני רוצה ללמוד, למה החיים שלי כאלה?". גם קולות עשויים להיות רודפים. כמו קולה העדין הנשבר של אם המספידה את בנה. מבטיחה לו שלא תשכח אותו. ובערב, אני מקריאה סיפור לבני וזוכרת את קולה השברירי של האם, ויכולה לדמיין אותה מקריאה סיפורים לבנה, לילדהּ שנפל. והתמונות הללו משכנעות אותי שלא צדק קהלת. לא הכל הבל הבלים, הכל אֵבֶל, אֲבֵלוּת.

WAR3

מימין: בית משפחתו של עבד אל-חאפז חמד, שבו נהרגו שישה מבני המשפחה בהפצצת הבית, לקראת מסע הלוויה. צילום: מוחמד סבאח, ארגון בצלם.
משמאל: תושבי אשקלון רצים לתפוס מחסה בזמן אזעקה. צילום: בז רטנר, רויטרס.

"הרדיו ממשיך לשדר ברצף. מונחים כמו מאבק, אלימות, כוחנות, מלחמה, לאומיות, שפיכות דמים, הרס ואגרסיביות נהגים שוב ושוב בזיקה לשדה אחר של מילים כמו כאב, פחד, זיכרון, צלקות ומוות.  […] איך להתבונן על זירות אלימות? במה להיאחז? בכאב האישי של הגוף המצולק או אולי להתחיל דווקא בקילוף האידיאולוגיה של הגוף הלאומי כמחולל האירוע וכעושה בו שימוש פוליטי? המתח בין האישי ללאומי, המוכר היטב לאזרח הישראלי והפלסטיני, מתקיים במקום ממשי, במרחב הביתי, העירוני, בזירה שאינה רק מכל להתרחשות אלא חלק ממנה, כזרז, כסמן, כחומר.

המציאות הישראלית אמנם רוויה באלימות, אך למרות נוכחותה היומיומית רובנו מתקשים להגדירה. ברמה הבסיסית ביותר אלימות היא מעשה של כוח שפוגע פיזית באדם אחר. הגדרה זו מניחה קשר ישיר בין הפוגע לנפגע, אף שלעתים אלימות יכולה לפעול בדרכים לא ישירות. הגדרה מכלילה יותר הציע הסוציולוג הנורווגי יוהן גלטאנג (Galtung). הגדרתו מתייחסת לאלימות מבנית (Structural Violence) הכוללת גם צורות של אי-צדק חברתי  המושג באמצעות כוח פיזי או פסיכולוגי.

בבסיס הגדרות אלו ואחרות עומדת סוגיית הלגיטימיות של מעשה האלימות, דהיינו מתי אפשר וצודק להפעיל אלימות. סוגיית הלגיטימיות הנה מהותית, משום שהיא מחדדת שאלות של מוסר, בייחוד כשדנים בהקשרים פוליטיים. כך למשל אפשר לשאול מתי לגיטימי שמדינה תדכא קבוצת אוכלוסייה מסוימת בשם הסמכות שניתנה לה, ומתי התנגדות אלימה של הקבוצה המדוכאת היא לגיטימית. חשוב להזכיר שכיום שאלת הלגיטימיות מניחה מסגרת חברתית ופוליטית (מדינת הלאום), אשר לה מונופול על השימוש הלגיטימי בכוח. לכן כשלגיטימיות זו מאותגרת על ידי אזרחים או נתינים שנמצאים תחת שליטתה (על ידי הפגנות, פיגועים, רציחות או מרד), מעשה האלימות נתפס על פי רוב כרע, כשלילי, ומכונה אלימות פוליטית או אלימות אזרחית (Civil Violence), ואילו ניסיונות דיכוי של אזרחים בכוח מכונים אלימות של המדינה (State Violence).

מתוך המנעד הרחב של מעשי אלימות, חשוב להבין שאלימות פוליטית היא צורה של מאבק וכחני; אלימות מסוג זה היא מאבקית משום שלמשתתפים יש תביעות שישפיעו על אינטרסים של אחרים. היא גם פוליטית מפני שהיחסים של המשתתפים עם הממשל עומדים על כף המאזניים. במקרה של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני נראה שאנו חווים אלימות בתהליך מעגלי: ישראל מפעילה כוח, כובשת, מבצעת פשעים נגד הפלסטינים ופוגעת באינטרסים שלהם, ואלו מחזירים באלימות ובפשעים נגד החברה התוקפת. כתגובה, ישראל מתקיפה חזרה בכוח רב יותר ומחזקת תחושה של בהילות ופחד גם בתוך החברה שלה עצמה, תחושות הכרחיות לחיזוק הלכידות חברתית. בד בבד מגבילה ישראל את מערך ההחלפה הכלכלי והחברתי של הפלסטינים. תהליך זה מקצין רגשות של טינה ושנאה בקרב שני הצדדים ומעודד רבים להתגייס לפעולות של התנגדות, וכן הלאה.

ההתגייסות סביב 'אויב חיצוני משותף' סוגר את המרחב הפוליטי השבטי בישראל, טוען לב גרינברג, ומונע דינמיקה של פתיחת מרחבים פוליטיים לייצוג, לתיווך ולפשרה. ברמה התיאורטית אפשר לראות בתהליך המעגלי הזה ביטוי של הרס מתואם (Coordinated Destruction) ושל משא ומתן שבור (Broken Negotiations). הרס מתואם, מסביר צ'רלס טילי (Tilly), הוא מצב של אלימות שמתקיים כשאנשים או ארגונים (של המדינה או כאלו המאתגרים אותה) מתמחים בהסבת נזק לאנשים או לאובייקטים. משא ומתן שבור נוצר כשצורות של עשייה קולקטיבית מעודדות התנגדות או כשקבוצות וארגונים מגיבים לסדר חברתי קיים בהתנגדות ובהרס. שתי הצורות הללו קשורות זו לזו מכיוון שהאיום בכוח לפעמים מאיץ את הקונפליקט בין ארגונים. כשהן חוזרות באופן מעגלי על ידי קבוצות קבועות או בעלות אופן פעולה דומה, הן הופכות לטקסים אלימים (Violent Rituals).

ואולם, למעגל האלימות החזרתי הזה יש מקצב שאינו מונוטוני או קבוע אלא כולל הפסקות, השהיות, עצירות והפרעות בלתי צפויות שמנתבות אותו הלאה. כפי שמזכירה לנו חנה ארנדט (Arendt), לאלימות יש ממד של אקראיות. במובן זה קשה לחזות בוודאות או לכלכל את ההשלכות של מעשה האלימות, ובהגדרתן אלה התרחשויות שמפריעות את מהלכי השגרה. מאחר שהמסלול המעגלי של האלימות הוא חלק ממערכת של משא ומתן אנושי על גבולות פיזיים, סימבוליים ואידיאולוגיים, הוא משפיע ישירות גם על המקצב של חיי היומיום ועל מסלולי התנועה החברתיים. כך למשל המעשה האלים יכול להשהות את המקצב של חיי היומיום, אולם הוא עשוי גם להתקיים במקביל לו. הקריאה של אירועים אלימים כחלק ממערך של מעגלים חופפים, עם קטיעות והצטלבויות, מאפשרת לנו להבין את העיר והמדינה כמקום משתנה, בהתהוות, מותאם לרעיונות ולסדרים חברתיים, פוליטיים ותכנוניים."[1]

WAR2

מימין: בית משפחת חמד, שבו נהרגו ששה בני משפחה, לפני מסע ההלוויה. צילום: מוחמד סבאח, ארגון בצלם.
משמאל: הלוויתו של דרור חנין, 37, אב לשלושה ילדים שנהרג מפגיעת פצמ"ר במעבר ארז. צילום: רונן זבולון, רויטרס

מעשי אלימות משפיעים על הדופק ועל המקצב של העיר. זוהי זירת המלחמה של המאה ה-21. זירה המעצבת את חיי היום יום שלנו ואותנו. אולם מלחמות, נוראיות כלל שיהיו, עשויות להיות גם זירה של שינוי תודעתי, דווקא משום שהן מפרקות את הבועה בה אנו חיים, מפריעות לנו בשגרה. והשינוי התודעתי הוא הזדמנות לחשיבה אחרת, להכרה. כפי שכתב יהודה עמיחי, החיים הם חזרות לקראת ההצגה האמתית. חזרות שבהן עוד ניתן להכניס שינויים.

"אני חושב שהחיים הם חֲזָרות לקראת

ההצגה האמתית. ובחֲזָרות אפשר עוד להכניס

שינויים, למחוק משפט ולהוסיף דִּבּוּר, להחליף

שחקנים ובמאים ואולמות עד להצגה האמתית

שבה שוב אין מְשַׁנִּים, ולא מְשַׁנֶּה שאין מְשַׁנֶּה

כי ההצגה מורדת מיד אחר הפעם הראשונה." 

ומילה על תכנון בכל העניין הזה. כמקצוע שמהותו קונסטרוקציה, בנייה של מרחב ממשי, תפקיד השדה האדריכלי והתכנוני הוא להבין את ההקשר שבו אנו פועלים ולחתור לייצר מציאות אחרת. זוהי המהות המקצועית: הכרה ואתגור, הכרה והמצאה. לדעתי, הכרה במציאות המסוכסכת והאלימה בישראל-פלסטין היא צעד חשוב לקראת האתגור הזה. אך בל נטעה, קונפליקטים, אלימות ומלחמות מתרחשים כיום במקומות רבים, ואיננו ניצבים כאן בפני מכשולים ייחודיים. העיסוק במקום כמקרה ייחודי מחזק את מעמדו המיתי, את החיפוש אחר האותנטי, מזין את הדמיון של הקונפליקט ומרחיק אותנו מהבנה של תהליכים חברתיים שמתרחשים במרחב ומעצבים אותו. המקרה הישראלי-פלסטיני, הקולני והברוטלי, הוא מקרה נוסף של משא ומתן שבור בין קבוצות שנלחמות על משאבים ועל טריטוריה. המצב של משא ומתן שבור והרס מתואם הוא מצב מעגלי, סיזיפי, שיש לשנותועבור החיים

 

לקריאה נוספת:

– "כשהחיים סוטים ממסלולם", מאת רוני בר

 – "העיר כמחנה צבאי", מאת שרון אשל

– "עיר של אלימות", מאת מיכאל יעקובסון


[1] טקסט זה פורסם בנוסח דומה בספר רגעי תיקון: אלימות פוליטית, ארכיטקטורה והמרחב העירוני בתל אביב מאת טלי חתוקה, הוצאת רסלינג, 2008.